וושינגטון פינת קפלן: גם בעולם, הכל סובב סביב נתניהו | אראל סג"ל

לפעמים בשעות הלילה המאוחרות, כשהאינסומניה מתחילה ונמאס לי מהשנאה הפרטית שלנו, אני שוקע במחילות הארנב של הטרלול הפוליטי. סוג של מזוכיזם אינטלקטואלי. השבוע ראיתי את הנאצי הקטן פואנטס מתפייט על ביבי נתניהו. מצד אחד קורא לו דמון, אויב האנושות, ומצד שני מדבר עליו בהערצה.

בכל המרחבים האלה, של שמאל קיצוני וימין קיצוני, שם אחד צף שוב ושוב: נתניהו. בשמאל - הוא פושע מלחמה, רוצח ילדים, גלגול של היטלר. אצל הגרויפרים, המעריצים של טאקר קרלסון, התמונה מורכבת יותר ומעניינת יותר: הוא דמון שמשתלט על אמריקה, ראש תמנון ה־ZOG (Zionist Occupied Government – ממשלת כיבוש ציונית), היד הנסתרת שמושכת בחוטים, אבל גם, באותה נשימה, דמות חזקה בעולם של רכיכות (המילה הגסה באנגלית חזקה יותר, אז תדמיינו למה הם מתכוונים). חלקם מכנים את נתניהו "BASED JEW". למה הם מתכוונים?

בסלנג של שנות ה־80 באמריקה, "Basehead" היה מכור לקראק. נרקומן שאיבד שליטה ולא אכפת לו מה העולם חושב. ראפר בשם Lil B הפך את הקללה למחמאה. "Based" הפך לאדם שנאמן לעצמו, שלא מתנצל, שלא נכנע ללחץ. בפורומים האפלים של הימין הקיצוני, המילה עברה מוטציה נוספת: "Based" הפך להפך המוחלט של ה־Woke - אדם שמכיר במציאות הגולמית של כוח, לאום והיררכיה, ולא מעמיד פנים שהעולם בנוי אחרת.

ואז מגיע הטוויסט. "BASED JEW" על נתניהו. דווקא שם, בפינות האפלות של 4chan ובטוויטר של הגרויפרים, נתניהו הפך לארכיטיפ. לא כי הם אוהבים יהודים, אלא כי הוא מייצג בדיוק את מה שהם היו רוצים לעצמם. מנהיג שלא מתכופף. שאומר בגלוי שהמדינה שלו היא מדינת לאום של עם אחד. שמפציץ את איראן ושם פס על בית הדין בהאג.

באופן מסוים, נתניהו הפך את הדימוי של היהודי הארכיטיפי ששולט בעולם. במאה הקודמת וגם לפני, הסטריאוטיפ האנטישמי היה עקבי להפליא: הבנקאי החיוור מהקריקטורות הנאציות, השדלן שפועל במחשכים, היד הנסתרת שמושכת בחוטים מאחורי הקלעים. הפרוטוקולים של זקני ציון תיארו קונספירציה של צללים, לא של טנקים. ואז הגיע קצין סיירת מטכ"ל עם לסת מרובעת, שמפציץ את נסראללה לאור יום ואת החיזבאללונים, ולא מתנצל. שנואם באו"ם עם שרטוט של פצצה כמו מורה לפיזיקה בבית ספר תיכון, שבונה חומות ולא מסתתר מאחוריהן.

רנה ז'יראר, הפילוסוף הצרפתי שהקדיש את חייו לחקר התשוקה האנושית, קרא לזה "יריבות מימטית": אנחנו שונאים במיוחד את מי שמחזיק במה שאנחנו משתוקקים אליו. התינוק לא רוצה את הצעצוע כי הצעצוע מעניין, הוא רוצה אותו כי תינוק אחר מחזיק בו. הימין הקיצוני לא רוצה לנצח את נתניהו, הוא רוצה להיות נתניהו.

אותה סכיזופרניה, מפתיע לגלות, שוררת גם אצל האויבים שלנו. במסדרונות הארמונות בריאד, בדוחא ובקהיר הוא נושא כינוי אחר: "איש הברזל", "הסוס החזק". מנהיג שמבין את האנתרופולוגיה הברוטלית של המזרח התיכון, שיודע שפגזים ואינטרסים, ולא ערכים חלולים, קובעים את העתיד. בכנסים אקדמיים במפרץ מנתחים את שיטתו כמו סטודנטים למנהל עסקים המנתחים מקרה בוחן של הרווארד.

שונאים אותו בפומבי, זקוקים לו בצללים. הסעודים מנהלים, מה שאנליסטים קוראים, "שיתוף פעולה פאסיבי": משיגים מטרות משותפות נגד איראן בלי להודות אי־פעם שהוא קיים, כמו בעל שמקיים רומן בחדרי מלונות זולים ואחר כך חוזר הביתה לאשתו הלגיטימית. הוא הנבל ההכרחי. שנוא ונערץ ברחוב הערבי, חיוני בחדר השינה של המדיניות. במזרח התיכון, כבר הבנו מזמן, היפוקריזיה אינה פגם מוסרי. היא ארכיטקטורה של שרידות.

גם לסינים יש התייחסות לנתניהו. הם קוראים לו "בודאאוונג" - צעצוע נחום־תקום סיני. דחוף כמה שתרצה, הפיזיקה תנצח. בהתחלה זו היתה מחמאה. הסינים התפעמו מ"החוכמה היהודית" המיתולוגית, מהשרידות שחורגת מכל היגיון מערבי. באקדמיות בבייג'ינג ובשנגחאי למדו אותו כמודל, כמקרה בוחן להצלחה של מדינה קטנה בעולם של טורפים. אבל אחרי 7 באוקטובר, דרך המשי החדשה שסין טוותה בסבלנות אינסופית דרך הציר השיעי, התפוגגה. נתניהו כיסח להם את הכל. אסד נפל, איראן מדממת, חיזבאללה התפורר, והאמריקנים, שבייג'ינג היתה בטוחה שנטשו את האזור לטובת האוקיינוס השקט, חזרו לשולחן. ביבי הפך ל"מורה שלילי" - מושג מאואיסטי ותיק למי שכישלונותיו מלמדים אותך מה לא לעשות. הם כבר לא מעריצים; הם לומדים מהנזק שהוא גרם להם. אבל גם בזה יש הכרה שבאין ברירה. השרידות הזו חורגת מפוליטיקה. היא כמעט פיזיקה.

המאה ה־20 האמינה בסיפור יפה על עצמה: ההיסטוריה מתקדמת, הליברליזם מנצח, המוסדות הבינלאומיים יחליפו את פוליטיקת הכוח הגולמית. פרנסיס פוקויאמה הכריז על "קץ ההיסטוריה" ב־1989, בדיוק כשהחומות נפלו בברלין, ולרגע היה נדמה שהוא צודק. האו"ם, בית הדין בהאג, הסדר המבוסס על כללים, זכויות אדם כעיקרון מארגן - כל אלה היו אמורים להפוך את המלחמה לשריד מביך מעידן אפל. דיפלומטים בחליפות אפורות בבריסל ובז'נבה היו השחקנים החדשים; גנרלים עם מדים וכוכבים היו פריטים במוזיאון השעווה.

נתניהו הוכיח שכל זה היה אשליה, או לכל היותר, הפסקה קצרה של פרסומות בין מערכות. הוא היה מהראשונים שהחזירו את פוליטיקת האינטרסים של המאה ה־19: גבולות נקבעים בכוח, בריתות נבנות על תועלת הדדית ומתפרקות כשהתועלת נגמרת, אינטרסים הדדיים ולא ערכים משותפים מדומיינים מייצרים יציבות. טראמפ לקח את זה צעד קדימה.

פה בבית, בישראל, הוא דמות מיתית עבור הרל"ביסטים. הם מבלים יותר זמן בתפילות למפלתו ממה שהחסידים שלו מבלים בתפילות לבריאותו. הם טוענים שהם חילונים אתיאיסטים, אבל הם בנו דת שלמה סביב השנאה אליו. וזו הגאונות שבסיפור. האויבים שלו חושבים שהוא מרכז היקום.

מטאקר קרלסון עד שי ג'ינפינג, מריאד ועד רמאללה, מהאג ועד וושינגטון - כולם ממשיכים להתייחס אליו, לנתח אותו, לשנוא אותו, להעריץ אותו, לחשוש ממנו. אי אפשר לנהל שיחה על המאה ה־21 בלי להזכיר את שמו. זו אולי ההגדרה הטובה ביותר לגדולה היסטורית. לא כשאוהבים אותך, אלא כשגם האויבים לא מצליחים להשתחרר.