ההחלטה הזו מביאה את בית המשפט העליון לעימות שטרם הכרנו

דאבוס זה כאן

ביום שני השבוע, בנאומו בכנסת, ראש הממשלה נתניהו תקף בצורה גלויה ואולי חסרת תקדים את בג"ץ. הוא התמקד בהחלטה השרירותית, החסרה ביסוס חוקי ובמשתמע - חסרת תוקף, לחסום את חקירת מבקר המדינה על אירועי 7 באוקטובר. עד לאותה החלטה לפני שבועות אחדים, בג"ץ לא היה מעורב. אז מה קרה? "נפגשתי עם מבקר המדינה, הצגתי בפניו פרוטוקולים ושלל מסמכים", אמר רה"מ בנאומו. "גם לגבי הימים שלפני 7 באוקטובר. הצגתי החלטות. אני התייצבתי. ומי לא התייצב? ראש השב"כ לשעבר, הרמטכ"ל לשעבר, ראש אמ"ן לעבר. והנה, אחרי העדות המטלטלת הזאת, בג"ץ פרסם צו ביניים שלמבקר אסור לעסוק בנושא; הוא עוסק בזה במשך שנתיים. אבל פתאום כמה ימים אחרי העדות שלי, צריך להקפיא את הכל. מה קרה? מה שקרה זו העדות שלי אצל המבקר. המסמכים שהבאתי", אמר רה"מ ותקף את היועצת המשפטית: "היא חקרה תוך ניגוד עניינים את פרשת הפצ"רית ואותו הדבר לגבי קטארפייק, כשלכל זה יש מטרה. אני המטרה. מי שמתהדרים בהיותם שומרי סף, שומרים שהאמת לא תעבור את הסף".

החלטות מהסוג הזה של בג"ץ - בצנרת נמצאים בן גביר ו-ועדת החקירה - מביאות את בית המשפט העליון לעימות שאנחנו לא מכירים. מה שהיה פעם "אקטיביזם" ו-"overreach", ומומחים נאבקו בו באמצעות דיון אינטלקטואלי מקצועי, הגיע לפולשנות. בית המשפט העליון ובעיקר העומד בראשו שולל מהמדינה בתחום נרחב את ריבונותה. מול ביהמ"ש העליון המנסה ליצור לעצמו סמכות מגורמים בינלאומיים או קוסמיים, קיימת התביעה הפשוטה של הדמוקרטיה הישראלית לריבונות. כך שזה לא שהדמוקרטיה בישראל חדלה להיות ליברלית, כדברי אהרון ברק, אלא שרי הממשלה והכנסת מנסים במאמץ רב להחזיר למדינה חלק מהדמוקרטיה והריבונות שברק, אסתר חיות ועכשיו יצחק עמית גזלו ממנה.

זאת הזירה המקומית. בזירה העולמית מתנהל קרב דומה, שהמוקד שלו בעיירה השוויצרית דאבוס. מישהו זייף שם מאות רבות של תעודות VIP וניסה למכור אותן במחירים מוגזמים אפילו בשביל זיופים. אומרים שהעיירה על ההר תמיד היתה נושא שהלהיט את הדמיון של יוצרי פיקשן. בדאבוס נולדה "הגלובליזציה" ב-1971. שם נקבעו ההסכמות השקטות והאידיאולוגיות שמחסלות את סמכויות הממשלות לטובת כללים שמעבירים את השלטון בפועל לידי תאגידים רב לאומיים. הפורום הכלכלי העולמי השתלט ובחסותו מתנהלים הכינוסים השנתיים.

נראה שפעולת מדורו בקראקס השפיעה בצורה החזקה ביותר דווקא בלונדון; ואיתה שאר בירות אירופה. אפשר היה לחשוב שהוואנה או טהרן, אולי מוסקבה. שהם ישקשקו. אבל הדיווחים הם שבלונדון הממסד האנגלי המסורתי במשרד החוץ וכל השאר אפוף תחושות פחד. פחד מהסוג של הולכים אל הלא נודע. מבחינתם טראמפ ביצע פעולה בלתי חוקית בעליל.

דונלד הנוראי הגיע השבוע לדאבוס יחד עם קבוצות הבכירים שלו, שתומכיו מכנים "מחלקת החבלה". המטרה הבסיסית של טראמפ מאז חזרתו לשלטון היא להרוס את ההסכמות וההסדרים שגזלו, לדעתו, מאמריקה את ריבונותה או הגבילו אותה מאוד. בתקופה שקדמה לכינוס דאבוס, טראמפ ומרקו רוביו הובילו את ארה"ב ליציאה והתנתקות מ-66 ארגונים בינלאומיים. ועכשיו הם מקימים את הגוף האמורפי שנקרא "מועצת השלום", איזה תחליף לא ברור לאו"ם.

'הר הקסמים' של תומס מאן מתרחש בסנטוריום בדאבוס. רוח המקום וכל התפוקה האידיאולוגית והכלכלית שלו חדרה בעוצמה לישראל לאורך שנים. באופן סמלי, כשנגיד בנק ישראל אמיר ירון תרם את התנגדותו לרפורמה המשפטית זה היה כשחזר מדאבוס, לפני שלוש שנים. הוא הזהיר אז את ראש הממשלה שהרפורמה תגרום נזקים לכלכלה. נבואתו הניהיליסטית לא נתקיימה, אלא קרה בדיוק להפך. בישראל, בתהליך של עשרות שנים, התרגלנו שבתחום המדיניות המוניטארית שהיא מהמשפיעות ביותר על הכלכלה והכיס האישי של כל אחד, מתקיימת אוטונומיה שלממשלת ישראל אין בה דריסת רגל. זהו ממד בחיים הציבוריים בישראל שקיימת בו דיקטטורה. הסמכות היחידה שנשארה לממשלה היא הזכות לבחור את מנהל הדיקטטורה הפיננסית, נגיד בנק ישראל.

הממשלה כקבלנית ביצוע

לאט לאט נוצר מרחב נוסף שבו איבדה המדינה ונציגיה את ריבונותם, וזה בית המשפט העליון. לכאורה, לא צריכה להיות בעיה. הכנסת המשיכה לחוקק חוקים וההנחה במשטר דמוקרטי היא שהשופטים ישפטו לפי החוק. כתבו על התהליך הזה המון, אבל אנחנו רואים שגם החוק והסמכויות החוקיות כבר לא מה שהיו פעם. למעשה, הם הפכו לאבק פורח. הבעיה שהמנגינה היא לא של להקת "קנזס" אלא צרחות ניחרות מגרונן הצרוד של איילת השחר סיידוף, יולנדה יבור ושקמה ברסלר. והנה, תחום רחב ועצום שגם בו השתלט גוף דיקטטורי. הנגיד ונשיא ביהמ"ש העליון לצורך העניין (כולל היועמ"שית) הם נציגי הרוח הדאבוסית של חוקים בינלאומיים בלתי כתובים, במדינת ישראל. יותר מזה: לבית המשפט יש מדיניות והוא משתמש בממשלה כקבלנית ביצוע.

הכנסת מגומדת ואהרן ברק מאשים בזה את ה... ממשלה. לרוח הכללים הטראנס-לאומיים קוראים בקרב האינטליגנציה הישראלית "ערכים אוניברסליים". הבעיה מבחינת ישראל וכל מדינות המערב היא, שתחת גג הערכים הזה הפכו ארגוני הטרור וארגוני זכויות האדם, יחד עם כל רשת ה-NGO"s לבעלי ברית, סמויים ולא כל כך סמויים. ומי שהעלה את מעמדם של הארגונים האלה היה בג"ץ. ה-NGO היו הסוכנים שנועדו לא רק לפתוח את הדרך בפני הטרור, אלא היו הסוכנים הבינלאומיים שהעניקו לבג"ץ את הילת המעמד הבינלאומי. מערכת המשפט לכאורה הבטיחה לצה"ל ולחיל האוויר חסינות מרדיפות. הבטיחה. עד שהתברר שמערכת ההטבות הבינלאומית לא כוללת ישראלים ויהודים. בג"ץ לאורך השנים כבר לא עסק רק באינטרסים ביטחוניים קיומיים צרים של תושבי עפולה, אלא הוא גזר לקחים אוניברסליים מהשואה ומהאידיאולוגיות הווקיסטיות שקיבלו תנופה בכינוסי דאבוס.

בסופו של דבר, כשבית המשפט העליון חומס לעצמו את הסמכות להחליט איך תיחקר המלחמה, איזו מן ועדה, מה יחקר ומה יהיה ההרכב, הוא עושה זאת מעמדה דיקטטורית. הוא יכול גם להחליט לא להתערב בסמכות הממשלה. אבל ראש הממשלה הוא בנימין נתניהו והוא שותף לנשיא טראמפ במהלך הגדול שלו לפרק את הסדר העולמי שהיטיב כל כך עם ארגוני טרור, משטרי עריצות רצחניים, וגם עם תאגידים רב לאומיים. לטראמפ היתה בעבר מילה שנהג להשתמש בה המון: "עצו – בבב...". עצוב. לראות מנהיגי אופוזיציה קצרי רואי מוכנים לוותר על הריבונות בתחום כל כך חשוב ובמקום לתת יד לוועדת חקירה מטעם העם, הם מוכנים להעביר את סמכותם לידי הקומץ הבלתי-נבחר.

האיש והאגרוף

בסיכום שנה לשלטון טראמפ, העלה פרשן בכיר את השאלה מה יש לו עם ישראל, עם היהודים? למה הוא כל כך "לטובתנו"? אפשר רק לשער, ואפשר להביא הסברים מהכיוון הביוגרפי ועד העניין הכספי. אבל דומה שדווקא הסיפור שחשף מושל פנסילבניה ג'וש שפירו בספר זכרונות שהוציא לגבי תהליך הסלקציה שעבר בדרך לשלילת מועמדותו לסגן נשיא במירוץ של קמאלה האריס, מרמז למניעים של דונלד טראמפ שבמקרה גם היה היריב של קמאלה.

צוות הסלקציה של האריס שאל: "האם אי פעם היית סוכן של ממשלת ישראל?" "האם זאת היתה בדיחה?" מעיר שפירו. "אמרתי לה כמה פוגענית היתה השאלה". אנשי הסלקציה השיבו: "רק רצינו לבדוק", והמשיכו בשלהם: "האם יצרת אי פעם קשר עם סוכן סמוי של ישראל?" שפירו כותב: "העובדה שהם שאלו אותי את זה, או שהורו להם לשאול אותי, אומר הרבה על האנשים בסביבת קמאלה האריס", שהיתה אז סגנית הנשיא, והיא לא הרפתה. שפירו התבקש להתנצל על הביקורת שלו על המפגינים של אחרי 7 באוקטובר, שגלשו לעיתים לאנטישמיות. הוא ענה מיד בשלילה, שהוא לא מתכוון להתנצל. במפלגה היו כאלה שכינו אותו 'ג'נוסייד ג'וש'.

ג'וש הוא רק דוגמא לקשר הזדוני המתמיד לפגוע ולהרע ליהודים. הגורמים הבינלאומיים תמיד דרוכים לקחת כל הסדר וכל התפתחות מלחמתית ומדינית ולסובב אותה כך שתסכן את ישראל. חבל לבזבז מילים על כל אירועי העבר. מתקפת הטבח של חמאס, זוכה בפרס; הכרה של מדינות חשובות במדינה פלסטינית. לפי מסורת העבר.

מאחר שהחזון הגדול של טראמפ הוא לפרק את הסדר העולמי, הוא רואה שבאותו סדר עולמי מסורתי יש יסוד קבוע של אנטי-ישראליות. סורוס, האיחוד האירופי, הקרן לישראל חדשה, ארגוני השלום וזכויות האדם - זה האגרוף בעל מאה האצבעות שלא מפסיק לייצר עלילות דם נגד ישראל. וכשפורצת מלחמה, המערכת דואגת למנוע ניצחון לישראל. ידוע שהמורשת הסובייטית היא, שיש רק סוג אחד של "מלחמה צודקת" והיא כשהערבים תוקפים את ישראל, בייחוד אם זה מצליח. ומלחמה בלתי צודקת זה כאשר ישראל משיבה מלחמה ומכה את הערבים. ההסדרים המדיניים מכוונים להשאיר את ישראל בעמדת סכנה ונחיתות. אפשר להניח שאחד כמו טראמפ, שמתעב את ההסדרים הגלובליסטיים, יתנגד גם לאנטי-ישראליות (אנטישמיות). אם ככה הם פועלים, אז הוא יעביר את שגרירות ארה"ב לירושלים ויוסיף שני מטוסי B-2 להתקפה של ישראל על הגרעין האיראני. אם הם כל כך נגדה, סימן שיש בה משהו. ברוח דומה כתב נורמן פודהורץ המנוח אחרי הסכם אוסלו; אם העולם כל כך מתלהב מההסכם וכל כך אוהב את "השלום" הזה, הישראלים היו חייבים לקלוט שחבוי בתוכו משהו אפל שיופעל נגדם.

להסיט את האש

כל הקנים מצודדים על החרדים. משם תבוא הישועה. עד אז, כל הקנים מצודדים לכיוון החרדים. נשות וינדזור העליזות רושמות הישג. כל הקנים מצודדים אל החרדים. כמו שרצית. כמו שרציתם. זה רק במקרה שאחד נהרג בהפגנה, ועוד אחד. זה הרגל שלהם מאז - משייח' אבריק. ההזנחה והרשלנות והעוני והאומללות. אשמתם. גם כל מי שיורד מהארץ, זה באשמת אלה שנשארים.

בין כל המתקפות שנועדו לפלג ולפצל את המחנה הלאומי בישראל, אחת בולטת מאוד; נגד ערוץ 14. הוא מצליח מדי. הייתי רושם את שני התחקירים המשמעותיים והטובים ביותר לאחרונה בערוצי הטלוויזיה לזכותו של ערוץ 14. שניהם מבית היוצר של הכתב ישי פרידמן, שכבר שנים עוסק בחשיפת המטרות האמיתיות של אותם ארגונים המתהדרים בשמות נשגבים עם בשמי השלום והנגד שתיקה ובצלם אנוש. כן, כמה צלם אנוש יש בצידוד הקנים אל החרדים.

שני תחקיריו האחרונים פיענחו את פעילותו של ארגון 'אמהות בחזית' ואחת המובילות שלו, איילת השחר סיידוף; וקדם לו התחקיר על פועלו של תא"ל (מיל') שמעון נווה בצה"ל ב-30 ומשהו השנים האחרונות. מכל הסיקורים בטלוויזיה המתהדרים בתואר "תחקיר" על צה"ל, מה ששידר פרידמן לפני כמה שבועות בערוץ 14 בשעה קצת מאוחרת, היה הטוב ביותר. כי צה"ל לא הגיע ל-7 באוקטובר בגלל מסמר קטן שנפל מפרסתו הימנית של סוס קרבות דוהר. המחדל הוא הפקה של הממסד הביטחוני-צבאי, ופרידמן הצליח לחשוף את התוהו ובוהו הקונספטואלי והפסיכולוגי שנווה בעזרת דוביק תמרי, בוגי יעלון ועוד רבים וטובים הצליח לנטוע בלבבות ובמוחות של צמרת צה"ל.

ולגבי סיידוף וחברותיה. נחשפה מהות הפעילות של הארגון שעל פי דברי סיידוף עצמה נועדה לזרוע סכסוכים פנימיים וכאוס בקרב הקהילה החרדית. אבל הארגון הוא רק אחד מרשת ארגונים שעוסקים באותה מטרה, כשהם מכוונים את הקנים ואת מטעני הדינמיט לכל מפרק וכל בורג שמחזיק את המבנה הרעוע של החברה הישראלית. בדרך כלל ערוצי הטלוויזיה הם בעצמם חלק ממנגנון ההפעלה של אותם ארגונים מחוללי מהומות. כך שישי פרידמן זיהה זירה מלחמתית חשובה ביותר, שהעיתונאים עיוורים לה או מתעלמים ממנה במכוון.