"אני עושה משהו לא חוקי, אבל לא אכפת לי לשבת בכלא", אומר חזי (שם בדוי), קב"ן ביחידת מילואים שנחשפה למראות קשים במיוחד. חטאו של חזי חמור: גדוד המילואים שלו שוחרר, הוא אזרח כבר חודש, אך הוא ממשיך ללוות חיילים משוחררים שזקוקים לתמיכה.
"ההוראה של בריאות הנפש בצה"ל (ברה"ן) היא לא ליצור שום מגע עם החבר'ה המשוחררים. הם לא רוצים להוסיף לעצמם עבודה ולא רוצים לקחת אחריות. מבחינתם הם אזרחים עכשיו, אז שהמערכת האזרחית תטפל בהם. לנו נוצר קשר טיפולי וחברי עם האנשים הללו. זר לא יבין מה שהם עברו. ואני, שהייתי איתם יחד, הכתובת שלהם, מה אני יכול להגיד להם? 'אני יוצא מכל קבוצות הווטסאפ, אני יותר לא מדבר איתכם כי קיבלתי הוראה'? אין דבר כזה. אני מחויב להמשיך את הקשר עם המשוחררים. יש הרבה גורמים שאליהם משוחררים יכולים לפנות, אבל הם קודם כל פונים אלי. את לא יודעת עד כמה זה נושא בוער אצל הקב"נים ששוחררו לאחרונה, או שנמצאים בין סבבי מילואים".
יש הוראה כתובה לנתק מגע?
"לא ראיתי משהו כתוב, אבל כשאני שואל את המפקדים מעלי בברה"ן, אומרים לי: 'אל תיצור מגע. אין סמכות, אין ביטוח. אם תעשה טעות מקצועית, אם מישהו פתאום יתאבד, יתבעו אותך'. החלטתי שאני מוכן לשבת בכלא על זה, כי זה לא נורמלי ולא אנושי.
"היום, למשל, הייתי עסוק בפינג־פונג אינסופי עם משוחרר טרי שלא מסוגל לצאת מהמיטה. הצעתי לו: 'בוא תגיש בקשה למשרד הביטחון', אבל אין לו את הכוחות הנפשיים לזה. כדי לפנות למשרד הביטחון צריך לכתוב מכתב אישי, לתאר מה קרה בשירות ומה עובר עליו כעת. זה מאוד מפרק. אני אומר לו: 'אהיה לצידך, נשב ונכתוב ביחד את המכתב, אפילו אבוא אליך הביתה', אבל הוא לא מסוגל ומציב מכשול בפני כל הצעה".
חזי שוחרר לפני חודש ממילואים ממושכים של כ־800 יום. הוא חזר לעבודה כעובד סוציאלי בשירות הציבורי, אבל בין לבין הטלפון שלו לא מפסיק לצלצל. בחודש האחרון ענה לפניות טלפוניות של יותר מ־50 משוחררים.
"אני יושב במשרד ולא פנוי למטופלים שלי. אני עסוק כל הזמן עם המשוחררים באינטראקציות אינסופיות. חלקם חבר'ה שטיפלתי בהם קודם, ועכשיו מתקשרים כי הם צריכים עזרה קטנה או שמצבם הידרדר. חלקם פונים חדשים. בחודש האחרון הגיעו אלי גם מקרים קשים יותר, ונפגשתי באופן מחתרתי פנים אל פנים עם שבעה משוחררים".
כתף חשאית
אם בעבר הקב"ן היה דמות מרוחקת, כזו שקובעים אליה תור בסתר, הקב"נים של היום הם דמויות קרובות ונגישות לחיילים. זהו חלק מהשינוי המבורך שהוביל ברה"ן במלחמה הזו, כאשר הקב"ן לא רק נפגש מקצועית עם מי שמבקש זאת, אלא הופך לחלק אורגני מהיחידה: מוביל עיבוד קבוצתי תוך כדי האירועים עצמם, לוקח חלק משמעותי בימי העיבוד שאחרי, ובונה קשר אישי עם חיילים רבים.
"אני חושב שלפחות לשליש ממפקדי החטיבה והחיילים שלה יש את מספר הטלפון האישי שלי, כלומר לפחות לאלף איש", אומר מיכאל (שם בדוי), קב"ן בחטיבת מילואים קרבית. "והם לא מתביישים להרים טלפון בשגרה ובחירום, בשירות ומחוץ לשירות. בין סבב המילואים השני לשלישי זה הגיע לשיא. זה לא הפסיק כל היום. אחרי הסבב הרביעי זה היה קצת כמו פופקורן במיקרוגל: סמוך לסיום סבב המילואים שמעו הרבה פיצוצים, ולאט־לאט זה דעך.
"ברמה העקרונית אני מבין לחלוטין את המערכת הצבאית שאומרת לקב"נים: 'השתחררתם, שחררו את זה, נתקו מגע'. זו אמירה מאוד נכונה, כי בסוף האנשים לא נולדו ביום שהתגייסו. רבים מגיעים לשירות מילואים עם רקע משפחתי, אישי או רפואי מורכב. הצבא לא יוכל לקחת אחריות על כל הצרות שהיו לפני או אחרי השירות, וגם הקב"נים צריכים להתפנות לעבודה האזרחית שלהם. לכן עקרונית אני מבין את המדיניות ומסכים איתה. אבל ברמה האנושית והמקצועית מורכב ליישם את זה בשטח.
"אני משרת כבר 20 שנה בחטיבה שלי, בהתחלה כלוחם ובעשור האחרון כקב"ן. אני לא יכול לא לענות לחבר שפונה אלי בין הסבבים. רשמית אני אמור להפנות אותו לטיפול בקהילה או ל'תגובות קרב' (היחידה לתגובות קרב היא יחידה צבאית במימון משרד הביטחון), אבל בפועל הרבה פעמים אני נכנס לזה ועושה יותר. אני כן מדגיש בפניהם שאנחנו לא בבדיקה ולא בטיפול, ושאיני מתעד את זה במערכת הצבאית ואין ביטוח למה שאנחנו עושים. אני מבהיר את זה חזור והבהר".
גם אברהם (שם בדוי) הוא קב"ן ששוחרר לאחרונה, אחרי שירות מילואים ארוך ביחידה שנחשפה למצבים מורכבים במיוחד. הוא מנסה לחזור לעבוד כמטפל עצמאי בקהילה, אבל המילואים רודפים אחריו.
"אני מקבל לפחות שלוש שיחות בשבוע מחיילים עם כל מיני שאלות ובקשות. השבוע קיבלתי טלפון מחיילת שהכרתי מהיחידה. לא טיפלתי בה בעבר, אבל היו בינינו שיחות מסדרון. אח שלה נפטר וזה הציף אצלה הכל. לא שאלתי אותה לעומק מה מצבה, כי ידעתי שאני לא יכול לעזור לה. הפניתי אותה לאגף נפגעים של היחידה, לבקש מהם עזרה בפנייה למשרד הביטחון. הבנתי כמה קשה לה לעשות את הצעד הראשון, אבל יכולתי לעזור לה רק מרחוק. אין לי יכולת אמיתית להחזיק אותה כשאני כבר משוחרר, אבל אני מרגיש שאין מישהו אחר שיעשה את זה".
אני שואלת את אברהם ומיכאל אם גם הם, כמו חזי, מקיימים פגישות מחתרתיות עם משוחררים. "ההוראה שקיבלנו היא שאסור לנו להיפגש עם משוחררים. זה יכול לסבך אותנו חוקית וביטוחית", עונה אברהם - ואפשר לזהות את ההיסוס והחשש שבקולו. "אבל מחר אני נפגש עם חייל משוחרר. הוא התקשר ואמר: 'אני לא בטוב, אני לא חי. אני מפסיד הכל. אני רוצה לדבר איתך'. זה חייל שכבר שנה לא דיברתי איתו ופתאום הוא יצר קשר. במקרה הזה אמרתי לו: 'מחר אני מטפל בקליניקה הפרטית שלי ויש לי חור בצהריים. בוא נשב כחברים. לא נקרא לזה טיפול, כי אסור לי לטפל בך. אני כמובן גם לא אקח ממך כסף, אבל בוא נראה מה אפשר לעשות. הרי אני חבר שלך ואני אוהב אותך".
מיכאל: "היו מקרים בודדים שפגשתי אנשים, אבל עשיתי את זה רק אחרי שגייסו אותי ואותם לימי מילואים, כדי שיהיו תיעוד וביטוח. בשלישות של החטיבה שלנו רוצים שהקב"ן יהיה מעורב במקרים קשים, גם בין סבבי המילואים. בסוף זה עוזר למערכת שיש קב"ן זמין ושאפשר לתת לו חצי יום מילואים והוא יפתור בעיה שאחרת עלולה להתפתח למשהו הרבה יותר מורכב. מבחינת ענף ברה"ן - הם לא יודעים על זה, ואם היו יודעים לא היו אוהבים".
אברהם: "אני ניסיתי לגייס לצורך מפגש טיפולי ולא אפשרו לי. היה לי מקרה קשה של חייל ששחררתי מהמילואים. הוא היה שנה וחצי בטיפול פסיכולוגי שלא ממש עזר לו. הרגשתי שמשהו לא עובד ושאני צריך לפגוש אותו. כשהוא היה במילואים היה לי חיבור חזק איתו, ליוויתי אותו, דיברתי עם אשתו. פניתי לשלישות של היחידה, ביקשתי שיגייסו אותו לחצי יום מילואים כדי שאוכל לסייע לו. אני עצמי הייתי אז עוד במילואים. היתה אז מצוקה של ימי מילואים ולא גייסו אותו. לא נפגשתי איתו. הבנתי שכרגע הוא בבית מאזן".
דרוש אחראי
אם לא לקב"נים המוכרים להם, לאן אמורים לפנות משוחררים שחשים מצוקה מיידית? יש כמה קווים חמים: "נפש אחת" של אגף השיקום במשרד הביטחון, מוקד נט"ל, מוקד ער"ן למשרתים בפועל, מוקד נוסף למשרתי מילואים, מוקדי החירום הנפשי של קופות החולים, ומוקדים של מרכזי החוסן הארציים. לא בטוח שריבוי המספרים והקווים מיטיב עם המשוחררים הנתונים במצוקה. ייתכן כי מספר אחד קליט וזכיר היה יעיל יותר. כך או כך, כאשר מדובר במשוחררים מיחידות לוחמות עם תסמינים של פוסט־טראומה, הם יופנו ליחידה לתגובות קרב, שנותנת מענה מהיר ומקצועי, והקב"נים גומרים את ההלל על התפקוד שלה במלחמה האחרונה.
מה יעשה מי שלא קרבי אך נחשף למצבים מורכבים כמו רבים במלחמה הנוכחית? הוא יוכל לקבל 12 טיפולים דרך נט"ל, כמו כל אזרח שנחשף לפעולות איבה, או 12 טיפולים דרך תוכנית "עמית", המיועדת למילואימניקים משוחררים. אלה שהתסמינים שלהם עקשניים וקשים יפנו לאגף השיקום במשרד הביטחון, שם יקבלו ליווי וטיפול עוד לפני ההכרה הרשמית וקביעת אחוזי הנכות, זאת בהתאם לרפורמה של יואב גלנט. תהליך הפנייה לאגף השיקום כולל ניסוח מכתב אישי, חוות דעת פסיכיאטרית והמלצת מפקד. מי שאמור לסייע להם בתהליך הוא ענף נפגעים, מדובר בעזרה יותר טכנית מאשר מקצועית.
"השבוע פנתה אלי דמות מאגף הנפגעים של היחידה וביקשה שאפגש יחד איתה עם שני משוחררים, כדי לתמוך בהם נפשית בעת כתיבת המכתב האישי", מספר חזי. "פגשתי אותם. הם ישבו ובכו את החיים. הם איבדו הכל. אחד מלא פחדים, לא יכול לראות נמלה, כי כך איתרו רקמות של חללים בשטח, בעזרת נמלים. הוא סובל מפגיעה קשה בתפקוד המיני - הגוף החשוף מזכיר לו את הגופות שבהן טיפל.
"אשתו שכנעה אותו לצאת לחופשה בחו"ל. הוא מספר בבכי ובבושה שלא הצליח לגעת בה, לא בחופשה ולא קודם. השני לא מסוגל לראות ציפורניים עשויות של נשים כי טיפל בנשים מהנובה, שרבות מהן היו עם ציפורניים מטופחות. הוא ואשתו הגיעו למצב שלא דיברו לאורך היריון שלם. האנשים האלה מתכנסים לתוך עצמם, הם חיים לצד החיים. כשהם צריכים להעלות על הכתב את מה שעובר עליהם הם מתפרקים. מישהו מקצועי צריך להיות לצידם, להחזיק אותם".
קב"ן ביחידת מילואים: "פגשתי שני משוחררים כדי לסייע להם בכתיבת מכתב אישי לאגף השיקום. אחד מלא פחדים, לא יכול לראות נמלה כי כך איתרו רקמות של חללים בשטח. השני לא מסוגל לראות ציפורניים עשויות של נשים כיוון שטיפל בנשים מהנובה. כשהם צריכים להעלות על הכתב את מה שעובר עליהם, הם מתפרקים"
אברהם: "פנה אלי אדם מאוד מכובד בקהילה, מנהל של מוסד חינוכי, שנכנס למצוקה אחרי שירות מילואים ממושך בזירה מורכבת. פתאום הוא כמו ילד: לא יודע מה לעשות, למי לפנות, האם ואיזה טיפול הוא בכלל צריך. הוא צריך מישהו שיעשה לו סדר, שיבין מה הוא צריך ושידחף אותו. היו לו כוחות נפש להרים אלי טלפון לפני כמה ימים. שוחחתי איתו כ־20 דקות, הבנתי שהוא במצב תפקודי מורכב ושצריך לפנות למשרד הביטחון, אבל אז הוא ניתק מגע. שלחתי הודעה, והוא לא הגיב. הוא דוגמה למישהו על קו התפר - כן היו לו כוחות לעשות את הטלפון הראשוני, אבל הוא לא מצליח לעשות את הטלפונים הבאים ולהריץ את זה קדימה. אני לא אמור לטפל בו, כי אני כבר אזרח. אבל זה יושב עלי, וזה רק עוד אחד שהיה לו כוח לעשות את הפנייה הראשונית. מה עם אלה שגם את זה לא מסוגלים לעשות?"
מיכאל: "צריך 'קייס מנג'ר' מקצועי שילווה את המשוחרר. במקרים רבים המשוחרר לא מסוגל לנהל את זה בעצמו. צריך להבין את מצבו, להמליץ לו לאן לפנות, כי מרוב עצים לא רואים את היער. צריך להבין מה לעשות איתו אחרי שסיים 12 טיפולים של נט"ל או של 'עמית', להמליץ על מטפלים בקהילה ועל סוגי טיפול. אני לא חושב שקב"נים מילואימניקים יכולים להיות הקייס מנג'ר. פעם בחצי שנה אני עולה על מדים לשירות מילואים ממושך. אני לא יכול לעשות עוד מילואים מעבר לקווים המבצעיים. יש לי ילדים ועבודה חשובה בתחום השיקומי. לפני שאני מודיע לבוסית שלי על צו 8 חדש, אני מושיב אותה ונותן לה כוס מים. יכול להיות שיש קב"נים שישמחו לעשות את זה, ואפשר לתת להם על זה ימי מילואים, אבל אני אישית ממש לא יכול".
אבל בסוף מתקשרים אליכם בכל יום.
מיכאל: "נכון. ואני עונה, ומחזיק במקביל גם את העבודה והמשפחה. אבל צריך מישהו אחר - אין לי מושג מי - שיהיה הקייס מנג'ר".
חזי: "כשאני מסביר שצריך פתרון ומציע שייתנו לנו לפחות בינתיים כמה ימי מילואים כדי ללוות משוחררים, נותנים לי תחושה שאני מנסה לסחוט ימי מילואים. זה כל כך לא שם, זה כל כך הרבה מעבר לזה. פוגע שאומרים לי דבר כזה".
הילחם או ברח
הקב"נים מצביעים על בעיה נוספת: בין המעטפת המלאה שמקבל פוסט־טראומטי באגף השיקום לבין הטיפול הקצר בתוכנית "עמית" או נט"ל שאיננו מספק, אין מענה ביניים - מה שיוצר הסללה לנכות.
"אחרי שנתיים של שירות מילואים, של השתתפות בלחימה או של הימצאות באזורים מורכבים, אנשים חשים מצוקה בחזרה לשגרת החיים", מסביר אברהם. "הם מתפקדים, הם לא פוסט-טראומטיים, הם לא מתעוררים בלילה בצרחות, אבל הם סובלים וזקוקים לטיפול של שנה-שנתיים. 12 מפגשים, כלומר שלושה חודשי טיפול, לא מגרדים את מה שהם זקוקים לו. ואני לא מדבר על פוסט־טראומטיים, כי משרד הביטחון נותן להם מענה טוב. הקרביים יכולים לפנות אולי ל'תגובות קרב', אבל במלחמה הזו היו הרבה מאוד ג'ובניקים באירועים מורכבים.
"לפני שבוע וחצי דיבר איתי משוחרר, ששירת במילואים 200 ימים. זה לא המון, אבל אחר כך טיל איראני הרס את הבית שלו, ואז אבא שלו נפטר והכל הצטבר יחד. כולנו חווינו המון אירועים, ואי אפשר ולא נכון לבודד אותם. חייל כזה הוא לא פוסט־טראומטי, אבל הוא צריך טיפול ממושך. כרגע, בגלל שאין מענה ביניים, מה חיילים עושים? הם פונים למשרד הביטחון, מגישים את המסמכים הבסיסיים ומתחילים את המסלול של ההכרה בהם כנכי צה"ל. תוך כדי התהליך הם מקבלים טיפול מערכתי ומשפחתי מהיר ויעיל ממשרד הביטחון. חלק מהם לא ממשיכים אחר כך במסלול ההכרה, אבל יש כאלה שמתאהבים בפוזיציה, או פגשו עורך דין שמדרבן אותם לגשת לוועדה כדי לקבל נכות קבועה.
"כולם מפסידים מזה. זה עולה הון למדינה, וזה גם עלול לסבך את החיילים נפשית - כי כשהחייל משכנע את משרד הביטחון שהוא פוסט־טראומטי, משהו מחלחל אצלו והוא מתחיל לשכנע את עצמו שהוא באמת כזה. וכל זה כי אי אפשר לקבל טיפול משמעותי למי שסובל אך לא פוסט־טראומטי, לא בדרך העקומה".
אז מה אתה מציע?
אברהם: "אני מציע שמילואימניקים - גם לא לוחמים - שהיו באירוע חריג, יוכלו לקבל מימון לטיפול משמעותי באזרחות. הם יבחרו את המטפל. אפשר שחלק מהמימון יהיה בהטבות מס למטפלים. או שהיחידה לתגובות קרב תיתן מענה גם לג'ובניקים שהיו באירועים מורכבים".
במערך בריאות הנפש הצה"לי מתקיים בחודשים האחרונים דיון אם צה"ל צריך לנטר באופן יזום ומקיף את מצבם הנפשי של חיילים משוחררים. כיום מתבצע ניטור וולונטרי חלקי, בעיקר דרך תוכנית "עמית". האפליקציה מציעה למילואימניק המשוחרר לענות על שאלון בנוגע לתפקודו ולמצבו הנפשי. במקרים שבהם התשובות מעלות חשש למסוכנות גבוהה החייל מקבל המלצה לפנות בהקדם ליחידה לתגובות קרב. במקביל, תגובות קרב מקבלת התרעה על המקרה. אך מה קורה עם משוחררים שלא מסוגלים לענות על טופס, להתקשר למוקד חירום או לשלוח הודעה לקב"ן?
"יש משוחררים שלא יעשו את הצעד הראשון", אומר אברהם. "אני יודע שהם קיימים, כי פגשתי את המסכנים האלה במילואים. צריך ליזום פנייה אליהם, אבל המערכת לא עושה את זה. אסור לי לעשות את זה. טענתי לאורך כל המלחמה שצריך לעבור חייל־חייל, להרים טלפון לכולם אחרי שהם משתחררים. רציתי לעשות את זה בכל היחידות שהיו תחתיי - להרים טלפון, לשאול: 'מה קורה, אחי? מה נשמע? איך הולך באזרחות?', רבע שעה שיחה. לא עשיתי את זה כי לא הרשו לי. אני מדבר איתך על תקופה שבה עוד הייתי בשירות מילואים והחיילים שוחררו. היה לי זמן, יכולתי לעשות את זה, אבל אסרו עלי. אמרו שזה מסבך את המערכת הצבאית כי הם כבר אזרחים, ומה נעשה אם יתארו מצוקה".
קב"ן ביחידת מילואים: "המערכות של משרד הביטחון וצה"ל לא מסונכרנות בכלל. פגשתי במוצב בקו הקודם חייל עם מאג עליו. החייל סיפר לי מיוזמתו שהוא מטופל באגף השיקום ויש לו 50 אחוזי נכות נפשית, והוא לוקח תרופות פסיכיאטריות. מדובר בתרופות שאסור לנהוג איתן, והוא חתום על מאג אצלנו בחטיבה"
באותו האופן, יוזמות עצמאיות של גורמים פיקודיים או מקצועיים להעביר סקרי שאלונים בקרב משוחררים נבלמו, כחלק ממדיניות "בת היענה" - מה שלא יודעים עליו גם לא אחראים עליו.
המקפצה שלך לאזרחות
לצד הקושי שאותו מתארים הקב"נים בהליך העברת המקל מצה"ל לטיפול באזרחות או במשרד הביטחון קיים גם קושי בהעברת המקל בחזרה לצה"ל, כאשר לוחמים שאובחנו כפוסט-טראומטיים על ידי משרד הביטחון מגויסים לשירות מילואים.
"המערכות של משרד הביטחון וצה"ל לא מסונכרנות בכלל", מתאר מיכאל. "פגשתי במוצב בקו הקודם חייל עם מאג עליו. החייל סיפר לי מיוזמתו שהוא מטופל באגף השיקום ויש לו 50 אחוזי נכות נפשית, והוא לוקח תרופות פסיכיאטריות. מדובר בתרופות שאסור לנהוג איתן, והוא חתום על מאג אצלנו בחטיבה. לא היה לי מושג מה מצבו הרפואי, כי יש סודיות רפואית ואין קשר בין המערכות. אחרי שיחה איתו השתכנעתי שלמרות הכדורים הוא יכול לתפעל מאג.
"כמה חבר'ה שמקבלים טיפול תרופתי וחתומים על נשק מסתובבים אצלנו? אין לי מושג. אותו אדם יכול להיות עם 50 אחוזי נכות ממשרד הביטחון ועם פרופיל 97 בחטיבה קרבית. ברגע שחייל כזה מתגייס למילואים, לעיתים ל־100 יום, משרד הביטחון מקפיא את הטיפול בו כי הוא כרגע חייל ולא אזרח, ומי שאחראי עליו רפואית זה צה"ל, ומי שאמור לטפל בו זה הקב"ן".
הקושי המרכזי של חיילי המילואים הוא הטלטול בין העולם הצבאי לאזרחי, להיות היום לוחם עז נפש ומחר אב רחום. לטפל היום בגופת חטוף ובלילה לחבוק רעיה. במקום רצף טיפולי שיעניק יציבות בין המעברים, הליווי הנפשי במילואימניקים עובר ידיים, מתגלגל בין המערכת הצבאית לאזרחית, ולא פעם נופל בין הכיסאות.
תגובת דובר צה"ל
"על פי הפקודות בצה"ל, קיים איסור לקב"נים לטפל באזרחים שאינם נמצאים בשירות, למעט ביחידה לתגובות קרב. פקודה זו נובעת מהאחריות הביטוחית והמקצועית כשאדם מקבל טיפול, אחריות שלא ניתן לממשה כאשר אותו האדם אינו בשירות. באשר לטענה כי ניתנה הוראה לקב"נים שסיימו את שירותם בצה"ל לא לסייע לאזרחים במצוקה נפשית כתוצאה מהשירות שלהם, לא מוכרת כל הוראה כזו.
"נדגיש כי משרתי צה"ל מקבלים טיפול בין אם על ידי קב״ן היחידה ובין אם על ידי מרפאות ברה״ן. לאחר השחרור מצה"ל מופנים משרתים הנמצאים במצוקה לטיפול ביחידה לתגובות קרב, או באגף השיקום במשרד הביטחון.
"בצה"ל קיים מערך נפגעים המסייע לתהליך הגשת בקשה להכרה בנכות, במקרים המתאימים, מתוך הבנה של הרגישות בנושא והצורך. אגף כוח האדם ממשיך להתעסק בעבודות המטה השונות בתהליכי ההכרה והסיוע בעקבות המלחמה, בין היתר בהתאם לוועדה שסוכמה בראשות אלוף (מיל') מוטי אלמוז.
"באשר לטענה על אי־סנכרון מול משרד הביטחון, קיים מנגנון העברת מידע בין משרד הביטחון לגופים הרלוונטיים בצה"ל".
