בבוקר ולנטיינ'ס דיי 1929, במוסך בצפון שיקגו, שבעה אנשים הועמדו מול קיר לבנים ונורו במקלע כבד. התוקפים לבשו מדי משטרה. יוזמה יצירתית שאפיינה את התקופה. אל קפונה, שהזמין את הטבח, השתזף באותו זמן במיאמי. הוא תמיד הקפיד על אליבי.
הטבח זעזע את אמריקה. העיתונות התייפחה על קץ התמימות. הקונגרס התכנס לדיונים נרגשים, ופרנק לואגל קינרד כתב שהציוויליזציה עצמה עומדת בפני איום. בינואר אותה שנה, חודש לפני הטבח המפורסם, נרצחו בשיקגו כולה 26 בני אדם. בינואר 2013 למשל, 42. ב-2021, באותה עיר שקפונה שלט בה, נספרו קרוב ל־800 גופות. בשנה שעברה רק 700. אף אחד לא כתב על קץ הציוויליזציה.
היורשים של קפונה ולנסקי לא לובשים חליפות פסים ומגבעות בורסלינו. דיימון ראניון לא כותב עליהם, אבל הם עושים עסקים בטריליונים.
במקסיקו בעשור האחרון הקרטלים של סינלואה וחליסקו מגלגלים יחד 45-35 מיליארד דולר בשנה. רק מסמים. לפני סחר בבני אדם, לפני נפט גנוב, לפני חטיפות. הם מעסיקים עשרות אלפים, מחזיקים מיליציות עם נשק צבאי, ובין 2017 ל־2024 הם ייצרו יותר מ־30 אלף רציחות בשנה. לפעמים הם תולים גופות מגשרים. זה בשביל יחסי ציבור. גנגסטר משיקגו 1929 היה קורס מעייפות בקצב הזה.
באיטליה, ה"נדרנגטה" מכניסה לפי הערכות כ־44 מיליארד יורו בשנה. יותר מדויטשה בנק ומקדונלד'ס גם יחד. היא שולטת בקוקאין של אירופה. בסך הכל, הפשע המאורגן בעולם מייצר 2.2-1.6 טריליון דולר בשנה - בערך שלושה אחוזים מהתמ"ג. מול זה, קפונה היה בעל מכולת.
איך זה קרה? התשובה הקלה היא גלובליזציה. גבולות פתוחים. אינטרנט. בריה"מ שקרסה. זה נכון, אבל גם האכיפה התגלגלה לעולם החדש. יש אינטרפול ויורופול. יש שיתופי מודיעין. יש פגסוס שג'יי אדגר הובר היה מוכר בשבילו את המחוך. ובכל זאת, התוצאות רעות יותר. ה"נדרנגטה" חזקה יותר. הקרטלים מחזיקים שטחים. המאפיה הרוסית נכנסה לבנקים באירופה. מישהו הסתכל הצידה. איבד פוקוס.
ב־2004 פרופ' רן הירשל, המציא את המונח "יוריסטוקרטיה" בספרו "Towards Juristocracy". הכוח זז מנבחרים לשופטים. לפקידות המשפטית. לא כי הם חכמים יותר. לא כי הם נקיים יותר. כי הן אליטות שמאבדות אחיזה בקלפי ומחפשות אחיזה דרך משפטיזציה. את זה כבר אמר מני מאוטנר, אבל מה שהירשל חידש זה שהפוליטיקה הופכת לתיק פלילי. כי הדלק של המנוע הזה הוא טוהר מידות. שחיתות. ניגוד עניינים. מרמה והפרת אמונים. פוליטיקאי חי כל הזמן כחשוד.
הירשל לא היה לבד. באותן שנים עוד הוגים במערב זיהו את הדפוס. הפילוסוף הצרפתי פייר רוזנבלון תיאר את המעבר מ"לגיטימציה של ייצוג" ל"לגיטימציה של פיקוח". בדמוקרטיה הישנה הכוח נבע מהקלפי. בדמוקרטיה החדשה הכוח נובע מהיכולת לפקח ולהעמיד לדין. השופט הפך לשומר הסף המוסרי, מעל לפוליטיקאי ומעבר להישג ידו של הבוחר. אנטואן גאראפון, משפטן צרפתי, טען כי המערכת המשפטית בולעת את הזירה הציבורית. היא מתרגמת כל שאלה פוליטית לשפה של "חוקי/לא חוקי", ובכך הופכת את עצמה לפרשנית הבלעדית של המותר והאסור. הפוליטיקאי תמיד זקוק לטיהור או לאילוף.
אבל הסכין הכי חדה באה משוטר. ז'אן־פרנסואה גיירו, קומיסר בכיר במשטרה הצרפתית ודוקטור למשפטים, כתב ב־2015 על "העיוורון הגדול". המערכת המשפטית והתקשורתית מתאהבת בעבירות קטנות של פוליטיקאים, כי הן קלות להוכחה ומייצרות כותרות. ובינתיים הישויות הגדולות - מאפיות, קרטלים - נכנסות בשקט לכלכלה הלגיטימית, קונות נדל"ן, בנקים, השפעה.
בזמן שהמשפטנים עסוקים בניקוי אורוות סמלי, אמר גיירו, ארגוני הפשע הופכים לבלתי מנוצחים.
איטליה כמשל. בשנות ה־90 הגיע ה"מאני פוליטה", "ידיים נקיות". התובעים, עם די פייטרו בראש, פתחו את מכסה המנוע. שוחד, קומבינות, קשרים בין פוליטיקאים, עסקים ופקידים. בתוך שנתיים המערכת הפוליטית קרסה. הנוצרים הדמוקרטים התפרקו, הסוציאליסטים נמחקו, קרקסי ברח לתוניסיה ומת שם. אלפים הועמדו לדין.
העיתונות חגגה. הדמוקרטיה ניצחה. איטליה תתחיל מחדש, נקייה. ואז קרה משהו מוזר.
בשני העשורים שאחרי, ה"נדרנגטה" גדלה. הפכה לחזקה באיטליה, מהחזקות בעולם. כל הקוקאין של אירופה עבר דרכה, היא נכנסה לבנייה ולנדל"ן וקנתה עסקים כשרים בכל היבשת. הכסף שלה עבר בנקים ותאגידים.
חוקרי המאפיה האיטלקית סלבטורה לופו ואיזאיה סאלס ניסחו את הפרדוקס: הפוליטיקאים הישנים, מושחתים ככל שהיו, היו מחסום. היתה כתובת. היה מישהו שרוצה סדר מינימלי. כשהתביעה ריסקה את המפלגות, נפתח ואקום. והמאפיה, שלא קיבלה את אותה נחישות, דילגה מעל הפוליטיקה ונכנסה ישר למדינה: מכרזים, פקידות, עסקים. בלי מתווכים. בלי מחסומים. מבצע "ידיים נקיות" ניקה את הפוליטיקה. המאפיה אספה את השאריות.
ישראל אינה איטליה, אבל הדפוס מוכר. בינואר 2022 נחשף ב"כלכליסט": המשטרה השתמשה בפגסוס כדי לעקוב אחרי אזרחים בלי צווים. זה התחיל כבר ב־2016 וכלל מפגינים, פקידים, עיתונאים ומקורבים לתיקי ראש הממשלה. ומה עשתה המערכת המשפטית בעקבות הפרסום? בעיקר כלום.
מנדלבליט הקים את ועדת מררי, שהוציאה חמישה עמודים בלי חקירות באזהרה. ועדת שקר וטיוח, שמי שעמדה בראשה היתה זו שאחראית על הצווים.
דוח מבקר המדינה שפורסם השבוע, שם את המספרים האמיתיים על השולחן: 12,937 צווי האזנה. 40% עם חריגות מהותיות. 50 טרה־בייט מידע אסור שנאגר ולא נמחק, ושופטים שאישרו 90% מהבקשות בגלל "הבנה מוגבלת בטכנולוגיה".
ובזמן שהפעילו רוגלות על נתן אשל, הפשע המאורגן בחברה הערבית הפך לאיום קיומי. וכל זה בזמן שהם נלחמים לא לאפשר לשב"כ להפעיל את יכולותיו מול הפשע המאורגן, מול הפשיעה במגזר.
ולסיכום, מה שעולה מהרוגלות, ממסמך יצחקי, מנתוני הרצח בחברה הערבית, זה שהביורוקרטיה המשפטית לא שומרת על הדמוקרטיה. היא שומרת על עצמה.
