קצב האירועים המתגבר בפוליטיקה הבינלאומית מקשה להתמקד בזירה אחת. רק אתמול כולם עוד דיברו על ונצואלה ועל התמורות שעתידות להתרחש בה, בעקבות המבצע לתפיסת הרודן ניקולאס מדורו בידי ארה"ב, והיום, כשעיני כל העולם נישאות לעבר איראן, המדינה הדרום־אמריקנית חזרה מאור הזרקורים אל הצל, לפחות בתקשורת הבינלאומית.
אבל המצב בוונצואלה עדיין רחוק מלהיות מושלם. למעשה, זאת מדינה בעיצומו של שינוי היסטורי, ולצד כאלה שמעוניינים לבלום את השינוי ולהסתפק בהוצאת מדורו מן המשחק - יש גם מי שמתעקש להשלים אותו עד תום.
"מה שנחוץ עכשיו הוא לא סתם רפורמה ביורוקרטית או חקיקתית, אלא שינוי קיומי: השבת השליטה הטריטוריאלית ו'כיבושה' המלא של ווצואלה", אומר בשיחה בלעדית עם "ישראל השבוע" אדוארדו ביטר (38), אחת הדמויות המשפיעות באופוזיציה הוונצואלית. "אם נהיה לגמרי כנים, הדבר לא יושג באמצעות צווים על נייר, או בריתות פושרות עם אנשי המשטר או קואליציות סוציאליסטיות דו־פרצופיות, אלא באמצעות כוח ונוכחות. יש לומר בלשון שאינה מתייפייפת: תוכנית העצמאות השנייה שלנו קוראת לכיבוש פיזי וצבאי של שטח ונצואלה, מטר אחר מטר, כדי למלא את הוואקום שהותיר אחריו משטר הנרקו ולמנוע את תפיסתו בידי האנרכיה של כנופיות אחרות - או חזרה למעגל הלגיטימציה של הצ'אביזם כגוף פוליטי. אנו מתמודדים עם פושעים ובוגדים־שותפים שמתחזים ל'אופוזיציה'".
אם הבחנתם בדבריו של ביטר בשילוב של נחישות וחשש, אינכם טועים. הוא חושש שמא האפקט של תפיסת מדורו ימוסמס, ונחוש להוביל מהלך נרחב שימנע זאת. שילובים סותרים מאפיינים בימים אלה לא רק אותו, אלא גם את רוב תושבי ונצואלה. שמחה מורגשת ברחובות, ולצידה קיים גם פחד.
"אלה אינם רגשות סותרים, אלא שלבים טבעיים של אומה היוצאת מחטיפה ממושכת", מסביר ביטר. "השמחה נובעת מנפילת הסמל - הרודן - אך הפחד נובע מאינטליגנציה קולקטיבית של הישרדות: הוונצואלים יודעים שהמשטר אינו אדם אחד, אלא מערכת עם רשתות פנימיות, שחקנים מושרשים ומבנים פליליים שעדיין יש לפרק. יציבות אמיתית, ועימה שקט נפשי, יגיעו רק כשהמעבר יהיה מוסדי ומטהר לעומק, ולא סמלי בלבד. האזרחים חוגגים את קץ המיתוס, אך שומרים על דריכות מול ההבנה שהמשטר עוד נותר על כנו".
ארה"ב תפסה את מדורו נשיא ונצואלה, אבל האם המצב במדינה באמת ישתפר?
מצ'אביזם לטראמפיזם
כיצד היית מתאר את מצב הרוח בקרב הוונצואלים כיום?
"ברחובות ובשכונות העוני, שם השליטה החברתית היתה האכזרית ביותר, נשבר הכישוף של 'חוסר האונים הנלמד'. המבצע שהוביל ממשל טראמפ מוטט את המיתוס שלפיו הצ'אביזם בלתי מנוצח ונצחי. עם זאת, התקווה הזו מתקיימת לצד זהירות. הוונצואלים נבגדו פעמים רבות מדי על ידי מנהיגים כוזבים, והם מבינים כי הסרת הראש לא מפרקת אוטומטית את גוף המשטר הפלילי, שעדיין פועל מן הצללים. בקרב הגולים שלנו, השינוי הוא טקטוני. מיליוני ונצואלים בחו"ל לא חשים עוד כפליטים קבועים, אלא ככוח שיקום בהמתנה. קיימת חרדה חיובית: הרצון לשוב, ליישם את הכישורים שנרכשו בעולם החופשי ולבנות מחדש את האומה. בקיצור, הם אינם מותשים או מיואשים עוד - הם עוקבים בדריכות, מבינים שזהו השלב הראשון בדרך לחירות".
עבור רבים מהוונצואלים, חיי היומיום עדיין קשים. יש מחסור, אינפלציה ושירותים קורסים.
"מציאות ההישרדות היומיומית שינתה את התודעה הלאומית. שנות מחסור וקריסה מוחלטת של שירותים ציבוריים שימשו חיסון אכזרי אך יעיל נגד פופוליזם. כיום הציפיות אינן קסומות, הן פרגמטיות באופן רדיקלי. ההוכחה הבולטת ביותר לבשלות הזו היא כלכלית: לנוכח הרס המטבע בידי הבנק המרכזי הצ'אביסטי, המדינה הסתגלה ואימצה בפועל את הדולר האמריקני כמטבע חליפין. החברה האזרחית - ולא המדינה - היא שכפתה סדר מוניטרי כדי לאפשר מסחר וחיים. לכן האזרחים לא מחפשים עוד שליט המחלק סובסידיות. הם דורשים מדינה מתפקדת שמבטיחה חשמל, מים, ודאות משפטית המעגנת את היציבות המוניטרית שהושגה ברחוב. הציבור הבין שחירות אינה מושג מופשט, אלא הכלי ההכרחי לשוב להיות יצרניים. שיפור חומרי נתפס כעת כתוצאה של עבודה בכלכלה פתוחה - ולא כמתת ממשלתית. הבשלות החברתית הזו היא יסוד הצעתי ל'עצמאות שנייה': לא פלסטר פוליטי, אלא בנייה מחדש של הרפובליקה על עקרונות חוקת 1811 המייסדת - בהשראת החוקה האמריקנית - כדי להתגבר סופית על הברבריות והקיפאון של המודל הסוציאליסטי".
מה השתנה מבחינה פסיכולוגית ופוליטית עבור הוונצואלים מן השורה מאז מדורו הודח מהשלטון?
"השינוי העמוק ביותר הוא ללא ספק פסיכולוגי. הפחד מתחיל להתפוגג. במשך שנים המשטר בנה נרטיב כמעט תיאולוגי של חסינות, ששכנע הן את תומכי הצ'אביזם והן את האופוזיציה כי הצ'אביזם נצחי ובלתי נמנע. לכידתו של מדורו שברה סופית את מנגנון 'חוסר האונים הנלמד', והטילה כאוס ודאגה במבני הכוח שנותרו. מרגע שנפל ה'חסין', כל האמיתות נחשפו: המשטר אינו מונוליתי, נאמנויותיו נרכשות בכסף, וכוחו הוא אשליה הנשענת על חסינות מעונש. מבחינה פוליטית, התרחיש שהניע הנשיא דונלד טראמפ מאשר תזה שתנועתי הגנה עליה לבדה כמעט שני עשורים, אל מול שיתוף הפעולה של המעמד הפוליטי המסורתי: המשבר בוונצואלה מעולם לא היה סכסוך אלקטורלי, אלא קיומי ומבני. המציאות הוכיחה שהמערכת תוכננה להנציח את עצמה, באמצעות שילוב של דיכוי מזוין ופשע פיננסי חוצה לאומים.
"מכונה כזו ניתן היה לעמת רק באמצעות כוח עליון ונחישות אסטרטגית - ולא באמצעות הצבעות וקלפיות בתוך מערכת מוטה. ההיסטוריה הוכיחה שאנחנו צדקנו: קרטלים לא מובסים בקלפי, הם מפורקים. החברה הוונצואלית כיום אינה מפולגת או מותשת, אלא ממוקדת. התקווה מורגשת, אך היא פרגמטית ותובענית מאוד. האזרח הממוצע כבר לא מקבל עוד נאומי פיוס ריקים או דו־קיום עם מאפיות, הוא דורש פירוק מלא של מנגנון השליטה. הוונצואלים הבינו לבסוף שחירות מחייבת סדר וסמכות, ומאשרים עיקרון היסטורי: אין משטר פלילי, חמוש ככל שיהיה, שיכול לגבור על מדינה אמיתית כשהיא מחליטה לממש את ריבונותה".
ביטר מודע לכך שלא כל הנחשבים מתנגדים למדורו נחרצים כמוהו. הוא הגה את הכינוי המלגלג "אופופיקציה", והדביק אותו לכמה תנועות ודמויות בולטות בוונצואלה שלשיטתו רק העמידו פנים של אופוזיציה לשני הרודנים, הוגו צ'אבס וניקולאס מדורו, אך למעשה שימשו עבורם פרטנרים צייתנים. גם את מריה קורינה מצ'אדו הוא הגדיר "אופופיקציה", בין היתר משום ששיתפה פעולה עם יוזמת החקירה של המשטר לאיסוף נשקים מן האוכלוסייה. ביטר טען שהמהלך הקטין עד מאוד את האפשרות של התנגדות אקטיבית למשטר מצד האזרחים, ובכך שירת את צ'אבס ואת יורשו. במקום הפייסנות, צריך היה דווקא לחזק את אלה שמעיזים להתעמת עם אנשי המשטר ברחובות, כך הוא הטיף לא אחת.
"האופוזיציה האמיתית בוונצואלה אינה מפולגת", מכחיש ביטר את הנחת היסוד הרווחת. "האופוזיציה היא אזרחית. היא 90% מן המדינה הדוחה את המערכת כולה, אף שנאלצה לבחור בין שתי רעות סוציאליסטיות חולות. מה שקיים בזירה הפוליטית אינו פילוג, אלא אחדות מוחלטת של דו־קיום בין המשטר לבין המפלגות שהמשטר התיר את קיומן. הפעולה הכירורגית של דונלד טראמפ ערפה את ראשו של הגוש שנענה למשטר הקובני, והחזירה את הפיקוד ל'צ'אביזם המקורי' הנאמן לאידיאולוגיה של הוגו צ'אבס. נוכח איום קיומי זה, המשטר והאופוזיציה הכוזבת התמזגו יותר מתמיד. מטרתם הנוכחית היא לחבל בפעולה המשחררת של ארה"ב באמצעות דרישה נואשת לבחירות - מכירת מראית עין של פתרון מטעה כדי להנציח את המערכת".
רוח נתניהו
בשונה מאחרים, תנועת "Rumbo Libertad" בהובלת ביטר לא מוכנה לשתף פעולה עם יורשי מדורו ודוחה את החיבוק עימם בשם האחדות. "איננו רוצים אחדות עם פושעים, שותפים ובוגדים, אלא עם ונצואלים הגונים, ועם בעלי ברית שנקטו את הצעד הנכון, כמו ממשל טראמפ", מכריז ביטר. "מה שייחלנו לו זמן רב בוצע על ידי ארה"ב. כעת אנו מקווים שישראל תצטרף לענייננו, שהוא עניינה של הציוויליזציה".
הציפיות הגדולות של ביטר מישראל נובעות, בין היתר, מן הכבוד העצום שהוא רוחש למדינה היהודית ולראש הממשלה שלה: "בנימין נתניהו מסמל התעקשות קיומית והגנה בלתי ניתנת לשבירה על מדינה דמוקרטית מפני איומי השמדה. חזונו הגיאו־פוליטי, לרבות קבלה בברכה של השינוי בוונצואלה, מלמד כי ישראל מבקשת בריתות המבוססות על ערכים משותפים של ביטחון והתנגדות מוחלטת לטרור. נתניהו מבין כי קשרים אסטרטגיים עם המערב הם המפתח ליציבות עולמית - תפיסה התואמת באופן מושלם את צורכיה של ונצואלה להתנתק מגורמים זדוניים ולהשתלב מחדש בקהילת האומות החופשיות".
כיצד אתה רואה את העבודה המשותפת של טראמפ ונתניהו?
"מנקודת מבטי האסטרטגית, דונלד טראמפ היה הדמות הבלתי נמנעת שהחזירה למרכז הבמה את ערכי המערב ואת העימות האידיאולוגי הישיר מול סמכותנות. הנהגתו חשפה אמת לא נוחה עבור הסדר הדיפלומטי הקיים: הגנת החירות לא יכולה להיות מופקדת בידי היסוס ביורוקרטי מתמשך. היא מחייבת הכרעה פוליטית ופעולה אסטרטגית כשעקרונות יסוד מונחים על הכף. המבצע האחרון בוונצואלה - שזכה לחגיגות מצד האומות החופשיות - הוא ההוכחה לכך שמנהיגות נחושה משנה את מאזן הכוחות במשבר שנראה קפוא. טראמפ מציג את ארה"ב כערבה פעילה לחירות - תפיסה התואמת את אמונתי שלפיה דמוקרטיות חייבות להגן על עצמן באמצעות מעשים, ולא רטוריקה. טראמפ ונתניהו הם נקודות הייחוס המרכזיות שלי כיום. אלה מנהיגים המשתמשים בכוח לא למען הבל, אלא כדי להציב בראש סדר העדיפויות את חיי עמם ולהגן על תהילתם של אלה שנפלו במאבק על זכותן של אומותיהם להתקיים. על האומץ לעמוד מול איומים קיומיים טראמפ ונתניהו זוכים להערכתי, כמו גם לחיבתי ולכבודי המוחלטים. ואני מקווה שאוכל לסמוך עליהם כדי לפתוח לרווחה את תיבת פנדורה החבויה בוונצואלה".
כיצד אתה רואה את הפוטנציאל לנרמול או לחיזוק היחסים בין ונצואלה לישראל?
"חיזוק היחסים עם ישראל מהווה הן תיקון אסטרטגי דחוף והן איתות מוסרי ברור לעולם. חסינותם של אויבי החירות - ובפרט תאי חיזבאללה, חמאס וגורמי המשטר האיראני ואחרים - החלישה, כבלה והרעילה את מדיניות החוץ של ונצואלה במשך שני עשורים. יש לראות את שיפור הקשרים עם ישראל דרך עדשת הביטחון: שיתוף הפעולה בינינו ישאף בראש ובראשונה לפרק את אויביה הקיומיים של ישראל הפועלים מיבשת אמריקה. אני מחויב לקטוע את יכולותיהן המבצעיות של אויבות ישראל, ושוונצואלה תחדל להיות בסיס לוגיסטי, מוקד מימון ומקלט עבורם. מניעת גישתם למשאבים מרכזיים בקריביים היא חיונית לביטחון המערב. ישראל הוכיחה חוסן מוסדי, חדשנות טכנולוגית ויכולת הגנתית תחת לחץ מתמיד - תכונות שעל ונצואלה לאמץ לשם שיקומה. חיזוק הקשרים בינינו יעביר מסר חד־משמעי: ונצואלה נוטשת את הזדהותה עם גורמים מערערי יציבות ומשתלבת במלואה בציר ההגנה על האנושות".
לנוכח תמיכתה ההיסטורית של ונצואלה באיראן, בחיזבאללה ובחמאס תחת מדורו, כיצד עשויה דעת הקהל להגיב להתקרבות לישראל?
"צריך לעשות הבחנה: ההזדהות עם איראן, חיזבאללה וחמאס היתה מדיניות של המשטר, ולא רצון האומה. האג'נדה האפלה הזו לא נבעה מקונצנזוס עממי, אלא מהכתבה אסטרטגית של עריצות שנזקקה לשותפים פליליים להגנתה מבית ומחוץ. החברה הוונצואלית היא מערבית מבחינה תרבותית. האזרח הממוצע דוחה באופן אינסטינקטיבי פונדמנטליזם וטרור. לפיכך, ניתוק ברור מהזיקה הזו לא יעורר דחייה. להפך - דעת הקהל תתמוך במלואה בשינוי. בשל השפעתו המזיקה של הממשל הצ'אביסטי, הוונצואלים רואים כיום בבעלי בריתו של מדורו את התליינים. חיזוק הקשרים עם ישראל ייתפס כחיובי מאוד: חזרה לנורמליות דיפלומטית, ליושרה ולצד הנכון של ההיסטוריה. הוונצואלים מבקשים חירות, משפחה ושלום - ערכים שאנו חולקים עם ישראל, ולא עם טהרן".
אילו הזדמנויות עשוי להביא שיתוף הפעולה עם ישראל?
"ונצואלה לא מבקשת סיוע, היא מבקשת שותפים אסטרטגיים. לנו יש אדמה, משאבים ורצון פוליטי - לישראל יש הידע והטכנולוגיה שהפכו את הבלתי אפשרי לפורח. אני מציע מודל רווח הדדי הבנוי על צירים קונקרטיים: ביטחון, טכנולוגיה, חינוך והשקעות. בביטחון אנו זקוקים לניסיונה של ישראל לשם ארגון מלא מחדש של הכוחות המזוינים וסוכנויות המודיעין. לא רק בציוד, אלא גם בדוקטרינה ובהכשרה לשיקום המוסדיות ולטיהור השטח מאיומים א־סימטריים. בתחום הטכנולוגיה, ניישם שיטות ישראליות כדי שוונצואלה תהפוך לגוף האמין של האזור. נבטיח ריבונות מזון תחילה, ולאחר מכן יכולת יצוא. אנו רוצים שכפרי ונצואלה ידברו בשפת החדשנות. נביא הכשרה טכנית ישראלית ישירות לאזורים כפריים, כדי לעצב דור חדש של אגרו־טכנולוגים. תחת ממשלתנו, השקעות ישראליות יוגנו באמצעות ודאות משפטית ופתיחות מלאה. אנו רוצים שחברות ישראליות יראו בוונצואלה לא רק לקוחה, אלא גם מרכז פעילות לכל אמריקה הלטינית. הצלחתה של ישראל במדבר היא השראתנו ללידתו מחדש של הכפר שלנו. תנו ליעילות הישראלית ולפוריות הוונצואלית להזין את העולם".
אי אפשר להרוג רעיון
יריביו של ביטר מרבים לתקוף אותו על שיצא לגלות מן המדינה ולא נשאר כדי להילחם בה מבפנים. "יציאה לגלות אינה נטישה, היא המשך המלחמה בזירה אחרת", הוא משיב למקרים. "עזבתי את ונצואלה באוגוסט 2017, לאחר ששרדתי שלושה ניסיונות התנקשות מצד כנופיות החמושים של המשטר. והחמור מכל: הוסגרתי לשירות המודיעין (SEBIN) בידי אותה אופוזיציה מזויפת שהאשימה אותי ב'רדיקליות ואנטי־דמוקרטיות', משום שארגנתי את ההתנגדות שהם ביקשו לפרק כדי שיוכלו לפעול ללא מכשולים מול העריצות. פעולה בתוך המדינה כיום עבור אופוזיציה אמיתית כמו שלנו, ללא תמיכה בינלאומית - פירושה מוות או עינויים. קדוש מעונה בקבר לא משחרר מדינות. אמינותו של מנהיג לא תלויה בגיאוגרפיה, אלא בעקביות מוסרית".
בעוד אחרים, לדבריו, כרתו ברית עם מדורו בסתר, ביטר הקדיש שנים לבניית גשרים לציר השמרני המתהווה בכדור הארץ המערבי - לשמרנים בברזיל בהובלת משפחת בולסונארו, ולתנועת MAGA בארה"ב. כעת הוא משוכנע שוונצואלה תשתלב בגל השמרני הנוכחי לא רק כבעלת ברית, אלא גם כמקרה העוצמתי והסמלי ביותר של התנגדות לעשורים של שליטת השמאל.
"אנו ההוכחה החיה לכך שסוציאליזם אינו בר־תיקון, הוא מובס", מצהיר ביטר. "מאבקנו לא היה קונבנציונלי. הוא היה קרב נגד מערכת מפלגתית מעוותת שכפתה מלכודת אלקטורלית כדי לבסס עמימות פוליטית. החוגים הפוליטיים המסורתיים חוששים מאיתנו וניסו למחוק אותנו במשך שנים, מסיבה פשוטה: אנו מייצגים התנגדות מבנית המסרבת להשתתף בחלוקת מכסות כוח עם העריצות. המפנה השמרני האזורי, הבא לידי ביטוי בבחירת מנהיגים נחושים, מאשר כי בוחרי אמריקה הלטינית התעוררו מן התרדמה וכעת דורשים סדר, קניין פרטי וחירות. ונצואלה היא כיום התזכורת הטרגית למה שקורה כשקומוניזם מורשה להשתלט על מוסדות. אך תחת חזוננו, נהפוך לדוגמה ההרואית לאופן שבו אומה קמה מן האפר בכוח ערכיה המכוננים".
מה יכולה ונצואלה ללמוד מגישתם של מנהיגים שמרנים אחרים?
"מנהיגים שמרנים באזור מציעים מפת דרכים ברורה, המבוססת על שלושה עמודי תווך בלתי ניתנים למשא ומתן: סדר, חירות ובריתות. ראשית, ניסיונו של נאיב בוקלה באל סלבדור וניצחונו האחרון של חוסה אנטוניו קאסט בצ'ילה מדגימים כי ביטחון וסדר הם יסוד כל יציבות. הם זכו לתמיכה מאסיבית, משום שהם נותנים מענה למצוקות היומיומיות של האזרחים בנוגע לפשיעה, להגירה בלתי מבוקרת ולהיעדר סמכות. ונצואלה חייבת ללמוד כי ללא השבת מונופול הכוח - אין רפובליקה.
"שנית, התופעה של מיליי בארגנטינה מאשרת כי הציבור מאס במדיניות שמרוששת אותו. הלקח ברור: כשמוצגות חלופות נועזות המקדמות תעסוקה, השקעות וקניין פרטי - החברה דוחה מודלים סוציאליסטיים כושלים. שלישית, ערכן של בריתות בינלאומיות איתנות. הצלחתן של תנועות אלה נעוצה בהתחברות מחודשת לעולם המערבי ובבניית רשתות אסטרטגיות אמיתיות, לא רטוריות. אך ייתכן שהלקח החשוב ביותר הוא מה שאסור לנו לעשות: איננו יכולים להרשות לתנועה להתמסמס בטווח הקצר. פרויקטים שמאבדים מיקוד במוסדיות או שחסרים רפורמות מבניות עמוקות - סופם להתפלג ולבזבז את הרגע ההיסטורי. ונצואלה לא זקוקה לעוד רטוריקה, היא זקוקה לניתוח עומק כדי להבטיח שהחירות לא תהיה אפיזודה חולפת, אלא מורשת בלתי הפיכה".
האם הוונצואלים חשים בטוחים יותר להביע התנגדות כיום?
"יהיה זה חוסר אחריות לטעון שקיים כיום ביטחון מלא לחופש הביטוי. קיימת רגיעה מתוחה, תחת העין הפקוחה של הממשל האמריקני. בעוד הדמות המאיימת המרכזית הוסרה, מבנה הטרור לא נעלם - הוא הסתגל והתמזג. עם עריפת ראשו של הרודן, הסיכון עבר לקבוצות חצי־צבאיות, לכנופיות חמושים ולפלגים רדיקליים הפועלים כפאודלים מקומיים מחוץ לשרשרת הפיקוד המוסדית. האזרחים חשים זאת היטב: הם חשים מוגנים זמנית בידי ארה"ב, אך יודעים שהגנה חיצונית לא מספיקה אם האיום הפנימי לא ייעקר. הפחד שינה צורה מדיכוי ממלכתי מרכזי לאלימות מבוזרת. הקבוצות הללו משחקות על זמן. הימורן הוא להתבצר ולהמתין לעזיבתו של טראמפ את תפקידו ב־2028 כדי לשוב בעוצמה ובצימאון לנקמה. לכן, משימתנו ההיסטורית היא להפוך את פעולת ממשל טראמפ לניצחון קבוע ובלתי הפיך, ואנו זקוקים לישראל כבעלת ברית חיונית בתחום המודיעין וטכנולוגיות ההגנה".
הברית החדשה
מהם הדברים הדחופים ביותר שלהם זקוקה ונצואלה כעת?
"מבחינה חיצונית, אנו זקוקים לשיתוף פעולה עמוק במודיעין, בטכנולוגיה ובלוגיסטיקה עם בעלי ברית מערביים כגון ישראל וארה"ב, שמבינים את טבעו של טרור א־סימטרי. איננו זקוקים ל'משקיפים' של האו"ם, אנו זקוקים לשותפים ביטחוניים אסטרטגיים שיסייעו לנו לטהר את השטח. מבחינה פנימית, עלינו להפעיל את העתודות המוסריות והפטריוטיות שעדיין קיימות בתוך הכוחות המזוינים ומחוצה להם - אותם תאי התנגדות שחיו בדממה לשם הישרדות. בתמיכה חיצונית הולמת, הם יהפכו לחוד החנית של כיבוש לגיטימי זה, לכוח היחיד המסוגל לנטרל קבוצות בלתי סדירות בשטח. המטרה אינה 'לתקן' את הכוחות המזוינים הנוכחיים, הרקובים מן היסוד, אלא לפרק את המבנה הפלילי שגזל את המדינה ולהקים מוסד הגנה חדש האוהב את מולדתו מעל למפלגות. רק באמצעות ניקוי מוחלט של הבית וכיבוש כל פינה במדינה שלנו, נוכל לבסס מוסדות בני־קיימא מוגנים מכל איום שבהם שלטון החוק מוחלט. ואז ונצואלה תצטרף סוף־סוף לעולם השגשוג".
זהו חזון מרשים ביותר.
"לשם מימושו דרושים עמודי תווך בלתי ניתנים לערעור: הפרדת רשויות אמיתית, עצמאות שיפוטית מוחלטת, ודאות משפטית מקודשת לקניין פרטי, ומעל הכל - מגבלות מחמירות על הרשות המבצעת כדי למנוע עליית משטרים רודניים חדשים. חזון פנימי זה אינו נפרד משינוי כיוון גיאו־פוליטי. במשך עשורים חטף המשטר את ריבונותנו כדי לכבול את ונצואלה לציר איראן־רוסיה־סין ולרשתות עוינות לערכי המערב. ונצואלה החדשה חייבת למקם עצמה באופן חד־משמעי בתוך הציוויליזציה המערבית: להוציא את המדינה מ'ציר הרשע' וליישרה עם 'ציר הטוב'. כדי להשיג זאת - אנו נשענים על ארה"ב, שעומדת כיום בחזית תהליך השחרור. אבל נחוצות גם בריתות עם שותפים פוטנציאליים החולקים את ערכינו, כגון ישראל, לצד מדינות כמו ארגנטינה, אל סלבדור, צ'ילה, אקוודור, פנמה, יפן וסינגפור".
