"המשפט הזה יצא לי מכאב": זו משימת חייו של שורד השבי גדי מוזס

גדי מוזס חופר באדמה בידיים חשופות. אלה ידיים של חקלאי ותיק, שהופך ומפורר את האדמה באצבעות וחושף את תפוחי האדמה שרק צמחו. "תפוחי האדמה שאתם רואים כאן הם לא לפירה", הוא מזהיר אותנו, כדי שלא נתבלבל. "אלה תפוחי אדמה גורמה".

הוא בן 81, שהחזיק מעמד שנה ויותר בשבי חמאס. על החולצה שלו כתוב "אשכול זה הבית, והוא לא שלם בלעדיכם", כקריאה לשחרור 59 החטופים הנמצאים עדיין בשבי, 14 מהם מניר עוז - איתן הורן, אריאל קוניו, דוד קוניו, מתן צנגאוקר, נטפונג פינטה, אביב אצילי, אליהו מרגלית, אריה זלמנוביץ', גדי חגי, ג'ודי ויינשטיין, יאיר יעקב, עמירם קופר, רונן אנגל, תמיר אדר.

"אני אשקם את ניר עוז", הבטיח ב־29 בינואר, כששוחרר. רגע אחד טבע בהמון עזתי שאיים על חייו, ורגע אחרי כבר היה בידי הצלב האדום, ואז בידי צה"ל, ובישראל. גדי מוזס, שנחטף ב־7 באוקטובר מביתו שבניר עוז, חזר הביתה. אך ליבו ונשמתו עדיין שם, עם חבריו שנותרו מאחור. הוא מקדיש את זמנו למאבק להשבת החטופים, ומזכיר שוב ושוב כי מה שחיזק אותו בשבי היה הידיעה שעם ישראל נלחם על חזרתו. כך, הוא מבטיח לעשות עד שיחזרו כולם.

ועכשיו הוא כאן בקיבוץ, עם לב שבור שמבטיח לקום. מנגב את הדמעות כשעולה השם של אפרת כץ, בת זוגו זה 20 שנה שנרצחה בטבח. עובר ברעד לצד תמונות החטופים, הבתים השרופים והאנדרטאות לזכר הנרצחים. אבל למרות הכל, גדי בכל זאת עובד על תקומה.
לצד המאבק של קיבוץ ניר עוז על השבת החטופים, גדי מגייס גם תרומות לשיקום, נואם, חופר באדמה. רק לפני כמה ימים שתל כאן גם רוזמרין, 50 מטר מהגדר שממנה נחטף לעזה. והוא דבק בהבטחה, "אני אשקם את ניר עוז".

"המשפט הזה יצא לי מתוך כאב הלב", יסביר מאוחר יותר. "לא אמרתי את זה כחלק מהצהרה, כי רק כשהגעתי התחלתי להבין את גודל החורבן. אבל אני נחוש בכל רמ"ח איברי שהכל יחזור להיות כפי שהיה".

חלוצים מודרניים בנגב

כבוגר של תנועת השומר הצעיר, מוזס הגיע לכאן מקן חדרה לפני 60 שנה כדי להקים קיבוץ שבו נטע שורשים עמוקים. לאורך השנים גם היה רכז אזור הדרום בשומר הצעיר, ועכשיו הוא סמל לחברי התנועה, שמגיעים כדי לסייע בשיקום.

אנחנו פוגשים אותם בחדר האוכל, שדלתותיו עדיין נקובות מכדורי המחבלים. יש כאן קיר המוקדש לנרצחים, ושולחן עם תמונות החטופים, ובתים חרוכים עם ריח של אבק שריפה. אבל בלב יש מסר של התחדשות.

רון מרכס (29) היא רכזת אזור מנשה, אילן גריצבסקי (28) ואיה שחר (28) הם רכזי שנת השירות בתנועה, ואילן אפילו שירת במילואים כבר בימים הראשונים של המלחמה, בקיבוץ הסמוך כפר עזה. רפא טורקניץ (29) הוא רכז רשת הבוגרים התנועתית, ונטע רבי (25) היא מדריכה בחינוך החברתי של ניר עוז. חמישתם הם חלק מתוכנית "מפלסי נתיב" של השומר הצעיר. חלוצים מודרניים שמגיעים לסייע בחידוש יישובי הנגב המערבי בדרום והגליל שבצפון. וגדי, החלוץ של פעם, מקבל את פניהם בהצדעה.

"התנועה לא קופאת על שמריה. הקשר התחדש לצערי בגלל האסון, אבל התחדש", הוא נרגש. "זו חלוציות, וחלוציות היא נטיעה של שורש שצומח לאט־לאט. ואתם חייבים לשים לב, כי לפעמים אחרי ההתלהבות הראשונית של הנעורים, מגיע השלב שבו אתה צריך לדעת שאתה באמת רוצה להיות כאן. להיות חדור רוח קרב ולשלוח שורשים עמוק לאדמה כמו עץ ששולח את השורשים לכל הכיוונים. ולזה צריך מוטיבציה. אנחנו כולנו נאחזים בציפורניים כדי שיבוא לכאן דם צעיר".

אנחנו עוברים לשבת על הדשא מחוץ לחדר האוכל. כלי עבודה פזורים מסביב. הטרקטורים רועשים. קיבוץ שמנסה לחזור לחיים. איה מספרת שכשגדי שוחרר, הם היו צריכים להחליט לאיזה אזור יגיעו בשנה הבאה.

"ואז אמרת שאתה תשקם את ניר עוז, ולא יכולנו לסרב. אני לא חושבת שזו יד המקרה שאתה מדבר ככה ובסוף אנחנו מגיעים לאותה פינה. יש לנו אותו מצפן ערכי, והמקום הזה לא יהיה שלם בלי 59 חטופים שחוזרים הביתה. אלה הערכים שהתנועה מחנכת אליהם היום. לשמור על עתיד המדינה ולהיות ערבים לשיקום".

נטע פוגשת בתדירות גבוהה את ילדי ניר עוז שפונו לכרמי גת. "אפילו הנכד שלך היה איתנו בקייטנה בפסח", היא מחייכת אל גדי. "אנחנו גדלנו והתחנכו בשומר הצעיר, והיה לנו ברור שעכשיו זה הזמן שלנו להשתתף בשיקום. מבחינתנו, זו הקמה של הקיבוץ. אם היינו מחפשים חיים קלים, לא היינו מגיעים לכאן. אנחנו רואים את החשיבות הדרמטית בשיקום אזורי העוטף ובמתן תקווה וחינוך איכותי. אנחנו מקווים שנצליח לעמוד באתגר המאוד גדול הזה".

היא לוקחת נשימה עמוקה. "ניר עוז הוא הסמל הכי גדול להפקרה, וחשוב לנו להגיד שאתם לא לבד. שאנחנו לצד מי שרוצה לחזור ולשקם, ומבינים ומכבדים גם את מי שמרגיש שהוא לא יכול לחזור. מבחינתנו, אנחנו מחויבים לכל חברי ניר עוז, לכל הקהילה".

"אני שמח שיש לנו ממשיכים, אבל אני מזהיר את כולכם: כדי שילדים ישחקו וישמחו פה, צריך לחיות פה. ואלו חיים אחרים. לא חיי נוחות, לא חיים של קרבה למרכז. לא כולם בנויים לזה. אני, למשל, נוגע באדמה ומתרגש"

רפא, שהגיע מקן השומר הצעיר בברזיל לפני ארבע שנים, מראה שאת ערך הציונות הוא ספג כבר בגולה. "אנחנו רוצים לצרף כמה שיותר אנשים למיזם ולחבר את הבוגרים של התנועה לשטח ולקהילות. אתם הסמל הכי גדול פה בניר עוז, ואנחנו מקבלים המון השראה מההתמודדות שלכם אבל רואים את התפקיד שלנו כאחריות לכל האזור".

גדי נעמד עכשיו על רגליו ומצדיע. הוא מחפש את החלוצים החדשים. "אני לא מוצא שום מקום שבו אתאכזב מכך שאתם לא מגיעים לחקלאות, אלא לחינוך. כי חינוך הוא חלק ערכי חשוב מאוד. ולילדים שלנו יש גנים טובים, ומערכת חינוך טובה עם כל הקושי מסביב. ואני מצדיע לאנשי החינוך, שאחראים על כל זה.

"הרוח הצעירה שאתם מביאים היא פוש ענק בשבילנו. אני דור העבר, אבל אני מוכן לסייע לכל אחד שיבוא ויגיד 'מוכן אני'. אני שמח שיש לנו ממשיכים, אבל אני מזהיר את כולכם: כדי שילדים ישחקו וישמחו פה, צריך לחיות פה. ואלו חיים אחרים. לא חיי נוחות, לא חיים של קרבה למרכז. לא כולם בנויים לזה. אני, למשל, נוגע באדמה ומתרגש. אני לא בנוי לגור בקומה 17", הוא צוחק.

"אין ספק שמסביב לעצים האלה יהיו חיים. במקום הזה ירוצו ילדים, ויצעקו, ויעשו רעש, ונעשה פה חגיגות. המטרה היא לעשות את זה כמה שיותר מהר. אני מכבד כל דעה, הרי אני חי עם חברי ניר עוז 60 שנה. ואני יודע שאנחנו צריכים אנשים טובים לידנו, שיעשו תרבות וחינוך וייצור חקלאי ותעשייתי. חיי הקהילה הם לא רק תפוחי אדמה".

"צריכים תורמים ומתנדבים"

בקיבוץ ניר עוז מפעמות רוחות של שיקום. לצד מתנדבים נוספים, בקיץ אמורים לחזור גם חלק מחברי הקיבוץ ל"שכונת החלוץ", שכונה המורכבת מבתים חדשים ומבתי ותיקים ששופצו לאחר 7 באוקטובר.

גדי מנשק את התמונה של אפרת, בת זוגו שנרצחה, בכניסה לחדר האוכל. בשער הוא מחייך אל החיילים. "הכל בסדר? ישנתם? אכלתם?" הוא שואל, ואז מגיעה הציניות: "תשמרו עלינו טוב, לא כמו פעם"

"זה יהיה קיבוץ חי וזוכר", מגדירים בניר עוז את ההחלטה לחזור לקיבוץ מבלי להעלים את הטבח שהתרחש בו. וכחלק מהיותם קהילה רגישה וכואבת, חשוב להם להדגיש שהם מבינים לחלוטין גם את מי שבוחר לא לחזור. "אנחנו רוצים שחברי הקיבוץ תמיד ירגישו שהם יכולים לבוא לכאן, וזה בסדר אם יבחרו שלא לבוא", מחדדת אמי פלמור, פרויקטורית בינוי ושיקום הקיבוץ מטעם ניר עוז.

"מול האסון הנורא של 7 באוקטובר, יש את הרוח של חברי הקיבוץ - לעשות ציונות של 2025. ויש היענות לקול הזה. חלק מהאסטרטגיה של התחדשות הקיבוץ הוא לא רק באמצעות מבנים חדשים, אלא באמצעות בניית קהילה צעירה ופרויקטים כמו הגרעינים המחנכים של השומר הצעיר שבאים לסייע, יחד עם פרויקטים אחרים.

ניר עוז ספג את המכה הקשה ביותר ב־7 באוקטובר, כשהמחבלים נכסו ל־97 אחוזים מהבתים. שנה אחרי הטבח 33 אחוזים מחברי הקיבוץ אינם, ואנחנו צריכים תורמים, יזמים, מתנדבים. לחדש".

וגדי מבטיח לחדש. כשאנחנו צוחקים איתו איך קיבל את כל האחריות על כתפיו, הוא צוחק בחזרה שזה בסדר. שיש לו כתפיים רחבות. 482 ימים היה בשבי, במקום הכי נמוך בעולם, אבל בשבוע שעבר בחר לטוס לאושוויץ, להשתתף במצעד החיים. אז עכשיו אנחנו יוצאים איתו מהקיבוץ, ובראש מתנגן שלמה ארצי עם השיר "איפה ישנם עוד אנשים".

בדרך החוצה גדי מנשק את התמונה של אפרת, התלויה בכניסה לחדר האוכל, ובשער הוא מחייך אל החיילים. "הכל בסדר? ישנתם? אכלתם?" הוא שואל, ואז מגיעה הציניות: "תשמרו עלינו טוב, לא כמו פעם".

אחר כך יספר שהוא חוזר על אותו משפט בפני כל חייל שבשער, ושהטיח אותו גם בפני בעלי הדרגות הגבוהות ביותר. "הם בתחילה שותקים, ואז אומרים שזו המשימה שלהם. לשקם את הביטחון שלנו. ואנחנו צריכים את המדינה גם בשביל השיקום, וצריכים גם אנשים טובים. ואני שמח שיש אנשים שהרצון שלהם ליישב את האזור הוא מרקע של יישוב הארץ ושמירה על המדינה".

עכשיו הוא שוב דומע. "יש הרבה מתים, אבל העצים ממשיכים ללבלב. בדיסוננס הזה נזיז את האבנים השחורות, וביחד נבנה את הכל מחדש".