בסוף בסוף, עוד לפני הפליטים, והטריטוריה, והוויכוח על מדינה פלשתינית, אנחנו בתוך מלחמת דת. זו אינה בשורה משמחת, אבל לפחות היא ברורה ומוגדרת. אין בה עמימות, והיא לא מתעתעת. זה היה כך בימי החשמונאים כשנדרשנו להתייוון ולהחליף את חוק התורה בחוקת המלך, ונאסר עלינו לשמור שבת וכשרות. זה היה כך גם השבוע, בטבח חנוכה, בסידני שבאוסטרליה, אחרי יותר מ־3,700 אירועים אנטישמיים נגד יהודי אוסטרליה בשנתיים האחרונות. זה היה כך גם ב־7 באוקטובר מול חמאס וחיזבאללה, ואיראן.
המשטרה בניגוד להודעת בן גביר: "אין שינויים בכללים" || השימוש נעשה בהתאם לסעיף 27א׳ לחוק זכויות יוצרים
מי שיעיין במניפסטים של האיראנים ושלוחיהם, ויצלול לעומק אל תוך כתביהם, יגלה נכונות להכיל אותנו, בתנאים מסוימים, רק אם נואיל בטובנו להתייוון, סליחה - להתאסלם. ההצדקה ההלכתית המוסלמית להשמדת העם היהודי, אם לא ננהג כך, שואבת ממשנה דתית סדורה, עד כדי אמונה שאללה אפשר את הקמת המדינה היהודית בשביל לרכז את היהודים ולהקל את מלאכת השמדתם.
הטבח בשמחת תורה הוא תולדה של פירוש קיצוני ומעוות לדת האסלאם. לא צריך להיות מומחה גדול לדתות כדי להבין זאת. רק להאזין לדברים של הנאצים המוסלמים, שתיעדו את עצמם ממצלמות הראש שלהם קודם ששחטו, אנסו ושרפו גברים, נשים, זקנים וטף. הכל שם מתובל בהצדקות דתיות סוטות. התוצאה היא מה שנעמי שמר ובעלה מרדכי הורוביץ הגדירו פעם כך: "הערבים אוהבים את הרצח שלהם חם, לח ומהביל, ואם אי פעם יהיה להם חופש להגשים את עצמם, אנחנו נתגעגע לגזים הטובים והסטריליים של הגרמנים".
גם החטופים, פדויי השבי, מספרים שוב ושוב על ניסיונות של חוטפיהם לשכנע אותם להמיר את דתם. כמו בחנוכה של הימים ההם, "כְּשֶׁעָמְדָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְהַשׁכִּיחָם תּוֹרָתֶךָ" כך גם בזמן הזה.
כאשר ניסו הנאצים המוסלמים להשכיח מהחטופים את דתם ולהמירה; לאסלם אותם, התעוררה הרוח היהודית. קית' סיגל החל לקרוא פעמיים ביום "שמע ישראל" ולברך את ברכת "המוציא לחם מן הארץ"; ירדן ביבס הבהיר לחוטפיו שנולד כיהודי וימות כיהודי. אגם ברגר דחתה את דרישת חוטפיה לבשל בשבת ונשבעה לעצמה ולעמה: "דרך אמונה בחרתי". חברתה לירי אלבג, שאף אותה ניסו לאסלם, שיחזרה בציורי מחברת את ההגדה של פסח, כי אסור היה לכתוב טקסט. תמי ברסלבסקי סיפרה שבנה רום הוכה והושפל אחרי שסירב להתאסלם. כך היה עם עוד חטופים, ובמנהרות החשוכות, מתוך הנשמה היהודית, בקע אור פנימי ברוח החשמונאית, שהפציע אל מעל פני הקרקע כשהחטופים שבו לגבולם.
אפילו הרשות הפלשתינית ה"מתונה", זו שאחרי מכבסת מילים כזאת או אחרת, האמריקנים מתעקשים להכניסה לעזה, היא חלק ממלחמת הדת הזאת. כבר שנים, גם היום, הרש"פ מסרבת להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית, ודוחה כל דרישה בעניין זה. "הרשות לעולם לא תכיר בישראל כמדינה יהודית", הכריז פעם אבו מאזן. "אמרנו זאת בעבר ואנחנו אומרים זאת פעם נוספת - לא נסכים לכך לעולם".
גם הרשות שואפת להחזיר את הגלגל לאחור, להביא לכאן במקומנו את מיליוני צאצאי הפליטים (הפליטים עצמם ברובם המכריע אינם עוד בין החיים); ליצור כאן מחדש רוב ערבי־מוסלמי, להעניק לאדמות מעמד אדמת וואקף מוסלמית. בשורה התחתונה הרש"פ אינה שונה מחמאס. רק הדרך שלה אל המטרה מפותלת ומתעתעת יותר, והבסיס, גם שלה, הוא דתי.
מי שבורח מהר...
ב־7 באוקטובר ביקש חמאס להניף את דגלו בהר הבית, "לטהר את ההר מהנוכחות היהודית שמטמאת את מוסלמיותו". זה היה הדגל שהונף מעל הטבח הנורא. השם שחמאס העניק לו, "מבול אל־אקצא", מעיד על כך. לאורך השנים, ישראל ברחה מעברה בהר הבית, והרחיקה יהודים שביקשו להתפלל שם. את תבנית מנורת המקדש, סמל ניצחון המכבים, שמדינת ישראל בחרה בה כסמלה הרשמי, היא הציבה מחוץ להר, מול הכנסת.
אבל מי שבורח מההר - ההר רודף אחריו. בשמחת תורה לפני שנתיים סימן חמאס את היעד: הר הבית, ואם מדינת ישראל רצינית כאשר היא מדברת על "ניצחון מוחלט", היעד החמאסי הזה מחייב גם אותה.
בארץ ישראל, גם היום, בדומה לימי המכבים שמימשו את הניצחון שלהם בהר הבית - הרגש הדתי (כפי שהסביר פעם אורי אליצור) הוא פקטור מדיני רב־עוצמה - הן אצל היהודים והן אצל המוסלמים. מי שמתכחש לכך, לא כל כך מבין בפוליטיקה בת־ימינו.
הניצחון החלקי בינתיים בהר הבית, הגיע בשנים האחרונות מלמטה. הוא שייך כל־כולו לשטח ולציבור שוחרי הר הבית. הם אלה שהתעקשו עשרות בשנים להתדפק על שערי התפילה הנעולים בהר, ולבסוף פתחו אותם. יהודים מתפללים בהר כבר יותר מעשור. בניגוד לתחזיות המומחים ואנשי הביטחון שהוגשו לבתי המשפט - השמיים לא נפלו, ומלחמת עולם לא פרצה כתוצאה מתפילותיהם שם. העולם הערבי, בגדול, השלים (גם אם לא הסכים) עימן.
עכשיו הגיע הזמן שגם ממשלת ישראל תקדיש מחשבה לאופן שבו היא רוצה לראות את הר הבית, לא רק דה־פקטו אלא גם דה־יורה. האמירה שהסטטוס־קוו בהר הבית לא השתנה היא הרי פייק מוחלט. המוסלמים הפכו על פיו את הסטטוס־קוו בהר הבית. הם הקימו שם עוד שלושה מסגדים, הכשירו עוד שטחי תפילה, צמצמו את תחומי וזמני הביקור של היהודים בהר, הרסו שרידים ארכיאולוגיים מזמן המקדש, והפכו את המתחם המקודש למוקד של הסתה, טרור ואלימות, ולפס ייצור של פיגועים, שנסמכים על העלילה השקרית "אל־אקצא בסכנה". חנוכה הוא זמן מתאים להסיר עוד הגבלות מהיהודים בהר הבית, ובעיקר לחשוב כיצד להחזיר את תפילת היהודים בהר דרך הדלת הראשית, ולא בהסתר ובהכחשה. זהו חלק מהניצחון המוחלט. 
