בשנת 1922, משורר יהודי בן 26 שחזר מהשוחות של מלחמת העולם הראשונה וראה את חבריו גוועים עם ריאות שספגו גז חרדל, ישב וכתב ביידיש על אלפי יהודים הנחנקים ונשרפים בגז. אורי צבי גרינברג, משורר הקטרוג והאמונה, כתב את הפואמה "אין מלכות פון צלם" על אירופה הנוצרית כבית קברות יהודי ענק. זה היה עשור שלם לפני שהיטלר עלה לשלטון, ושני עשורים לפני שתאי הגזים באושוויץ החלו לפעול.
16 שנים מאוחר יותר, בערב תשעה באב בוורשה 1938, עמד זאב ז'בוטינסקי מול אלפי יהודים וביקש מהם להסתכל על שערותיו שהלבינו. "אני מזקין לנגד עיניכם", אמר, "כי ליבי שותת דם שאינכם רואים את הר הגעש שעומד להתפרץ". ובאותן השנים בדיוק, בספסלים האחוריים של הפרלמנט הבריטי, ווינסטון צ'רצ'יל מבוזה על ידי מפלגתו, מכונה "מחרחר מלחמה", מודר מעמדות כוח ונתפס כדמות תימהונית ואנכרוניסטית. הוא היה המדינאי היחיד שהבין כי היטלר אינו "עוד מנהיג אירופאי" שניתן לרסן באמצעות חוזים, אלא כוח ניהיליסטי השואף להגמוניה עולמית.
הציוויליזציה המערבית, העם היהודי ולמעשה האנושות מעולם לא סבלו ממחסור במזהירים, אלא מחוסר יכולת פתולוגי להקשיב לאזהרות. אצ"ג קרא את המפה הרוחנית של אירופה הנוצרית, והוא ראה אסון גדול מתקרב. ב"אין מלכות פון צלם" הוא תיאר את הצלב כגרדום שהוקם במיוחד עבור היהודים, ואת האמנציפציה כאשליה שמטרתה לשכנע את הנידון לתלייה שהחבל שסביב צווארו הוא עניבת משי.
בשנת 1931 פרסם אצ"ג את השיר "בָּאֵי במחתרת", על שני יהודים הסבורים כי הם היהודים היחידים שנותרו בעולם וחיים כחפרפרות במעמקי האדמה. כשביאליק קרא את השיר, הוא הזדעזע ואמר שיש בו מן הטירוף. אבל הוא גם פרסם אותו ב"מאזניים", כי ביאליק הבין משהו שרוב בני דורו סירבו להבין: "אם המשורר מטפס על הקירות", אמר, "כנראה הוא רואה דבר מה שמעבר להם". זה היה השיר האחרון שפרסם גרינברג בכתב העת של אגודת הסופרים. הממסד נידה אותו.
זאב ז'בוטינסקי, גדול מנהיגי הציונות, ניסה לתרגם את חזון האימה לתוכנית פעולה פוליטית וכלכלית. בשנות ה־30, ז'בוטינסקי חרש את פולין ואת מזרח אירופה והזהיר מאסון מתקרב. הוא זיהה כי המבנה החברתי והפוליטי של יהדות אירופה נמצא על סף קריסה מוחלטת.
ז'בוטינסקי טבע את המונח "אוואקואציה" (פינוי), וקרא להעברה המונית של מיליון וחצי יהודים ממזרח אירופה לארץ ישראל בתוך עשור. תוכנית זו נתקלה בהתנגדות חריפה מכל עבר. הנהגת הסוכנות היהודית ראתה בה פגיעה בשיטת ה"דונם אחר דונם", וחששה שהצהרה כזו תיתפס כאישור לאנטישמים בפולין לגרש את היהודים. הציונות המעשית, ההתיישבותית, רצתה את כל המשאבים לעצמה. פרות היו חשובות מבני אדם. הם גם ספסרו בסרטיפיקטים. רשעים ארורים.
ז'בוטינסקי לא נלחם רק נגד היטלר - הוא נלחם גם נגד בן־גוריון והממסד הציוני, שהיה בשליטת השמאל. המאבק הפנימי היה אכזרי לא פחות מהאיום החיצוני. בן־גוריון קרא לז'בוטינסקי "ולדימיר היטלר". עלילת הדם של רצח ארלוזורוב התירה את דמם של אנשי בית"ר. אנשי הפועל היכו את הבית"רים מכות רצח. ממש באותן השנים שבהן ז'בוטינסקי קרא לחרם עולמי על גרמניה הנאצית, יריביו ממפא"י חתמו על הסכם "ההעברה" עם הרייך השלישי. היישוב המאורגן עשה עסקים עם הנאצים. כן, כן.
ז'בוטינסקי חי בשנותיו האחרונות בתחושת בדידות עמוקה. הוא חש שהוא צועק בתוך חדר אטום. כישלונו לשכנע את הממסד הבריטי לפתוח את שערי ארץ ישראל, ואת הממסד הציוני לאמץ את תוכנית הפינוי, נותר אחד מהפצעים הפתוחים של ההיסטוריה היהודית, אבל גם המוכחשים ביותר. כמה מכם למדו על זה?
בנאום ט' באב בוורשה, 1938, ז'בוטינסקי התחנן לקהל. הוא אמר כי זה שלוש שנים הוא מזהיר אותם ללא הפוגה מהקטסטרופה המתקרבת. הוא הצביע על עצמו כראיה, איש זקן בגוף של בן 58, משום שליבו "שותת דם" על כך שאחיו אינם רואים את אש ההשמדה שעומדת לפרוץ. ז'בוטינסקי הבין כי אירופה הופכת ל"מלכודת עכברים" עבור היהודים. כל יום של השתהות הוא גזר דין מוות עבור מיליונים. אחרי הנאום, יריביו הפוליטיים משמאל כינו אותו "פאניקן", וטענו כי הוא זורע בהלה מיותרת בקרב הציבור היהודי. שנתיים אחרי הנאום הזה, ליבו לא עמד לו. ז'בוטינסקי נפטר באפסטייט ניו יורק מהתקף לב.
בנובמבר 1934 צ'רצ'יל עמד בפרלמנט והציג מספרים: כמה מטוסים גרמניה מייצרת בחודש, כמה טונות של פצצות הם יכולים לשאת, כמה זמן ייקח להם להגיע ללונדון. הוא חישב 40-30 אלף הרוגים בשבוע ההפצצות הראשון. צ'רצ'יל הדגיש כי הניסיון הבריטי להתפרק מנשק כדי לשמש דוגמה לגרמניה הוא "מעשה של טירוף".
אבל הרגע שבו צ'רצ'יל הבין שהמצב קטסטרופלי לא היה בפרלמנט. הוא היה באוקספורד. בפברואר 1933, חודש אחד אחרי שהיטלר עלה לשלטון, איגוד הסטודנטים של אוקספורד הצביע ברוב קולות שלא יילחם "בשום נסיבות עבור מלכו וארצו". צ'רצ'יל קרא לזה "הצהרה בזויה, נתעבת וחסרת בושה", סימפטום של "ריקבון מוסרי", שישדר לאויבי בריטניה כי האומה איבדה את הרצון לחיות. בנו של רנדולף ניסה להעביר החלטה נגדית, סטודנטים זרקו עליו פצצות סירחון, והוא ברח להסתתר בשירותים הציבוריים.
בעוד הנוער הבריטי נשבע לא להילחם, בגרמניה צעדו מיליוני צעירים חדורי מרץ ורוח קרב. צ'רצ'יל כתב שאנגליה חיה ב"גן עדן של שוטים". שש שנים לאחר מכן, הפצצות נפלו בדיוק היכן שאמר. אחר כך הוא ניצח, הציל את הציוויליזציה, ואז ישב לכתוב את זיכרונותיו וכינה את מלחמת העולם השנייה "המלחמה המיותרת". מלחמה שאפשר היה למנוע. לו רק מישהו היה מוכן להקשיב.
ז'בוטינסקי התחנן לקהל. הוא אמר כי זה שלוש שנים הוא מזהיר מהקטסטרופה המתקרבת. הוא הבין כי אירופה הופכת למלכודת עכברים עבור היהודים. ויריביו? הם טענו כי הוא זורע בהלה מיותרת
ויש את התלמיד. בנימין נתניהו, ש־30 שנה אמר את אותו המשפט שוב ושוב: איראן רוצה להשמיד את ישראל עם פצצה גרעינית. נשיאים אמריקנים פעלו נגדו, התקשורת לעגה לו, המערכת הביטחונית נאבקה בו ויריביו הפוליטיים טענו שהוא אובססיבי. אבל הפעם ההיסטוריה שינתה כיוון. מישהו, אחרי 33 שנה של צעקות שאף אחד לא רצה לשמוע, סירב לאפשר לה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו