בין כוונות
נשיא לבנון אמר, שהוא חושש מתגובה ישראלית קשה שתכלול גם פגיעה בתשתיות, כולל שדה התעופה של ביירות. כל זה במקרה שחיזבאללה יחליט שהוא משתתף בתגרה האמריקנית-איראנית הצפויה. נשיא לבנון כנראה מעודכן. כי גם חיזבאללה מקבל מסרים עקיפים מצה"ל באמצעות מנגנון הפסקת האש האמריקני. בפיקוד צפון יש היום אלוף מאוד לוחמני שישמח להשלים את מה שקודמו אורי גורדין לא הספיק. האלוף רפי מילוא מחפש כל הזדמנות לפגוע בחיזבאללה או בכל מטרה אחרת בלבנון גם בלי התירוץ של פעולת חיזבאללה בסיוע לאיראן. המסר העיקרי עבר בשבוע שעבר בתקיפת צה"ל על שתי מטרות, האחת בבקעה נגד חיזבאללה והשנייה נגד חמאס במרחב צידון. "היתה פעולה מדהימה", אומרות קצינות בפיקוד צפון. "חיכינו להזדמנות מבצעית וביצענו". מספר הנפגעים הגבוה בשני הארגונים העביר את המסר וגם תרם לשחיקה נוספת בארגון שעומד בפני דילמה מאוד קשה. "הם מבינים היטב את המסרים", אבל לא בטוח בכלל שחיזבאללה ינהג לפי היגיון של הישרדות. ב־2006 הוא שוכנע על ידי האיראנים שלצורך הישרדותו כגוף רלוונטי בלבנון הוא צריך לצאת למלחמה נגד ישראל. בסוף מלחמת לבנון 2 הוא בקושי שרד ונסראללה (למי שזוכר) התחרט שהתחיל.
"ההנחה היא שהארגון יפעל", אמרו השבוע בפיקוד צפון. "יש לו יכולות, נשארו לו עוד טילים מדויקים. יש לו כטב"מים. הדילמה שלו היא, שבסוף חיזבאללה הוא ארגון של האיראנים. יש להם מחויבות לאיראן. הקשר האיראני עלול לגרור אותם לפעולה. אם יקבלו הנחיה מהמנהיג האיראני. מצד שני, מדובר בארגון חלש במצבו היום. ארגון מוחלש. הוא מבין שאם יעשה משהו – התגובה תהיה מאוד קשה. הם מבינים את המחיר שייגבה מהם. אז הם יצטרכו להחליט אם להתאבד או להתנגד. זה בעצם לתת תמיכה מורלית (לאיראן). בהתאם לכך צה"ל נערך גם בהגנה וגם בהתקפה. בהגנה, הכוח הוא כפול ממה שהיה ב־7 באוקטובר 23'".
ב־2006 שוכנע חיזבאללה על ידי האיראנים שלצורך הישרדותו כגוף רלוונטי בלבנון הוא צריך לצאת למלחמה נגד ישראל. בסופה הוא בקושי שרד ונסראללה התחרט שהתחיל. "ההנחה היא שהארגון יפעל", אמרו השבוע בפיקוד צפון
כל האמור כפוף לעובדה שעד אמצע השבוע לא זוהו סימנים בשטח להיערכות חיזבאללאית לפעולה נגד ישראל. יש כאלה בישראל שהיו רוצים לנצל את הנסיבות ולתקוף ביוזמתנו את חיזבאללה כדי להיפטר מהאיום הקבוע ולהקל על שלטונות לבנון להטיל את ריבונותה על שטחה. על השאלה, אם אולי אנחנו ניזום משהו, אומרים בצפון שזאת שאלה טובה מאוד. אבל הכתובת היא – הדרג המדיני. רפי מילוא וכוחותיו לא יתנגדו כנראה. בשנה האחרונה גם בלי המתיחות עם איראן, צה"ל חיסל 430 מחבלים בלבנון, בעיקר מצפון לליטאני.
"זאת לא פגיעה אנושה. אלו פעולות שמרחיקות את חיזבאללה אחורה. הארגון הצפין את עצמו", אומרים בפיקוד. נדד צפונה. צה"ל ממשיך לפעול על הקרקע במרחב האבטחה שמעבר לגבול, וממשיך להשמיד תשתיות. חמשת המוצבים שנמצאים בשטח לבנון בנקודות השולטות במרחב יוצרים מצב חדש מבחינת יישובי הקו; ממשגב עם ומטולה לא רואים יותר חיזבאללה אלא רואים צה"ל. בשונה מהמצב שהיה לפני 26 שנים ברצועת הביטחון, המוצבים עד היום לא הותקפו. הם מבוצרים היטב. במקרה הגרוע הם אלה שאמורים למשוך את אש האויב.
הסיבה שלמרות כל ההיסוסים בוושינגטון בכל זאת תתבצע בסוף תקיפה אמריקנית ובעקבותיה אפשרות לכניסת ישראל למערכה, היא שזאת האופציה המועדפת על איראן. שלטון האייתוללות שונא את טראמפ והם מהמרים על מלחמה. מאז הוציא את ארה"ב מהסכם הגרעין של אובמה ב־2018, טראמפ פוגע באיראנים פעם אחר פעם. לטראמפ בסוף לא תהיה ברירה. האיראנים רוצים עוד.
לא יהודי, לא מעניין
מחקרים על התקשורת ממשיכים לצאת ספר אחר ספר. כמו בנושא האנטישמיות אתה לא יכול להגיד שאין כבר מה לגלות ומה ללמוד. או כמו במלחמה. זה שנמאס כבר מהמלחמה זה לא אומר שהחייל לא ירים שוב את הנשק עם העין המכוונת וכל זה וישיב אש. זאת פשוט זירה מרכזית יותר ויותר בכיוונים המדיניים ובגורל מאבקים לאומיים ומלחמות.
השאלה הפשוטה היא, אם התקשורת שמייצרת חדשות אנטי-ישראליות בלי סוף, היא לא בעצם מוצר קצה של מערכת פוליטית אידיאולוגית שפועלת נגד הציונות כבר יותר מ־110 שנים. הרי בריה”מ הפכה את האנטי־ציונות לעיקר אמונה מאז המהפכה הקומוניסטית ב־1917, והיא הנחילה את התפיסה הזאת לעולם השלישי והאיצה את האנטישמיות של העולם הערבי. על הפיכת האו"ם לזירה אנטי־ציונית ופס יצור אנטישמי אין כמעט מה להוסיף. "לא רציתי להיכנס לזה לעומק", אמר לי פרופ' אלי אברהם מאוני' חיפה, מחבר הספר "מדוד לגליית". "אני חוקר תקשורת, זאת המומחיות שלי, חוקר פרסום. מחוסר ברירה נגעתי קצת בנושא הפוליטי באחד הפרקים וזה כשהתייחסתי לסביבה שממנה מושפע ובתוכה פועל העיתונאי".
לפני כשבועיים נפגשתי עם העיתונאית פיאמה נירנשטיין, מומחית להיסטוריה היהודית, תקשורת וחקר האנטישמיות, ועם מומחה אסטרטגיה ומדיניות אמריקני יהודי. שניהם ביטאו רגש שאולי הוא כלאחר יאוש מול התפרצות האנטישמיות בעולם. העיתונאי ברט סטיבנס כתב בקומנטארי כי מפחיד עכשיו להיות יהודי. מי שקורא את הספר שלך לא יוצא בתחושה אופטימית, אמרתי לאלי אברהם.
"אני חושב שהייתי אופטימי. אני מציע מה לעשות", הוא אומר. "איך להפוך את הפירמידה. איך לצאת למלחמת נגד. להקים רשות לאומית שתעסוק בכך. ניתן לעשות הרבה. ניתן לחקור את מקורות המימון של גורמים שונים. מי מממן? כמו שזה נעשה בעבר בעניין ה־BDS. גלעד ארדן כשהיה השר לעניינים אסטרטגיים הפעיל אנשי מחקר בנושא BDS והראה שזה אפשרי. אפשר להילחם".
והאמת היא, שלישראל יש עדיין הרבה תומכים. לכן המאבק נגד שקרים והסתה בתקשורת הוא הכרחי אפילו כדי להישאר במקום, כדי לשמור על אותן מדינות ואותם אינטלקטואלים חשובים שתומכים בישראל. הדוגמה האחרונה היא ההופעה המרהיבה של השגריר מייק האקבי נגד טאקר קרלסון. קרב האיתנים התקשורתי הזה הוא בסדר גודל היסטורי של הדו־קרב האינטלקטואלי בין יעקב הרצוג לארנולד טוינבי ב־1961. "כשיש לך מישהו לא יהודי שעושה את זה, זה רומם את רוחי", אומר אברהם. "והאקבי לא לבדו. ישנו דאגלס מארי, ישנו חדד, יש עוד רבים. המצב לא אבוד. צריך לדעת לגבות מחיר מכלי תקשורת כמו הניו יורק טיימס".
זה קשור להיבט אנתרופולוגי פסיכולוגי מעוות, שלפיו ישראל נוכחת בעיני המתבונן התקשורתי רק ביחס לפלשתינים; ומוות פלשתיני, שהוא חומר התזונה הבסיסי של הקניבליזם התקשורתי, הופך לבעל ערך תזונתי רק אם הוא קשור לישראל או ליהודים. "השבוע היתה כתבה ב'הארץ' שכוחות של הרש"פ הרגו שני ילדים כשבאו לבצע מעצר של אבא שלהם. סיפור נהדר לתצרוכת בינלאומית. בדרך כלל אירוע כזה מלווה בעשרות כתבות בעולם. בדקתי ובמקרה הזה לא היה כלום. איך אומרים? העולם שתק. למה? כי זה לא צה"ל אז זה לא נחשב".
בספר מביא אברהם דוגמא של טבח חוזר שבוצע בשנת 1985 במחנות סברה ושתילה, שלוש שנים אחרי "הטבח" המפורסם שעליו רגש העולם מהסיבה שהדבר קרה בסמיכות לכוחות צה"ל. על הטבח מ־85' אף אחד לא שמע, הוא היה גדול יותר. פשוט לא היו יהודים בסביבה.
אברהם מביא עדויות שכל אחד צריך לדעת, של מתי פרידמן על סוכנות הידיעות AP, של מנהל רשת RAI האיטלקית ועוד רבים אחרים. "מתי פרידמן העיד על המצב כבר לפני יותר מעשר שנים. AP החזיקה בישראל 40 כתבים כשכולם מונחים לכתוב רק דברים שליליים. רוב העיתונים הקטנים בארה"ב מושכים את החדשות שלהם מהעיתונים הגדולים או מסוכנויות הידיעות וככה האנטי-ישראליות אפויה כבר אל המוצר החדשותי שאותו צורכים רוב האזרחים.
"היום עיתון כמו הניו יורק טיימס עבר כבר מכיסוי חדשותי לאקטיביזם. עורך העיתון התפאר שהוא זה ששכנע את ממשל ביידן לא לשלוח פצצות של 2,000 פאונד לישראל", אומר אברהם. איך אמר לו החובש? רק לא להתייאש.
נחיתת אונס
"לפני כשבוע נחשפתי שלא בטובתי לראיון מעורר קבס במיוחד עם נשיא האוניברסיטה שלי שפורסם במוסף מקור ראשון. נאמן לדרכו בשנים האחרונות, אלרואי (נשיא אוני' חיפה) מתגזען ומתנשא על הסטודנטים הפלסטינים שלו, הולך לקנוסה ומתנצל שפעם היו לו דעות שמאלניות... אנחנו מפחדים מהבריונות", וככה עוד ועוד. זו דוגמית ממהומת אלוהים באקדמיה, בעיקר באוני' חיפה, בעקבות הריאיון החשוב שהעניק פרופ' גור אלרואי לאריאל שנבל במקו"ר. ההתקוממות היא ללא ספק תוצאה של הקביעה המחקרית של אלרואי כי מעשי אונס המוניים ושיטתיים היו חלק מתורת הפוגרומים של ערבים נגד יהודים בארץ ישראל מאז 1920. מתקפת הטבח וההתעללות של 7 באוקטובר נמצאת על רצף מסוים שנועד להשפיל גם את הגברים על ידי מעשי אונס.
אבל החרון השפל נגד אלרואי מקורו אידיאולוגי; בקרב השמאל הפמיניסטי גם הנשים וגם האונס הם לא יותר מכלי שימושי. הם כמו הפרולטריון, מעמד הפועלים, בשביל הקומוניזם. פמיניסטיות שמתייחסות לנשים כנשים, כבני אדם (ובנות), כבר יצאו מקהל הפמיניזם. האונס מקבל חשיבות רק אם הוא משרת את העריצות.
החרון נגד אלרואי מקורו אידיאולוגי; בקרב השמאל הפמיניסטי גם הנשים וגם האונס הם לא יותר מכלי שימושי. פמיניסטיות שמתייחסות לנשים כנשים, כבנות אדם, כבר יצאו מקהל הפמיניזם. האונס מקבל חשיבות רק אם הוא משרת את העריצות
הטקסטים במדיה החברתית האוניברסיטאית בעקבות הריאיון של אלרואי משקפים את שפת הקולון. בשפה הזאת שהפכה גם לשפה רגשית אידיאולוגית, אונס כשלעצמו כפעולה שפוגעת בכל דרך באישה אחת או בנשים לא מעניין אותם. אולי אפילו מרגיז אותם. התוקפים את אלרואי (והתוקפות) יודעים לנתח את האונס ששולב בפרעות תר"פ עד תרפ"ט כחלק מהגזענות הקולונית והמתיישב הלבן. קבוצת השמאל הפמיניסטי מתרשמת רק מאונס טוב, שתורם לפירוק החברה. כמו שהפועלים במשטר הקומוניסטי לא יכולים לצפות להגשמת זכויותיהם, כי הם היו רק כלי להחרבת המשטר, כך הנשים שנאנסו לאורך ההיסטוריה של הציונות לא תמצאנה אהדה בחוגים המתקדמים. אונס הוא חלק מהמדריך לדה־קולון, יחד עם רצח המוני. וגור אלרואי לא הבין את זה.
אנשי דאבוס
מסתבר שלפני 22 שנה, אותו סמואל הנטינגטון שהציג לציבור את "התנגשות הציוויליזציות" עם כל האצבעות העבות והמברשות הרחבות שניסו למקם נקודות וקווים דקים, גם צייר תמונה פנימית; לא התמונה הרחבה של הגלובוס אלא מעין מאבק ציוויליזציוני פנימי בתוך החברה, בתוך המדינה. הוא תיאר תמונה שבארה"ב רוב עצום מאמין באלוהים ומזדהה עם ארצו מולדתו, בעוד שחלק קטן, אולי אותו אחוז אחד מפורסם, לא מתרשם מפטריוטיזם, אמונה דתית, גאווה לאומית וכל זה. אלה אנשי התאגידים ואנשי החברות הטראנס־לאומיות, חברי האליטה הליברלית שקוראים את הטיימס וכו'. בשתי מילים הוא קרא להם "אנשי דאבוס", והם אלה ששולטים.
לפי חשבוני זו המסקנה הברורה היחידה שעולה מערימות מסמכי אפשטיין. הם אפשרו הצצת רנטגן על אותה שכבה של אנשי המטוסים הפרטיים והדירות המפוארות במנהטן והאיים הפרטיים.
זאת האליטה הליברלית, והמסמכים מספקים אפשרות לחשוב שההסברים הכי גרועים אולי אינם מופרכים. לא רק סקס עברייני קשר בין הנסיך בדימוס אנדרו לבין אפשטיין אלא גם קשר של מידע עסקי. ואם אצל אפשטיין וכל הגלקסיה הדאבוסית־ליברלית שסביבו אי אפשר לשלול את הגרוע ביותר, כך גם לגבי מיליון הפרטים הקטנים לגבי התיאוריות שנקשרו בשמו של אהוד ברק ושל כל מערכת הכוכבים שעשתה מה שעשתה בשנת 2023. הפער בין האליטה המשפטית והאקדמית וההייטקיסטית לבין האנשים הפשוטים מעולם לא היה רחב ועמוק יותר. זה לא רק גלי בהרב־מיארה ויצחק עמית, זה גם יוסי שריאל מפקד 8200 שהוצנח ברכות אל חברה עתירת ממון בבעלות של פקודיו לשעבר.
