חיילים אמריקנים בבסיס קריית גת | צילום: רויטרס

אחד הניסויים הגדולים בהיסטוריה יוצא לדרך ממש כאן. אסור שייכשל | אריאל כהנא

במפקדה בקריית גת יושבים יחד נציגים מעשרות מדינות - מישראל ומארה"ב, מאירופה ואפילו ממצרים - ויחד הם מנסים להביא עתיד חדש לרצועת עזה • התקווה להצלחה גדולה לפחות כמו החשש מכישלון • וגם: האמת שלא טורחים לספר לנו על סגנו של טראמפ, ג' יי די ואנס

אף אחד לא קורא לזה כך, אך בארצנו הקטנטנות יתחיל בקרוב אחד הניסויים הגדולים בתולדות האנושות. במה מדובר?

בהינתן האות, ואם הכל יקרה כמתוכנן, 25 אלף מיושבי האוהלים ברצועת עזה יורשו לעבור מהצד האדום, זה שנתון לשליטת חמאס, אל הצד הכחול, המצוי בשליטת צה"ל. בני־מזל אלה ייבחרו בפינצטה על ידי שב"כ. לאחר "הזיכוי", כפי שמוגדר ההליך בשפה המקצועית, הם יוכנסו אחד־אחד למה שכבר נקרא "רפיח החדשה".

ראש הממשלה בנימין נתניהו במרכז לתיאום צבאי-אזרחי בקריית גת %2F%2F%2F לע"מ

בסמוך לעיר המקורית, שהושמדה כליל על ידי צה"ל, מוכשר בימים אלה השטח. נמצאה אפילו המדינה שתתרום את המבנים, אף כי שמה נשמר בסוד. במתחם הניסיוני הזה ייבדק אם ניתן בימינו לחנך מחדש את מי ש"נולדים עם הנשק בפה", כפי שתיאר השבוע טראמפ את חמאס.

כיצד ייעשה הדבר? ליד השכונה הניסיונית יוקם בסיס של ה־ISF, שהוא "כוח הייצוב הבינלאומי". רשמית, שום מדינה לא הצטרפה לכוח הזה. עם זאת, במפקדת עזה הבינלאומית בקריית גת, אני לומד שדווקא יש רשימה מסודרת של צבאות שכבר הסכימו לשלוח את אנשיהם.

מאחורי דלת מוגפת ודפנות שחוסמות את הראייה, צפיתי שם השבוע בתוכניות לפעילות ה־ISF. מתברר כי הוא כלל לא אמור לפרק את חמאס מנשקו. את זה יעשו שוטרים פלשתינים. תפקידו של הכוח הבינלאומי יהיה לאבטח את חיי היום־יום.

ישראל בכל מקרה לא תהיה חלק מהכוח, אך היא כן ממלאת כיום תפקיד מכריע בתכנון פעילותו. בישיבות העבודה הרבות שמתקיימות כאן, הישראלים הציגו לעמיתיהם האמריקנים את היסטוריית הכישלונות של כוחות האו"ם שפעלו בארץ מאז קום המדינה. "המטרה היא לא לחזור על טעויות עבר", מסביר אחד הקצינים הישראלים.

האמריקנים קשובים. רובם ככולם שירתו בעיראק או באפגניסטן. הם חשו על בשרם את הסכנה הנשקפת מהטרור האסלאמי. כך שאחרי נפילת מחיצת הרשמיוּת, הם לפעמים מדרבנים את הישראלים "להרוג את כולם", כלומר את כל המחבלים. לא כמדיניות, כמובן, אלא בשיחות החבריות.

בחזרה לפורמליסטיקה. על מסכי הפלזמה הגדולים נמתחים צירי הפעולה ולוחות הזמנים המיועדים ל־ISF. הם מגיעים לפחות עד 2027. אך כדי לעקור את השנאה מלבבות תושביה העתידיים של "רפיח החדשה", אין די בכוח אבטחה. נדרש גם שינוי שורשי בדפוסי החשיבה של תושבי העיר העתידית, וזהו גם לב־ליבו של הניסוי.

על החינוך מחדש מופקדת "ועדת השלטון האזרחי", שמאז הקמת המפקדה לפני שלושה חודשים מתכננת לפרטי פרטים את עבודת מערכות החינוך, התקשורת, המשפט, הכלכלה, הרפואה וכו' של עזה העתידית. למעשה, בוראים כאן מציאות חלופית לרצועת עזה.

תושבי רפיח החדשה יהיו הראשונים שיעברו את תהליך הדה־חמאסיזציה. אם יסתיים בהצלחה, אפשר יהיה להרחיב אותו לחלקים האחרים של עזה. אין כל ודאות שכך יקרה, אך זה לא מה שמונע מטראמפ לחשוב כבר עכשיו הרבה יותר רחוק. וכשאצלו אומרים הרבה - הכוונה להכי רחוק שאפשר. השבוע חשפנו כי "מועצת השלום", שבמקור הוקמה על ידיו כדי לנהל את עזה, כבר אמורה להיות הג'וב של טראמפ לכל החיים.

הוא אישר בקולו כי המועצה עשויה להיכנס בנעלי האו"ם, בתפקיד מיישבת הסכסוכים העולמית. לשם כך הוא אף הקים גוף חדש, שלא הופיע בתוכנית 20 הנקודות וגם לא בהחלטת מועצת הביטחון 2803. זרוע זו נקראת "מועצת המייסדים" (Founding Executive Board). הייעוד שלה יהיה ניהול החזון שעליו תחליט "מועצת השלום", למשל, בנוגע למלחמה באוקראינה. הכוונה היא שגם לאחר שיסיים לכהן כנשיא ארה"ב, בעוד שלוש שנים, טראמפ אישית ימשיך לעמוד בראשות "מועצת השלום". או בקיצור - מלך העולם.

אתגר יוצא דופן. רפיח, צילום: לילך שובל

מי אתה יקיר גבאי

בחזרה אלינו. ועדה נפרדת ושמה "המועצה המבצעת של עזה" (Gaza Executive Board) תעצב את עתיד הרצועה. זהו גוף ביניים בהובלת שליח האו"ם לשעבר ניקולא מלדנוב. בין היתר, חברים בו שר החוץ הטורקי האקאן פידאן, איש העסקים הקטארי עלי אל־טאוודי, ראש המודיעין הכללי של מצרים חסאן ראשאד, נציגת האו"ם סיגריד קאח וראש ממשלת בריטניה לשעבר טוני בלייר. נוסף עליהם חברים גם ג'ארד קושנר, סטיב וויטקוף והיזם הישראלי יקיר גבאי.

גבאי, גאון שגדל בישראל והקים אימפריה בינלאומית של נדל"ן וטכנולוגיה, יהיה זה שיבטא את הקול הישראלי. עם זאת, המכנה המשותף של "המועצה המבצעת" הוא דווקא נטרול מרבי של פוליטיקה ואידיאולוגיה. במקומן יבואו פתרונות פרקטיים של שכל ישר. הגישה העניינית הזו, שמאפיינת מאוד את קושנר, היתה הבסיס לחיבור החברי־עסקי בינו לבין גבאי לפני שנים רבות.

לכן, לפני ארבעה חודשים, כשקושנר כבר עבד על התוכנית לסיום המלחמה, הוא צלצל לידידו הוותיק והזכיר לו תוכנית נושנה שגבאי עצמו כתב. המהות שלה היתה מה שהם בונים כרגע - הפיכת עזה לאזור משגשג כלכלית, מנוטרל מאלימות, משנאה ומקיצוניות. כמי שראה את העולם הגדול - ושחי את ישראל, כמובן - לגבאי ברור שיישום החזון אינו קל כלל ועיקר. דווקא משום כך, כבר ארבעה חודשים הוא מגויס 24/7, כמעט לא מטפל בעסקיו וגם ממעט לראות את משפחתו.

בניגוד לפרסומים שונים, לגבאי עצמו אין שום כוונה לשלב את עסקיו שלו בעזה. מבחינתו הוא נקרא למשימה ציונית, וכך הוא מסתכל על האתגר. כאיש עסקים, לו ולעמיתיו למועצה ברור ששום דולר לא יזרום לעזה כל עוד חיי אדם אינם בטוחים בה. כמו כל ישראלי, ברור לו שעתיד התוכניות תלוי בראש ובראשונה בפירוק חמאס מנשקו. לא חלקית, לא על יד ולא בערך. בלי שהנשק נלקח מחמאס - אם בהסכמת הארגון ואם בכוח בידי צה"ל - לא יהיה אפשר להתקדם לשום מקום.

זו, אפוא, תהיה המשימה הראשונה שפורום זה צפוי להטיל ממש בימים הקרובים על "הוועדה הטכנוקרטית הפלסטינית" (NCAG). ועדה זו תובל על ידי עלי שעת', ולצידו 14 "טכנוקרטים", רובם ככולם יוצאי הרשות הפלסטינית. הם אלה שיורו למשטרה הפלסטינית לאסוף את הנשק ברחבי הרצועה. במקביל, אותן מדינות מוסלמיות שכפו על חמאס את העסקה לסיום המלחמה ולהחזרת החטופים הן אלה שידרשו ממנו גם להניח את הנשק. כן - גם הנציגים הטורקים, הקטארים והמצרים שותפים לדרישה.

אפוא, זו התוכנית. אך עד ואם שהחלומות האוטופיים האלה יתממשו, בינתיים במפקדה הבינלאומית בעזה מתַחזקים את היום־יום. לנוכח המסגרת המדינית שנקבעה, המשימה של החיילים עדינה מאוד, ממש הליכה על ביצים. כי אמנם בינתיים אין

במפקדה חיכוכים בין נציגי ישראל לבין עמיתיהם מהעולם, אך נקודות המוצא שונות.

עבור הזרים, 7 באוקטובר ושתי שנות המלחמה הם אירועים מהחדשות. הראש שלהם מכוון לשיקום עזה, והם גם דבקים בבידול הלא מציאותי בין טרוריסטים ל"בלתי מעורבים". מנגד, אצל הישראלים מונְחי הפצע האישי והלאומי, הפריזמה ביטחונית. השיקום, אם בכלל, במקום השני. לקצינים ולחיילים שלנו ברור שהתינוקות בעזה יונקים מחלב אמם את השנאה ליהודים. זה לא אומר שאי אפשר לגמול אותם ממנה, אבל הם הרבה פחות נאיביים מהזרים באשר לסיכויים.

ואם לא די בכך, צה"ל כבר אינו בעל הבית היחיד בעזה. כל מה שמתחולל בה מפוקח על ידי האמריקנים. זה מה שנקבע בהסכם לסיום המלחמה. וכך, כמו מסדרונות האו"ם בניו יורק, גם כאן בקריית גת נראים דגלי עשרות מדינות העולם - במקרה הנוכחי מוצמדים בפאץ' אל הזרוע על מדי צבא. כולם נחמדים ומנומסים, מתבדחים יחד בקבוצות הווטסאפ או אוכלים אלה עם אלה במזנון המפונפן. כן, גם המצרים פה שברו דיסטנס עם הישראלים.

מחלקה שלמה נוספת יש פה מטעם ארגוני סיוע בינלאומיים. אלה לוחצים בלי הרף להכניס לעזה את כל סוגי האספקה. המונח "חומרים דו־שימושיים", כגון כימיקלים שעשויים לשמש לייצור אמל"ח, לא מטריד אותם. בראיית מנהרה, לא מפריע להם שלעזה יוזרם בטון לשיקום המנהרות.

לכן לאורך הדרך היו ויש ויכוחים. למשל, ישראל הטילה וטו על הכנסת צינורות ברזל לרצועה, מחשש שייעשה בהם שימוש לייצור רקטות. כנ"ל לגבי גנרטורים. לא היה קל להכתיב את המדיניות הזו, אך לפחות כרגע היא התקבלה על ידי הגורמים הבינלאומיים. השאלה היא אם כך זה יימשך במתכונת החדשה של ניהול עזה.

מה שמאתגר עוד יותר הוא שכל פעולת סיכול ישראלית בצד חמאסי נבחנת מראש תחת השאלה מה יאמר הדוד טראמפ, שכן מהבית הלבן מגיעות שיחות אל הגנרל פטריק פרנק, מפקד ה־CMSS, בשפתם. כך קרה, למשל, כשצה"ל סיכל את ראאד סעד בדצמבר.

אכן, ישראל לא מבקשת מהאמריקנים רשות לפעול, אבל בצה"ל יודעים שיידרשו להצדיק את הפעולות לאחר מעשה. במקרים כאלה, המפקדים כאן יישבו לשיחות סגורות בארבע עיניים ויציגו חומר מודיעיני לעמיתיהם האמריקנים. במקרה שהמידע והנימוקים לא יהיו מוצדקים בעיני השומעים, ישראל תירשם כמי שהפרה את הסכם הפסקת האש. בצה"ל בהחלט נזהרים לא להגיע למצב כזה. ידינו חופשיות לפעול.

אתגר נוסף הוא היקפי האספקה. רצועת עזה מתפקעת מ־4,200 משאיות שנכנסות בשעריה בכל שבוע. מעבר לכושר הספיקה, כך מתארים זאת הקצינים כאן. כטב"מים אמריקניים עוקבים אחר מה שקורה עם תכולת המשאיות. זה כמובן מחייב תיאום עם הכלים המקבילים של חיל האוויר.

לא תופתעו לשמוע שחמאס שם את ידו על רבות מהמשאיות. המוצרים העמידים נאגרים ליום פקודה, ופגי התוקף נמכרים עבור כסף שיממן את המשך הפעילות של הארגון.

כל זה רחוק מאוד מהניצחון המוחלט שהובטח לנו. אז האם חמאס יישאר חי ובועט לנצח? השבועיים הקרובים הם קריטיים. במהלכם נקבל סימנים ראשונים אם הניסוי האנושי הגדול בדרכו להיכשל או להצליח.

עד כמה הקול הישראלי יישמע במועצה? יקיר גבאי, צילום: יקיר גבאי - Avisco Group

נאמנות במבחן

סערה התעוררה השבוע בקהילה היהודית בארה"ב. המושל היהודי של פנסילבניה, ג'וש שפירו, שכמעט היה סגנה של קמלה האריס, סיפר מה קרה כשנבדקה מועמדתו לתפקיד. "נשאלתי: 'האם היית סוכן כפול של ישראל?'" כתב שפירו, שביתו הוצת בליל הסדר האחרון. "השאלה פוגענית", הוא השיב לשואלת. כמוהו חשבו גם עשרות אישים וארגונים יהודיים. הם האשימו את הצוות של האריס - שנשואה ליהודי, כזכור - באנטישמיות.

האומנם? האריס התמודדה לנשיאות. היא היתה חייבת לבדוק באופן יסודי את הרקע של סגנה הפוטנציאלי. גם אם זה לא נעים - קמפיין שלא יעשה זאת ינהג בטיפשות. הראיה היא שטים וולץ, שבו היא בחרה בסוף לתפקיד, נשאל באופן זהה: "האם היית סוכן של סין?" אצל וולץ הרקע היה נסיעותיו התכופות לסין - ולא תמיכה לוהטת בה, כפי שרבים מיהודי ארה"ב, כולל שפירו, מבטאים כלפי ישראל.

כעת, שלא יובן לא נכון: מובן שההזדהות עם ישראל בקרב יהודי אמריקה היא עניין נפלא ולגיטימי לחלוטין. אבל אם נסתכל מהזווית של האמריקני הלא־יהודי - למשל, עובדי הניקיון בבתי הכנסת ובמרכזים הקהילתיים - האם זה לא מוזר בעיניהם לראות את דגלי ישראל לצד דגלי ארה"ב? האם לא יהיה סביר בעיניהם לתהות למי מהשתיים נאמנים היהודים?

עבור רבים בארה"ב, יהודים ואחרים כאחד, הקשר הסימביוטי בין המדינות מובן מאליו. אקסיומטי כמו אור היום. אבל אפשר להבין שלא אצל כולם הברית הזו היא אוטומטית. לכן, אין סיבה לגנות את מי שמבקש קודם להשתכנע. למשל, את מי שנבחר לבסוף לכהן כסגן נשיא ארה"ב - ג'יי.די ואנס.

כבר כמה חודשים אנשים בישראל ובארה"ב לוחשים זה לזה בחרדה: "טראמפ איתנו, אבל ואנס נורא". כשמבררים איתם על מה מתבססת הקביעה - אין תשובות, רק שמועות נטולות עובדות.
ובכן, די לטפס על ג'יי.די ואנס. נכון, הוא לא טראמפ או מרקו רוביו, הוא עובד מהראש ולא מהבטן ומבקש טיעונים ולא רק תחושות לפני שנוקטים פעולה למען ישראל. זה לגמרי לגיטימי. מה גם שמשיחות עם ארבעה אנשים שמכירים אותו לעומק, ושהיו איתו ברגעים אינטימיים בהקשר של ישראל, ואנס בשום אופן אינו עוין. להפך, הוא די אוהד.

בניגוד ללשון הרע שמופצת עליו, הוא גם לא קרוב לנקוט את הדעות ההזויות של הימין הקיצוני. נכון, הוא מעסיק את בנו של טאקר קרלסון, אבל זה עדיין לא אומר שהעמדות של מי משניהם זהות לאלה של האבא. אדרבה, ואנס הגדיר את הוגה הדעות הישראלי, הימני והשמרני יורם חזוני "אדם שמאוד השפיע עלי" - והקביעה הזו נכונה עד היום. הם עדיין בקשר.

ואנס רוצה להיות הנשיא הבא. ברור שהוא יימנע מעימותים פנימיים שעלולים לסכן את הפופולריות שלו במפלגה. ובכל מקרה, זכותו המלאה לבדוק במה הקשרים עם מדינות העולם, כולל ישראל, מועילים לארה"ב. הוא חושב שהעולם ניצל את אמריקה לרעה במשך שנים. זכותו לשאול שאלות.
במקום טהרנות ובכיינות, התשובה הישראלית צריכה להיות הסברה. על משקל המשפט המפורסם של ג'ון קנדי, עלינו להפסיק לשאול מה אמריקה עושה עבורנו - ולהתחיל לומר מה אנחנו עושים למען אמריקה. זה מה שיבטיח את תמיכתה בישראל.

Load more...