בין ההריסות של ניר עוז אפשר לראות פתאום את הבית המשתקם של גדי מוזס, וכמובן את גדי עצמו. הוא חסון, שזוף ובריא מתמיד. קשה להאמין שהיהודי הזה יחגוג בעוד כחודש 82 חורפים. עוד יותר קשה להאמין שאחרי הכל, אחרי הגיהינום שעבר במשך יותר משנה לבד בשבי הג׳יהאד בעזה, הוא רוצה להתמקד בדבר אחד: שיקום. גדי הוא מהבודדים שכבר חזר לניר עוז, מטפל ומטפח מחדש את פיסת גן העדן שהפכה לעיי חורבות ב־7 באוקטובר 2023. אבל המאמץ הזה לבד לא מספיק. במלאת שנה לחזרתו מהשבי - גדי דורש דבר אחד: לדעת איך האסון קרה - כדי שהוא לא יחזור על עצמו לעולם.
ואז זה קרה: גדי פגש את גיל אבריאל, יועמ"ש המל"ל לשעבר וכיום עמית מחקר בכיר במכון למדיניות העם היהודי, שחיפש את האיש הנכון לקדם איתו מתווה להקמתה של ועדת חקירה - שיתעסק במה חוקרים, ולא רק במי יחקור. הקליק היה מיידי: בין גדי, איש שהממלכתיות נמצאת בכל
נים ונים בגופו ,ובין גיל, איש הממסד הבכיר ושומר הסף, המנוסה בתהליכי קבלת החלטות בנושאי
חוץ וביטחון ברמה הלאומית ובקיא ברזי העשייה הממשלתית. אחד שראה הכל מבפנים ולכן רוצה
שכל ממשלה תתעסק במהות ולא בפרוצדורה, בהפקת לקחים ולא בהרכב הוועדה. בראיון מיוחד בניר עוז מוזס מספר על המתווה המשותף שגיבש עם אבריאל ואומר: "כל ממשלה שתהיה - ימין, שמאל או מרכז - חייבת לאמץ אותו".
גדי מוזס, שנה בדיוק לשחרור, ואנחנו מדברים עכשיו על הנושא של ועדת חקירה. אולי תוכל להסביר למה חשוב לך כל כך שנתעסק במה יחקרו - ולא רק במי יחקרו?
"אני חי פה בניר עוז 63 שנה, וישראל עברה הכל: מלחמת ששת הימים, יום כיפור, לבנון הראשונה והשנייה. לא פחדתי משום דבר אף פעם. ופתאום, יום אחד, אתה עלה נידף. אתה כלום, אתה אפס. הם באים לתוך הבית, זה שאנחנו יושבים בו עכשיו, וחוטפים אותי, בלי שאף אחד יגן עלי. ואני נוסע באופנוע לעזה, חסר אונים. והשאלה הזו לא עוזבת אותי: איך ייתכן שבמשטר דמוקרטי, שבו הצבא אמור להגן על אזרחים, היינו פתאום חשופים וחסרי הגנה. אני רוצה להבין איך זה קרה״.
חברים שלך, כאן בניר עוז, גם שותפים להרגשה הזו? מה הם חושבים על כך שהם עדיין לא יודעים מה קרה?
"זה קשה מאוד. מכיוון שהקהילה שלנו מרוסקת. ראיתם פה איך הורסים את הבתים. קח, למשל חברה מהקיבוץ, שאיבדה את בעלה בתוך הידיים שלה. היא טלפנה לכל העולם ואחותו, ואף אחד לא בא לעזרתנו. בסך הכל היו צריכים לבוא ולשים לו חוסם עורקים והוא היה נשאר בחיים. אני חזרתי לניר עוז, אבל עבור חלק ניכר מהאנשים - בלי שיסבירו להם מה קרה ומה עושים כדי שזה לא יקרה שנית, בלי זה - אי אפשר להשתקם. הם פוחדים לחזור הנה, כי לא מסבירים להם איך זה לא יקרה עוד פעם. זה לא שרן גואילי חזר ונגמרה המלחמה. לא נגמר שום דבר".
מה אתה חושב כשאתה רואה שהדיון ברמה הלאומית הוא פחות על מה יחקרו – ויותר על אופן המינוי?
"אני חושב שהשאלה מי יחקור בכלל לא משנה. זה לא שזו צריכה להיות חקירה מטעם, זו צריכה להיות חקירה הוגנת שמעניינת את כלל הציבור בישראל: למה אזרחי המדינה הופקרו ונבגדו על ידי המדינה. הכל צריך להיות מונח על השולחן, כדי להסביר איך נוצרה סיטואציה כזו. איך החיילים הראשונים שהגיעו לניר עוז הגיעו רק אחר הצהריים, כשכל מחבלי הנוחבה כבר הלכו מפה? אני לא שואף לאילו שהן פנטזיות. אני רוצה להתרכז בזה שחבר שלי סעיד משה, שראה איך אחיו נהרג מול העיניים שלו במלחמת יום כיפור, נרצח פה 50 שנה אחרי כמו כלב? לי חשוב לדעת איך זה קרה.
"תקרא לזה ועדת חקירה ממשלתית, ממלכתית - זה פשוט לא מעניין אותי. אני חושב שהוויכוח קצת מפספס את העניין. זה לא משנה אם זה יהיה בממשלת ימין או בממשלת שמאל. נרצחו כאן אנשים עם כל מיני דעות פוליטיות. המטרה שלי היא לא לבוא ולהאשים מישהו, אלא איך אני יכול לחזור לחיות בצל העצים האלה, ולהבין שמי שזה קרה במשמרת שלו מבין שזה לא יכול לקרות עוד פעם. לכן כל ממשלה שתיבחר, ששולחת את בנינו לצבא, חייבת להגיד לנו איך זה קרה. איפה טעינו. אתה יודע מה, הם לא רוצים את נשיא העליון? אז שיהיה המשנה שלו. שפשוט שיבחרו כמה אנשים שיהיו חופשיים להגיע לכל אחד, שכולם יענו על השאלות הקשות".
מרחב תמרון
ניכר שברמה האישית גדי מוזס וגיל אבריאל ,מבינים שוועדת חקירה ממלכתית היא הדרך שבה חקרו עד היום אירועים בסדר הגודל של 7באוקטובר, אך זה לא סותר את המסר המרכזי העולה מהעבודה שלהם. מסר מאוד ברור, ממוקד וממלכתי: "כל ממשלה, בכל הרכב, צריכה לקבוע בצורה מקצועית את נושאי החקירה״, הם אומרים, ״אי אפשר לקפוץ מעבר לשלב הזה. אם הממשלה פועלת מתוך רצון להגיע לחקר האמת ולהפיק לקחים, אז רשימת הנושאים שתגובש יכולה להתאים לכל סוג של ועדה. היא לא צריכה להשתנות או להיות תלויה בשאלה מי ימנה או מה יהיה הרכב הוועדה".
יחד הם צללו למחקר שבחן שמונה ועדות חקירה ביטחוניות ב־50 השנים האחרונות: מוועדת אגרנט לחקר מלחמת יום הכיפורים, דרך ועדת שמגר לחקר רצח רבין - ועד ועדת וינוגרד שחקרה את מלחמת לבנון השנייה. הם ניסו להבין את המנדט שניתן לכל ועדה, את מי ומה לחקור. "ניתחנו ובדקנו, האם התקבלו המלצות רחבות ומוסדיות שצופות פני עתיד? כמה זמן לקח לוועדות לחקור? האם חקרו את היחסים בין הדרג המדיני לצבאי, ומי השפיע על מי בתהליך קביעת המדיניות?". מוזס ואבריאל מספרים: "שאלנו את עצמנו אילו אמות מידה אפשר לאמץ כדי להתאים את ועדת החקירה ל־7 באוקטובר".
אז מה אתם מציעים?
"הדבר הכי בולט שמצאנו הוא שחשוב לנסח את נושאי החקירה באופן רחב ככל הניתן. צריך לתת לוועדה מרחב תמרון חופשי, שיאפשר לה לרדת לחקר האמת ולנתב את העבודה בהתאם לעדויות ולהתפתחויות תוך כדי החקירה. יש חשיבות לחקור גם את תהליכי קבלת ההחלטות, כדי לבחון את איכות המנגנונים האחראים לסייע לדרג המדיני לעצב את המדיניות, ועל מנגנוני היישום והמעקב אחר ביצוע החלטות. כמו כן, אנחנו צריכים להבין את מי חוקרים: לא רק את הדרגים המדיני והצבאי, שברור שצריכים להיבדק, אלא גם רשויות נוספות שכשלו - למשל, רשויות מקומיות ומשרדי ממשלה".
ומה הנקודה שהתלבטתם בה הכי עמוקות?
"כמעט כל מומחה שהתייעצנו איתו נתן לנו תשובה אחרת לגבי טווח החקירה, בין שזה בהתנתקות, באוסלו, במדיניות הסבבים או מהקמת הממשלה הנוכחית. הבעיה המרכזית בנושא זה היא שככל שהולכים יותר שנים אחורה, כך היקף החומר גדל, ועבודת הוועדה תימשך יותר ותהיה מסורבלת יותר. נדרשנו למצוא את נקודת האיזון בין שיקולי צדק לבין יעילות הוועדה".
אז מה הפתרון שלכם?
"קודם כל, אנחנו סבורים שאפשר לדון בכל החלופות. אבל אנחנו מציעים מעין הבדלה בין ׳שנות עוגן׳, שבהן החקירה תהיה אינטנסיבית יותר, לבין ׳שנות רקע׳, שישמשו להקשר הרחב. העוגן יהיה שבע שנים אחורה, כמו בוועדת וינוגרד, ויתחיל ב־2018. לצד זאת, אנו מציעים לקבוע במנדט הוראה המאפשרת לחברי הוועדה ולחוקרים להתייחס, ברקע הדברים, גם לאירועים משמעותיים קודמים. בדרך זו כל ממשלה, מכל הרכב, תוכל למקד את עבודתה של הוועדה, אך להשאיר לחבריה את הגמישות ואת שיקול הדעת ללכת אחורה, במידה מסוימת, כדי להבין טוב יותר את התמונה הכוללת".
זה לא סוד שהקרב שניטש על מינוי חברי ועדת החקירה מתמקד גם בחלוקת האחריות בין הדרג המדיני לצבאי. מה אתם מציעים במתווה בנושא הזה?
"צריך לבדוק לא רק איך גובשה המדיניות, אלא איך התנהלו היחסים בין הדרג המדיני לבין הדרג הצבאי. מי היה זה שהנחיל את תפיסת הסבבים והאמונה שחמאס מורתע? האם הדרג הביטחוני הוא שהגה ודחף את התפיסות האלו לדרג המדיני, או האם זה הגיע ביוזמת הדרג המדיני וחלחל מטה אל הדרג הצבאי? אנחנו רוצים לוודא בנושא הזה שהטעויות יילמדו, שהלקחים ייושמו, וש־7 באוקטובר לא יחזור על עצמו". מתווה מוזס-אבריאל מפורסם באתר של המכון למדיניות העם היהודי (JPPI)
אז מה הלאה?
"המסר המרכזי של המתווה הוא שהגיע הזמן להתקדם. אחרון החללים הוחזר. אין עוד חטופים או חללים ברצועת עזה. העם כולו, שהיה מאוחד ברגעי חזרתו של רני גואילי לקבר ישראל, מאוחד גם ברצונו למנוע את 7 באוקטובר הבא. לאחרונה עודכנו השניים כי יוזמת המתווה של מוזס-אבריאל זוכה להערכה ורוח גבית של הנשיא העשירי של מדינת ישראל ראובן (רובי) ריבלין.
זוהי החובה הממלכתית של כל ממשלה, כל מפלגה, ושל כל אזרח בישראל, ללא קשר לזהותו הפוליטית. אנו פונים לציבור במסר פשוט של אחדות ואומרים: אם אתם חפצים בחקר האמת, בהפקת לקחים לשם מניעת האסון הבא ובתחילת הריפוי בעם, תעברו לשיח העוסק בנושאי החקירה ותאמצו את מתווה מוזס־אבריאל. אם אתם לא מסכימים עד הסוף עם כל הנושאים, זה גם בסדר - פשוט תאמצו אותו כבסיס לדיון, ותעזרו למאמץ הלאומי לקידום הסכמות בעם. כל אחד צריך לשאול את עצמו: מהם הנושאים שחייבים, פשוט חייבים לחקור, כדי שמה שקרה ב־7 באוקטובר לא יקרה שוב לעולם".
"כולנו אותו עם"
אנחנו חוזרים לשיחה עם גדי, יושבים כורסה מול כורסה בביתו שבניר עוז. המקום שממנו נחטף, המקום שבו כל מה שהאמין בו נשבר בבוקר שמחת תורה תשפ"ד. וגדי רוצה לדעת איך כל זה התחיל.
אחת השאלות שעולות בהקשר לחקירה היא - מתי מתחילים לחקור.
"זה פחות משנה מתי מתחילים לחקור. אתה רוצה לחקור מאוסלו? תחקור מאוסלו. מהמבצע ההוא, מהמבצע הזה - לא אכפת לי. אין לי בעיה גם לתת לוועדה חופש ללכת למרחקים יותר רחוקים. אני רוצה לדעת איך 7 באוקטובר נוצר כקונספט, כי ברור שזה לא קרה ביום אחד. אבל רק דבר חשוב: אני רוצה עוד בדורי לראות שניר עוז קמה. וזה לא יכול לקרות אם לא יגידו לנו שדבר כזה לא יקרה שוב".
באופוזיציה ובקואליציה חוששים מהטיה פוליטית של הוועדה.
"הנטייה הפוליטית לא מעניינת אותי. זה היה מטריד אותי אם הייתי תושב יו״ש או הצפון בדיוק כמו שזה קרה לי עצמי. אנחנו פה כולנו אותו עם. לכן אני אומר שהבעיה היא לא ימין או שמאל. חייבות להיות מסקנות שייושמו, לא כמו ביום כיפור שלא יישמו כלום. על האופנוע שנחטפתי בו אמרתי לעצמי, 'זה דומה ליום כיפור, או יותר גרוע?' הבנתי שזה אסון ענק".
וסוגיית החטופים - זה משהו שצריך לחקור? כלומר: לשאול למה לקח שנתיים להחזיר אותם?
"הייתי חטוף 482 יום, תקופה מספיק ארוכה כדי לחשוב על כל השאלות. מה שחשוב לי בעניין החטופים זה לא שזה לקח שנתיים, ברור לכולם שזה יותר מדי. אני רק הייתי רוצה לדעת למה זה לקח כל כך הרבה זמן".
איך אתה מרגיש היום כשאתה כאן בניר עוז, כשאין את תחושת הביטחון שהיתה לך פעם?
"אני לא פוחד מכלום, אבל יש אנשים שפוחדים. יש הורים שהיו עם הילדים בממ״ד שלהם במשך שמונה שעות. אחת התושבות אמרה לי שהיא לא יכולה לחזור לפה עם הילדים, כי היא לא מאמינה שזה לא יקרה לה עוד פעם. אלה אנשים שזה הבית שלהם, הם נולדו פה והביאו כאן ילדים קטנים, והם לא יכולים לחזור. איך אנחנו מחדשים להם את הביטחון? אני חי את זה כבר שנתיים וחצי מחיי, בכזה כאב. איבדתי את רעייתי, שחיינו יחד 22 שנה בזוגיות נפלאה, והכל נהרס ברגע. אני לא יכול שלא לשאול את השאלות האלו".
מה המסר שלך לפוליטיקאים שקוראים את הראיון הזה?
"אני רוצה להגיד להם כזה דבר: כל מי שעושה דברים, עושה גם שגיאות. כל מי שעושה - טועה. אבל צריך לבדוק את עצמך, להפיק את הלקחים ולתקן את מה שצריך. אני אספר לך סיפור לסיום: הזמינו אותי ליום השואה לצעוד במצעד החיים בפולין, וביקשו מכל אחד מאיתנו לבחור שיר, ואז להסביר למה בחרנו בו. אני בחרתי את 'אין לי ארץ אחרת', ואני אומר את זה בכאב, שאין לי מקום אחר, אין לי צבא אחר. אף אחד לא יכול לקחת לי את התחושה שאני יהודי, ישראלי, ציוני. אני אשמור על האדמה הזאת עד הסוף, אבל מי שצריך לשמור עלי - שישמור עלי.
"לא יכול להיות שנדחף את זה מתחת לשטיח. לא יכול להיות שנתעלם מתחושה של אלפיים משפחות שאיבדו את יקיריהן. אני רוצה שוועדת חקירה תשים על השולחן את השאלות והנושאים, ותסביר שאלה הן הסיבות, אלה הלקחים שצריכים להפיק, כדי לוודא ש־7 באוקטובר לא יקרה שוב לעולם. כל ממשלה - שמאל, ימין, מרכז - תצטרך לאמץ את המתווה שלנו, ולא לשכוח שיש אזרחים בקצה. אני איבדתי את אשתי, איבדתי את החברים שלי, את הקהילה שלי, ואני מתחיל עכשיו כאילו מאפס. אני רוצה שזה לא יקרה לא לי, לא לילדיי, לא לנכדיי, ולא לאף אחד מעם ישראל".
