כלום ושום דבר - זה מה שאני יודע לומר על איגרוף תאילנדי. ואם יורשה לי - כך גם 99.9% מהציבור בישראל. כמה הכירו את השם (ואיזה שם מופלא הוא זה!) אהבת השם גורדון לפני שבועיים? קרוב לוודאי שאותו מספר של ישראלים.
והנה, ספורטאי אנונימי, בענף ספורט זניח מאוד, בתחרות לא חשובה (מחילה), מול יריב לא מוכר - הפך ברגע לגיבור לאומי שמילא את ריאות האומה הזאת, גם אם ליום אחד, בגאווה ובשמחה.
ללמדכם עד כמה עצוב וקשה וטורד מנוחה כאן, ועד כמה מנודים ומבודדים כולנו מרגישים כאן. מדינה קטנה ומיוסרת מול עולם עוין. מדינה קטנה ומוקפת אויבים. עם לבדד ישכון. הנה, שבנו למצב הזה. ואז הגיע אהבת השם, והעניק לנו שי. שמחה קטנה. פרוטה פעוטה של נחת, רגע אחד שבו ראינו ישראלי, יהודי, אחד משלנו, מחטיף בעיטות לטורקי אנטישמי שאת שמו איש לא יודע לומר - אבל הוא אנטישמי, וזה כל מה שחשוב.
ואת הבעיטות הללו שבעט אהבת השם ביריבו, הוא בעט בשמנו בכל כך הרבה אנטישמים ארורים. ואז, כשהתעטף בדגל ישראל, מנצח, היינו גם אנחנו מנצחים לרגע קטן אחד.
עד כדי כך אנו זקוקים לתמונות ניצחון, אפילו קטנות. עד כדי כך אנחנו משוועים לשמחות, אפילו קטנטנות. זה המעט מן המעט שאפשר לקוות לו כרגע. ברוך השם על אהבת השם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו