ד"ר מרגלית בז'רנו, היסטוריונית, חוקרת יהדות אמריקה הלטינית. שימשה חוקרת בחוג ללימודים ספרדיים ולטינו־אמריקניים ובמכון המחקר ליהדות זמננו של האוניברסיטה העברית
ד"ר בז'רנו, אחרי ההשתלטות על ונצואלה והעניין שהביעה בגרינלנד, ארה"ב לוטשת עיניה גם לקובה. לפני שנדבר על הסיבות לכך, חשוב לומר שהחיים שם כלל לא פשוטים. נסי לתאר - איך ההרגשה להיות אזרח קובני היום?
"רע מאוד. המצב הכלכלי נורא, אנשים מגיעים לסף רעב, ויש דיווחים על היעדר מים זורמים בבתים במשך ימים, אשפה שנערמת ברחובות, תחלואה שכיחה מיתושים. החשמל קיים במשורה, עם המון הפסקות חשמל על בסיס יומי. דלק הפך להיות גם הוא מצרך קשה להשגה. החיים בקובה הם מאבק שלא נגמר.
"הקובנים מסכנים כי קובה הפכה למדינת עולם שלישי, וזאת למרות ההבטחות והניסיונות לשפר את מצבה. מחאות למיניהן שניסו להביא לשינוי, הסתיימו בכליאת המפגינים. כיום החלום הגדול של כל אזרח קובני הוא לברוח מקובה, ומי שיכול - אכן עושה זאת. זו מדינה בהתפרקות".
נשמע פסימי. ולמרות הסיטואציה הקשה, אנחנו עדים בשבועות האחרונים למסע השתלטות פוטנציאלי על קובה, מצד ארה"ב כאמור. מה המעצמה הגדולה בעולם מחפשת שם?
"זה מתחיל בשורשי התפיסה האמריקנית. ב־1823 ג'ון קווינסי אדמס, נשיאה השישי של אמריקה, כתב לציר הספרדי על 'תיאוריית הפרי הבשל'. הוא ציין שבדיוק כפי שפרי המגיע לבשלות נופל מהעץ לאדמה, כך גם קובה - כשתבשיל ותשתחרר מספרד, תוכל ליפול רק לחיק ארה"ב, מבלי לאפשר לה עצמאות. האמריקנים יצרו כאן חוק טבע, שהגיע בתקופה שבה רבות מארצות אמריקה הלטינית זכו בעצמאות.
"כבר אז ארה"ב הבינה שהחצר האחורית שלה, קובה, צריכה להיות בידיה כדי להגן על נכסים אסטרטגיים, וזאת לצד שליטה כלכלית בתעשיות הסוכר, הטבק והתשתיות בקובה, וכן ביסוס מעמדה של קובה כמדינת חסות".
ויש גם עניינים עכשוויים יותר שגורמים להתעניינות בקובה.
"ארה"ב מעוניינת בדחיקת ההשפעה הזרה של סין ורוסיה בקובה, כחלק מביצור ביטחון אמריקה. קיים גם עניין החזרת הרכוש לגולים הקובנים שרכושם הולאם במהפכה, וזאת לצד עצירת ההגירה הבלתי חוקית. וכמובן, השבת הכבוד האמריקני שנפגע לאחר משבר הטילים.
"מעבר לכך, אני חושבת שארה"ב וקובה תמיד היו מעוניינות זו בזו. היו קובנים שראו את עתידם ביחד עם ארה"ב, וגם ארה"ב רצתה בכך. אבל בסופו של דבר, אלה שנלחמו למען עצמאות קובה, גברו. מי שעמד בראשם היה חוסה מארטי, מנהיג התנועה לעצמאות קובה. הוא הזהיר מנפילה לידי ארה"ב וחתר לעצמאות, מבלי להיות תלויים כלכלית במדינה אחרת".
רצונו מובן, אבל האמריקנים חשבו אחרת.
"ב־1898 ארה"ב החליטה להתערב במלחמת העצמאות הקובנית, תקפה את ספרד וניכסה את המלחמה שלבסוף נקראה מלחמת ספרד־ארה"ב. הם באו להציל את הקובנים, ולמעשה השתלטו על קובה ונתנו לה עצמאות מוגבלת. לפי החוקה הקובנית הראשונה, לארה"ב היתה זכות התערבות בענייניה הפנימיים של קובה".
מטוסים, יאכטות וכוח
מבחינה צבאית, האם ארה"ב רואה בקובה מעין נושאת מטוסים נגד אויביה של ארה"ב, או שמדובר בשותפות פוטנציאלית של ממש?
"היא רואה בה יותר מחסום נגד אויביה, משום שהמהפכה של פידל קסטרו הרחיקה לגמרי את קובה בתור שותפה. כבר בתקופת משבר הטילים ארה"ב התחייבה שלא לתקוף את קובה. לכאורה, קובה היתה יכולה להיות רגועה, אבל בפועל היו מאות ניסיונות לרצוח את פידל קסטרו. מאז ועד היום ארה"ב רק מחכה להיכנס לקובה, אם כי על פניו היא מנועה מבחינת התחייבויותיה הבינלאומיות מלתקוף את קובה".
ולמרות זאת, קובה בדריכות והעלתה לאחרונה את הכוננות הצבאית לרמת שיא. היא יכולה לדגדג את ארה"ב במקרה של פלישה צבאית? האם האסטרטגיה הצבאית שלה, "מלחמת העם כולו", המדגישה גיוס אזרחי רחב, יכולה לעבוד בימים שבהם המדינה מתפוררת ושיעורי ההגירה החיצונית נוסקים?
"במשך שנים רבות הקובנים התנדבו למיליציות, לפעמים בכל כורחם, כדי להתכונן לפלישה, אבל קובה לא מהווה היום סכנה צבאית, בוודאי לא לארה"ב. היא ברווז צולע, למעט מקרה שבו סין או רוסיה ישתלטו עליה. וגם אז, רחוקה הדרך מלדגדג את ארה"ב. הדיבורים על העלאת הכוננות וגיוס אזרחי רחב הם בגדר סיסמאות ריקות. מאז המהפכה הקובנית קובה הפכה למדינה טוטליטרית, וככזו - היא זקוקה לאויב, ארה"ב במקרה שלנו, כדי לאחד את העם".
זאת אומרת שההכרעה תהיה קלה יותר אפילו מזו שנרשמה בוונצואלה.
"אני חושבת שכן. ואגב, ונצואלה החזיקה את קובה מחוברת לצינור חמצן בעזרת הנפט שסיפקה לה, ואילו היום - המצב גרוע יותר".
מאז עלה הוגו צ'אבס לשלטון ב־1997, הנפט מוונצואלה היה רכיב קריטי בכלכלה הקובנית. על מה נותר לה להסתמך כיום?
"חשוב לזכור שקובה לא קיבלה את הנפט בחינם ושילמה עליו בכוח אדם על ידי כך שייצאה לוונצואלה רופאים, יועצים פוליטיים. לשאלתך, מאז פירוק בריה"מ קובה ניסתה לפתח את התיירות, ועד היום ניצבים בה בתי מלון מפוארים, אבל ריקים. כמעט אין שם תיירים, ומובן שהקורונה תרמה לכך. לי לא ברור איך הם יכולים לבסס את עצמם כלכלית. גם גידולי הסוכר והטבק הם בשוליים".
אנליסטים שונים מציינים משבר כלכלי כה עמוק, שעשוי אף להוות סיכון קיומי למשטר. את נוטה להסכים עם ההנחה הזאת?
"כן, והלוואי שהמשטר הזה ייפול כי המצב באמת נוראי. ביולי 2021 פרצה מחאה שלא היתה כמוה בקובה. בראש המחאה עמדו אפרו־קובנים שחווים קיפוח, אף שהמהפכה הבטיחה שוויון לכולם. הם עמדו מאחורי הפגנות לתפארת, שיצרו תחושה שהמשטר עומד ליפול או להשתנות. זה כמובן לא קרה, כי המשטר הגיב במאסרים נרחבים שהפסיקו את המחאה".
חשוב להזכיר בשיחתנו את הגולים הקובנים שהיגרו לארה"ב. השפעתם רבה על המתרחש בזירה הפנימית בארה"ב, וגם בזו הבינלאומית.
"מייד אחרי המהפכה, וברגע שקובה הלאימה רכוש פרטי של בעלי עסקים, החלה הגירה של אנשים מהמעמד הבינוני־גבוה לדרום פלורידה, למיאמי. ארה"ב קיבלה אותם כפליטים ונתנה להם הטבות. הם הגיעו עם ידע רב, בעלי מקצועות, והפכו לכוח כלכלי. במהלך השנים הקבוצה הזו הפכה לשחקן מפתח בפוליטיקה האמריקנית ולמשפיעה דרמטית על יחסי ארה"ב־קובה.
"חלקם השתתפו בפלישה למפרץ החזירים, שבה רבים נפלו בשבי לאחר שהנשיא הדמוקרטי ג'ון פ. קנדי סירב לספק סיוע אווירי. הם חשו בגידה מצד קנדי והדמוקרטים, מה שגרם לרבים מהם להפוך לתומכי המפלגה הרפובליקנית, ואף לתרום לה כספים רבים. במידה רבה, הם עיצבו את מדיניות ארה"ב כלפי קובה.
"יתרה מזו, אני סבורה שהאינטרס האמריקני בקובה מוכתב במידה רבה על ידי מבני העומק של החברה במיאמי, ופחות משיקולים של הבית הלבן, אף שמזכיר המדינה מרקו רוביו הוא בעצמו בן למהגרים קובנים. אם תרצה, המהגרים הקובנים הם אליטה בקרב הלטינו־אמריקנים בארה"ב, עם עושר ראוותני - נדל"ן, בנקים, תעשיות סוכר ותקשורת - ואנגלית מושלמת. עם מטוסים פרטיים ויאכטות, הם שולטים ממיאמי באסטרטגיה האמריקנית בקובה. הקובנים במיאמי משתוקקים לחזור למדינה שלהם בראש צבא אמריקני ולהשתלט על הכלכלה".
בינתיים, הם שולטים בעקיפין בכלכלה.
"מקור הסיוע הכי גדול לקובה הוא משלוחים וכסף שבני משפחה, גולים קובנים בארה"ב, שולחים אל האי. אנשים מתקיימים מכך, והמשלוחים הללו משמעותיים מאוד לכלכלה הקובנית. בקובה יש פער סוציו־אקונומי גדול בין מי שיש לו קרובי משפחה בארה"ב לבין מי שאין לו קרובי משפחה. בדרך כלל, אלה שיש להם הם לבנים, ואלה שאין להם הם אפרו־קובנים".
שעועית או תותחים?
מה אנחנו יודעים על נשיא קובה, מיגל דיאס קאנל? מה מעסיק אותו בימים אלה?
"הוא טכנוקרט שעלה בסולם הביורוקרטי עד שנהיה נשיא, וגם המזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית. ועדיין, הוא נחשב לאיש אפור, בוודאי בהשוואה לכריזמה של פידל קסטרו. נראה כי דיאס קאנל הוא עושה דברה של משפחת קסטרו, שעדיין מושכת בחוטים".
את אומרת שהוא בן אדם אפור, אבל רק לא מזמן הוא ענה לטראמפ: "אף אחד לא אומר לנו מה לעשות". זה דווקא נשמע אמיץ.
"אבל אלה רק מילים, ואין לו שום מסר חדש להעביר לעם או לעולם. הוא ממשיך את דרכה של משפחת קסטרו, והוא לא מצא דרך להציל את הכלכלה, לא עשה שום רפורמות שמשפרות את מצב העם. כשקוראים בעיתון הרשמי של קובה, 'גראנמה', או כשצופים בטלוויזיה, הוא חוזר כמו תוכי על סיסמאות משנות ה־70, כאילו העולם לא השתנה. הוא גם יצא בכאפייה ומצטייר כמגן העזתים. מבחינה פרקטית הוא לא עושה שם כמעט דבר כדי לשפר את מצב האוכלוסייה".
אני מניח שבקובה רוצים בנפילת המשטר.
"קשה לי להאמין שקיימים היום תומכי משטר. מנגד, יש התומכים במשטר בעל כורחם, משום שהם מבינים שאם לא יעשו כן - ראשם בסכנה. מבחינה היסטורית, עד 1990 קובה שלחה חיילים למקומות שונים כדי להילחם, חלקם היו בשר תותחים של בריה"מ בלחימה באפריקה. מי שעמד מאז המהפכה בראשות הצבא היה ראול קסטרו, שקידם קצינים הנאמנים לו אישית.
"ב־1990 בריה"מ התפרקה, והחיילים הקובנים כבר לא נשלחו להילחם באפריקה. קובה נותרה עם בסיס צבאי גדול, וראול קסטרו - שסבר ששעועית חשובה יותר מתותחים - קידם את אנשי הצבא הנאמנים לו למשרות בתיירות, בבנייה. הם הפכו לאוליגרכיה כלכלית, מה שכמובן זימן שחיתות. האנשים האמידים האלה לא ייפרדו בקלות ממקור הכוח שלהם".
במקביל, ארה"ב מנסה לאתר גורמים בקובה שיחליפו את השלטון. זה ריאלי?
"יש בעיה אחת מרכזית בהחלפת השלטון. לאורך השנים פידל קסטרו והמשטר השתמשו בהגירה חיצונית מקובה ככלי להיפטר מאוכלוסייה לא מרוצה בקובה, וכך נמנעה התגבשות של כוח התנגדות פנימי. מעבר לכך, בקובה עצמה אין מצבורי נשק, והמשטרה החשאית חזקה ביותר. אין תשתית למאבק, לאופציה שהאופוזיציה תתפוס את השלטון. זו בעיה קריטית".
מה באשר לקהילה היהודית בקובה? כיצד היא התפתחה שם במהלך השנים?
"כיום יש פחות מאלף יהודים בקובה. היא אף פעם לא היתה קהילה גדולה, ובשיאה הגיעה ל־15 אלף אנשים לפני המהפכה. רוב היהודים עזבו למיאמי יחד עם שאר הגולים הקובנים, ומעטים הגיעו לארץ.
"מי שבחר להישאר, קיבל מקסטרו רשות לנהל חיים יהודיים. מי שהרחיק לכת ובחר להיות פעיל של ממש ואף ללכת לבית הכנסת נחשב דתי, מה שלא היה אידיאלי בארץ אתיאיסטית, בוודאי למי ששאף לקריירה.
"עם נפילת בריה"מ קובה נקלעה שוב למצב כלכלי קשה, וקסטרו נאלץ להתפשר: המפלגה הקומוניסטית הכירה בזכותם של אנשים להיות דתיים, וגם להיות חברי מפלגה. החלה פריחה של הקהילה היהודית, למרות מספרם הנמוך של חבריה - כ־1,500 בסך הכל. אנשים התגיירו, והקהילה לימדה עברית ושירים ישראליים. לקראת סוף המאה היה מי שאפילו השתתף במסעות 'תגלית' ובאירועים יהודיים בחו"ל".
הקרבה ליהדות ולישראל תרמה למשטר.
"בשלטון סברו שהדרך לבית הלבן עוברת דרך ישראל ודרך היהודים בקובה. מאז שנות ה־90 המשטר מאפשר עלייה לישראל".
לסיום, את מודאגת לגבי עתידה של קובה?
"מודאגת מאוד. אני שותפה לתחושה הקובנית, שלפיה לא צריך להיות תלויים בארה"ב. ארה"ב לא עשתה טוב לקובה בטווח הרחוק. היא כביכול סייעה לה, ולבסוף השתלטה עליה. אם זה יקרה היום, יהיה מי שירוויח מכך, אבל עבור קובה לא בטוח שזה הצעד הנכון.
"אני גם רואה בקובה אור אדום בקשר שלנו מול ארה"ב. אנחנו רחוקים גיאוגרפית, אבל מפתחים תלות מסוימת במעצמה הגדולה בעולם. אני חוששת מכך שנהפוך לשלוחה אמריקנית. זה לא משחק לטובתנו, ובדיוק כמו האזרחים בקובה - כדאי שגם אנחנו נתחיל לדאוג ונישאר עם האצבע על הדופק".
