התנגשות הציוויליזציות מתנקזת לנקודה אחת על המפה - ממש כאן בישראל

1

רגע לפני קריאת המגילה ואולי גם רגע לפני אירוע גדול אחר שכולנו דרוכים לקראתו, נקרא בשבת על מצווה מיוחדת: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם... תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח!". 

מיהו עמלק? אופיו מתואר כאן: "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כׇּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ, וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ". עמלק פוגע בחלשים, נשים וילדים וזקנים. ועוד תכונה: "וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים", גם אם הוא זועק בגרון ניחר שאלוהים גדול. מי שהתעללו בהורים בפני ילדיהם וההפך, ואז רצחו אותם לקול צחוק חבריהם לפשע, אינם יראי אלוהים. מי שרוצח כדי לקבל הנאות מיניות בעולם הבא, אינו ירא אלוהים. מי שנלחם בעם האלוהים כדי לגזול ממנו את ארצו היחידה שקיבל כירושה - בזמן שיש לו שטחי אדמה עצומים וארצות רבות - אינו ירא אלוהים. ושמא זה עומק המשך הפסוק, המזכיר את החובה למחות את זכר עמלק "בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ" - בדיוק, משום שלא רק השמדת ישראל עומדת לנגד עיניהם, אלא הם נלחמים גם על ארצנו, נחלתנו וירושתנו, ותובעים אותה לעצמם.

2

דרישת הנקמה בעמלק אינה מוגבלת בזמן אלא תקפה לכל הדורות, לכן ברור שמחיית זכרו אינה קשורה בהכרח לצאצאיו הביולוגיים או האתניים, אלא לכל מי שממשיך את דרכו. הרב י"ד סולובייצ'יק ראה במי שמפיצים את שנאת ישראל בעולם את ממשיכי דרכו של עמלק: "כל אומה המצהירה, שמדיניותה היא להשמיד את העם היהודי, היא עמלק, כי היא חרתה על דגלה סיסמה של שנאה לוהטת: 'לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי, וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד'. זו מלכות רשע עקשנית שבה אנו מצווים להילחם... ומשום כך היא מצוות עשה מן התורה". בזמנו הוא ראה בהיטלר וסטאלין "התגלמות נאמנה של עמלק". בזמננו באו אחרים להחליפם.  

3

באופן די מצמרר, העולם מתכנס בחודש אדר לקראת מערכה (מכריעה?) מול צאצאיו הרוחניים של אותו צורר שהשתלט אז על מלכות פרס ומדי, ושכנע את המלך "לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כׇּל הַיְּהוּדִים -מִנַּעַר וְעַד זָקֵן, טַף וְנָשִׁים... וּשְׁלָלָם לָבוֹז". ומפתרון סופי לפתרון סופי, העמלקים נאבדים מן העולם, גם אם קמים להם ממשיכים. גם משטר האייתוללות השתלט על האומה הפרסית, שרובה, עושה רושם,  מאס בו ואין לו מלחמה נגד המערב בכלל וישראל בפרט. לא כך משטר האייתולות: עילת קיומו אינה רק הפצת המהפכה האסלאמית, אלא הכחדת ישראל.

אבי המהפכה, חומייני, כתב בגלותו בעיר נג'ף ספר, שבו ביסס את תפיסתו התיאולוגית והפוליטית. כבר בראשית הספר הזכיר את העם היהודי, ישראל וירושלים כאנטי תזה קיומית: "מתחילת דרכה, התנועה האסלאמית הועמדה בניסיון על ידי היהודים... וכפי שאתם רואים, פעילות זו נמשכת עד ימינו". הוא קרא למאמיניו "לקום ולהקים ממשלה אסלאמית", שכן "רק ממשלה כזו תוכל להעניש את הפושעים הללו ולהשיב את ירושלים לחיק האסלאם".

ירושלים מעולם לא היתה מחוז חפץ טריטוריאלי בלבד בקרב האסלאם, אלא נקודת ייחוס תיאולוגית, רוחנית ותרבותית להתנגחות בעם היהודי ובאמונתו. לתפיסתם הם יורשי היהודים בדת האמת, ולכן חשוב לרשת את הסמל המרכזי של קיומם הרוחני והמדיני: ירושלים בכלל והר הבית בפרט. לשם כך שעבד משטר הדמים את משאביה המצומצמים של איראן, כדי לבנות טבעת חנק צבאית ומדינית סביב ישראל.

4

במובנים עמוקים, ירושלים מסמלת את המערב. כך, למשל, מסתכל רה"מ ההודי, נרנדרה מודי על ישראל - לא רק כמדינה מודרנית עם טכנולוגיה גבוהה ומדע מתקדם, אלא כציוויליזציה עתיקה כמו הודו, וכראש החץ של הציוויליזציה היהודית-נוצרית. הברית עם ישראל מבחינתו, אינה רק ברית אינטרסים אלא ברית ציוויליזטורית. השבת נקרא על הציווי לקחת "שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר, לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" - כך ראינו את ייעודנו: להעלות את אור החכמה והמוסר בעולם. פעמים רבות, האור שלנו זרח בתוך חושך גדול שבו פגעו בנו קשות. כדי להפיק שמן, יש לכתות את הזיתים ולרסקם, וכך ראו חז"ל בייסורים העוברים על עמנו אמצעי להפקת הטוב והמעולה מתוכנו, כדי להאיר לעולם. אגב, גם "אומת ההזנק" (הסטארט-אפ) היא ביטוי להפצת אורנו בעולם.

באותה מידה - רק ההפך הגמור מבחינת המסקנות - רואה משטר האייתוללות את ישראל: ציוויליזציה יהודית המנוגדת לאסלאם, ולכן יש להילחם בה מלחמת נצח. לא בכדי הם משננים "מוות לאמריקה" ו"מוות לישראל", ורואים בהן שטן גדול וקטן. המאבק אינו פוליטי צר אלא תרבותי, רוחני ואמוני. התנגשות לחיים ולמוות. אין פשרה מבחינתם, אלא לשם רמייה וארגון השורות מחדש. יש יסוד להניח שנשיא ארה"ב דונלד טראמפ, מבין זאת.

5

מגילת אסתר היא ספר הפוליטיקה הגדול של עם ישראל. אין בה נביאים ושם האל אינו מוזכר. היהודים נדרשו להתמודד בגלות עם סכנות קיומיות ושליטים אכזריים, באמצעים "רגילים" כמו ניווט בתככי הפוליטיקה, מציאת אינטרסים משותפים ובעלי ברית, וגם בעזרת אחדות השורות ותפילה. אסתר מבקשת ממרדכי: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כׇּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי". רק מתוך כך היא מוכנה להסתכן ולבוא את המלך ללא הזמנה.

לאחר המשתה הראשון שהיא עורכת למלך ולהמן, היא מבקשת לשוב למשתה נוסף למחרת, מה שמעלה את חשדו של אחשוורוש. ואכן, "בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ", והוא מבקש "לְהָבִיא אֶת סֵפֶר הַזִּכְרֹנוֹת דִּבְרֵי הַיָּמִים", אולי ימצא תשובה לספקות שניקרו בו. חכמינו, שהיו אמונים על הראייה הכפולה (ראו במאמריי הקודמים), קראו כאן "המלך" בה"א הידיעה: רבי תנחום (ראשית המאה השלישית) אמר, "נדדה שנת מלכו של עולם". המציאות בגלות מתוארת כ"הסתר פנים" של האל ("אסתר", ה-א' שבסתר), או באופן ציורי, כאילו הוא ישן. לא כך היה בלילה הגורלי הזה, אלוהים עסק בצרת עמו, ורש"י במאה ה-11 מבאר: "לנקום נקמתו". ברגע הזה משתנה מהלך הסיפור ומתחילה הצלתם של ישראל. משרתי המלך מודיעים שהמן בחצר. הוא הגיע לקבל אישור לתלות את מרדכי. ההפך קרה.

6

חכמינו קראו כך את הפסוק משיר השירים: "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר": "אני ישנה מן הגאולה, ולבו של הקב"ה ער לגאלני". זה עומק התפיסה ההיסטוריוסופית שהמקרא העניק לנו, במיוחד בגלויותינו: על פני השטח מתחוללים אירועים עולמיים, חורבן, מלחמה, פתרונות סופיים, והחדשות מכות באוזנינו; אבל בעומק המציאות, מתחת לכיסוי המעיק של האקטואליה, פועל זרם מעמקים הדוחף את המציאות בכללה ואת עמנו בפרט, לקראת השתלמותם וגאולתם. "בַּיּוֹם אֲשֶׁר שִׂבְּרוּ (חשבו) אֹיְבֵי הַיְּהוּדִים לִשְׁלוֹט בָּהֶם - וְנַהֲפוֹךְ הוּא...". בקרוב. אל חשש.