פוקר יהודי: כך בג"ץ השתלט על אירוע הפצ"רית

מעל ומתחת לחקירה

בתחילת השבוע נשמעו פרשנויות שהיו בגדר מופעי אימים על גורלו הצפוי של הרמטכ"ל רא"ל אייל זמיר. הרושם היה ששר הביטחון ישראל כ"ץ רוצה לדחוף אותו להתפטרות. בהמשך התברר שהשניים התיישבו לדבר בארבע עיניים והגיעו להסכמה בנושא המינויים. הדרמה העיקרית שנוצרה בתקשורת נולדה מכותרות שהיה בהן עיוות קל לדברי הרמטכ"ל, שכאילו אמר "צריך לחקור את הדרג המדיני". דברי הרמטכ"ל במסמך סיכום התחקירים היו: "האירוע אינו נחלתו בלבד (של צה"ל), ולא יהיה זה ראוי להפנות את כל הזרקורים כלפיו. כדי להגיע לחקר האמת ולמסקנות מלאות ברמה הלאומית יש להקים ועדת חקירה חיצונית ואובייקטיבית... יש לתחקר את הממשק בין הדרג המדיני לדרג הצבאי, את התפיסות המדיניות והביטחוניות שקדמו למלחמה... את המודיעין וההתרעות שהונחו בפני מקבלי ההחלטות, את תהליך הבקרה והמעקב..."

שני חוקרי צבא מהאקדמיה מבקרים את הרמטכ"ל על חריגה מתחומו, ובמקביל מבקרים אותו על כך שלא התמקד בצורך להתנתק מהתפיסות הממאירות של ההרתעה ולחזור למיקוד ב"הכרעה". בכל מקרה, אחד מלקחי 7 באוקטובר הברורים הוא שבעל תפקיד בכיר רשאי, ויש לו זכות, לבטא מחשבה ותפיסה כלפי הממונים עליו, וזאת ללא מורא. חקירת הממשק המדיני־צבאי היא טריוויאלית, וכל ועדה תעסוק גם בזה.

אבל התחושה היא שמתחת למהומת החקירה החיצונית - וזמיר לא השתמש בביטוי החביב על "מקבלי האחריות", שעפו מהצבא תוך דרישה ל"ועדת חקירה ממלכתית" - רוחשת מדורה אחרת שקשורה לסבב המתיחות האחרון. אפשר לנחש שמדובר בפרשת הטיפול בפצ"רית יפעת תומר־ירושלמי. לא סתם הופיעו פרסומים כי מי שנענשה כבר היא דווקא הקצינה שחשפה את מקור ההדלפה בפוליגרף. וגילוי נוסף: הפצ"רית תומר־ירושלמי, שחזרה מפגרת האשפו, ממשיכה לתפקד כאילו היא קצינת קבע בדרגת אלוף, עם כל ההטבות הכרוכות בכך. היא הקדימה התפטרות להדחה. יומיים לאחר שפרץ המשבר בצורה מלודרמטית שבוודאי יש כבר מי שמתסרט אותו לסדרה נוקבת וחמורת סבר בכיכובה של קרן מור, התארח שר הביטחון באולפן "הפטריוטים" של ערוץ 14. כ"ץ הבהיר את כוונותיו שכללו הדחה, סילוק מהצבא ושלילת דרגותיה של הקצינה שהוליכה שולל את המערכת.

עכשיו, לאחר שהיועצת המשפטית וארגוני האנטי־דמוקרטיה הגישו את העתירות שלהם, מערכת המשפט השתלטה על האירוע. כלומר, לא רק השהיה של החקירה בתחילת הדרך על ידי היועצת המשפטית עם אפשרות לטיפול בראיות, אלא גם פגיעה מכוונת באינטרס הציבורי לבצע חקירה נרחבת על ידי גורם לא־מערכתי. השופט יצחק עמית ידע מה לעשות, ואפילו לא אכפת לו שתומר־ירושלמי הגישה תצהירי שקר לבג"ץ.

הטענה נגד רא"ל זמיר היא שהוא יכול היה לטפל בפרשת הפצ"רית במסגרת פיקודית צבאית. אבל הוא הבין שהפרשה חורגת מגדר הצבא, ועובדה ששופטי בג"ץ הכירו בכך שגם היועמ"שית וגם אנשי פרקליטות המדינה קשורים לפרשה ולכן מנועים מלפקח עליה.

קלף "עמוס חכם"

ברצף האירועים נכנסה לחיינו "החנינה". מטבע הדברים התקשורת חזרה לפרשת קו 300 (1986-1984). כתבה של רונן ברגמן משנת 2021 מזכירה למי שצריך מה באמת מונח על כף המאזניים, ולמה בג"ץ מנסה להקפיא את החקירה, למסמס אותה ובסוף - גם לצמצם את גבולות הגזרה של החקירה. במרכז פרשת קו 300 עמדה סחיטה של כמה בכירי שב"כ נגד הדרג המדיני העליון, למעשה פוטש. הם השתמשו בנשק יום הדין של תמות נפשי עם פלישתים כדי למנוע הגשת כתב אישום נגדם על רצח. ואז נולד הפתרון של חנינה מראש.

מה שאתה לומד מהפרשה במבט לאחור זה שמעשים כגון קשירת קשר של גורמי ביטחון נגד הממשלה הנבחרת וראשיה נמצאים בארגז הכלים, וכבר נעשה בהם שימוש. בתחילת שנות ה־70 היה מקרה שיש לו דמיון מסוים למה שקרה בקו 300. איש ביטחון הוביל ארבעה חשודים מצפון סיני לחקירה במתקן כלשהו בדרום. הארבעה מתו, והיה ניסיון להפיל את התיק על האיש שהביא אותם למתקן.

קשה להאשים את ראש הממשלה ושר הביטחון, שאחרי שלוש שנים של ניסיונות סחיטה פוליטיים מצד גורמי ביטחון ולשעברים למיניהם, ניסיונות להפיכה שלטונית בסצנריו של "ליל גלנט", הם דואגים עכשיו לייצוב השלטון. פרשת שדה תימן שהבעירה את פרשת הפצ"רית היא אפיזודה אחת בסדרת הטלטלות נגד צה"ל ונגד הממשלה תוך כדי המלחמה. למעשה, הדרך הנכונה לחקור את מכלול ההיבטים של פרשת הפצ"רית היא למנות שופט כפי שניסה לעשות שר המשפטים יריב לוין, אבל תפקידו של השופט חייב להיות יותר מאשר "ללוות" או "לפקח". הוא צריך להיות החוקר הראשי, כמו שהיה ב"פרשת רוסיה", שבה ראשי השירותים החשאיים היו שותפים לקשר נגד הנשיא טראמפ. השופט הממונה הוא שיבחר את החוקרים המתאימים מבחינתו, והחקירה צריכה להתפרס גם על האירועים בשדה תימן, כולל מעורבות השב"כ באירוע. מי אחראי, למשל, לשחרורו של מחבל הנוחבה לעזה, ולמה זה נעשה.

בג"ץ ומזדנביו באופוזיציה הכניס את שר המשפטים לפלונטר; הוא רשאי כביכול למנות שופט שילווה את החקירה. אבל בג"ץ שומר לעצמו את הזכות לפסול כל מועמד. זה מתחיל להזכיר את משחק הקלפים שהמציא אפרים קישון, "פוקר יהודי", שהציגו על הבמה חיים טופול ואורי זוהר. הקלף המנצח היה "עמוס חכם".

מיזם ביטחוני

האלוף אלי זעירא המנוח אמר בכרך שיחותיו עם אבירם ברקאי, שהוא לא מכיר בהיסטוריה שום צבא שקבע שמטרת המלחמה שלו היא לשחרר את שבוייו. זה כולל את צה"ל, עד למלחמת חרבות ברזל. זה לא שצה"ל והממשלה לא רצו בסוף המלחמה להגיע לשחרור החטופים; אלא שמלחמה, ובייחוד זאת שפרצה ב־7 באוקטובר, מקבלת ממדים חדשים ומטרות אסטרטגיות לאומיות, ובוודאי אי אפשר להכפיף את יעדי הביטחון הבסיסיים ביותר לאינטרס של שחרור החטופים.

החשיפה של אמיר בוחבוט ב"וואלה" כי הרמטכ"ל רא"ל אייל זמיר התנגד נחרצות לשלב של הכניסה לעיר עזה במסגרת מבצע מרכבות גדעון ב', מלמדת שהסוציולוגיה הצבאית־חברתית גברה גם על התקווה הגדולה ששמה אייל זמיר. זה לא היה סוד שהוא מתנגד למהלך המכריע הזה; הגילוי הוא שהרמטכ"ל רשם את התנגדותו במכתב לראש הממשלה ולשר הביטחון כאשר, לפי הדיווח, חלק מנוסח המכתב שמזהיר מפגיעה בחטופים נכתב בלשון משפטית. לכאורה מדובר באימת ועדת החקירה העתידית. בפועל, זמיר מסגיר את דפוס הסחיטה שבכירי הביטחון הפעילו גם הפעם על הדרג המדיני. זו אמנם לא הסחיטה הפלילית של ראשי השב"כ בפרשת קו 300, אבל נחשף כאן מעגל הסחיטה המתוחכם יותר של מערכת הביטחון נגד הממשלה. גם תפקידו של האלוף ניצן אלון בקשר הזה נחשף לאחרונה, אף שבשלבים האחרונים של המלחמה כבר היה ידוע מה שכונה "משולש ברמודה" שמטביע את הממשלה: הפצ"רית, משרד החטופים בצה"ל של ניצן אלון, ומפקדת תיאום הפעולות בשטחים של האלוף רסאן עליאן.

בסוף המסקנה עגומה ומדכאת: הגופים הארגוניים שניהלו את הלחץ הפנימי בשם החטופים כביכול, וכן הוציאו לרחובות גדודי משבשים, מה שמכונה "הקפלניסטים" - כל זה היה בעצם מיזם של מערכת הביטחון. הגופים הידועים עם החולצות החומות והשחורות פעלו במתואם עם ניצן אלון וראש השב"כ לשעבר בר; הסחטנות לבשה צורה של "לחץ ציבורי". גופי התקשורת שהתכנסו השבוע לזעוק נגד "ההפיכה התקשורתית", הבינו ותודרכו ופעלו בהתאם.

לפי שני פרשנים בכירים, מכתב הרמטכ"ל שעורר את זעמם של ראש הממשלה ושר הביטחון כ"ץ הוא שעומד בשורש המתיחות הבלתי פוסקת בין כ"ץ לזמיר, וכנראה האמירה מסביבת ראש הממשלה כי מינוי זמיר היה טעות מבטאת משהו אותנטי.

מה שלא ברור הוא למה צמרת הביטחון המקצועית לא שאפה לניצחון. רגש האשמה על החטופים והנרצחים הוא ברור. אבל היית מצפה שמתקפת רצח כמו 7 באוקטובר תדרבן את כל הקצונה למאמץ חריג כדי להכריע את האויב. מה שהושג לבסוף, מעל ומעבר לציפיות, הושג בזכות האיש המושמץ ביותר בספר שטרם נכתב, "קיצור תולדות האדם". בנימין נתניהו. מה הסיבה שמערכת הביטחון התלכדה כדי להשתמש בחטופים לצורך בלימת המלחמה? הגילוי שהיו מרחבי אין־כניסה ברצועת עזה הוא לא חדש, אבל עורר תמיהה גדולה. יש פרשנים שטוענים שצמרת צה"ל בימי ביידן פעלה ברוח תוכנית בלינקן לסיים את המלחמה עם תוכנית "היום שאחרי", שכוללת משא ומתן על הקמת מדינה פלשתינית.

כך שישראל כ"ץ אולי נהג ברמטכ"ל בגסות, אבל שר הביטחון אינו חייל בצבא הפריימריז, כפי שכמה פרשנים דגולים הכריזו. נושא המינויים הוא מכריע לעתיד הצבא, למי שטרם התייאש מצה"ל בפיקודו של זמיר. כי צריך להזכיר שבסופו של דבר, הוא המנהיג הצבאי שהוביל את צה"ל להישגים האדירים באיראן וברצועת עזה - באותו מבצע שהוא התנגד לו. ייתכן שאחרי "עם כלביא" הוא חשב שצריך לשים נקודה. הוא לא היה היחיד. אבל כרגיל במלחמה הארוכה, דווקא המדינאים המושמצים צדקו.

לא סוף פסוק

בצה"ל גדל דור שלם של לוחמים אבל בעיקר מפקדים נטולי בית חזה, כפי שמגדיר זאת האלוף רומן גופמן במאמר מדהים שפרסם ב"מערכות" בקיץ 2006. "הלוחמים של האתיקה הצבאית הם איפוא לוחמים בלי בית חזה". "הלוחם הקורא באתיקה הצבאית בוודאי יוותר על רוחו ויבחר להפוך את הפעולה השכלית מחשיבה לחישוב", כתב גופמן בצעירותו בקטילה שנונה ודקה של כתבי האתיקה המכורכים של פרופ' אסא כשר. התוצאה של עידן הקוד האתי היא ששורה של קצינים שאינם מתאימים מסיבות שונות לתפקידי הקצונה הבכירים, הגיעו לרמות העליונות. אפשר להתחיל בפצ"רית, האלופה יפעת תומר־ירושלמי. היא בעליל לא כשירה מבחינה מקצועית לתפקיד, והיא בעלת אישיות חסרת כל סמכות וכוח פנימי כדי להשתלט על אירוע כמו שדה תימן או מלחמת קיום כמו חרבות ברזל - בהיבטים המשפטיים. כנ"ל לגבי הרמטכ"ל לשעבר הרצי הלוי או ראש אמ"ן בדימוס חליוה.

אמר לי פעם אחד ממפקדי העבר של חטיבה 7, שקידמו לפסגה את הקצינים שלא רוצים להילחם. המפקד היחיד שהצטיין ב"צוק איתן", עופר וינטר, בעצם סומן וסולק כאשר עלה חשש שהוא עלול להשפיע בעמדת פיקוד חשובה. צ'יקו תמיר ועימאד פארס סולקו מזמן, עוד בימי גבי אשכנזי. ייתכן שרא"ל זמיר קיבל רמז מגורמים מסוימים באמצעות הפעולה לצביעת הכניסה לביתו באדום. יש כאן הרבה עניינים של שפה. כבר לפני הרבה שנים היה מי שאמר כי מה שנכתב בכתב העת "תיאוריה וביקורת", משפיע על ביטחון ישראל יותר מרוב הדיונים בפורום מטכ"ל.

אבל מה שנאמר בישיבות הצבאיות חושף מציאות, חושף אישיות. האם האלוף נדב לוטן הוא חריג? סביר מאוד שלא. הוא עוד מפקד שטיפס, ולא נפל במגלשות. מתברר שבכנס קצינים בכירים הוא ביקר בזעם את החלטת שר הביטחון לפסול את המינוי של אל"מ גילטמן: "דבר הזוי, איך מתערבים לנו", והביע תמיכה בו. כ"ץ העדיף במקרה גילטמן להעביר מסר נחרץ במקום לנסות לפתור בעיה אישית. בעבר הרחוק היו קצינים שנכשלו בעיסוק פוליטי סורר, אבל לאחר בירור איתם אפילו בן־גוריון עצמו העדיף להחזירם לשירות, ראה מקרה יצחק רבין וכנס הפלמ"ח. היה עמרם מצנע שכתב מכתב נגד שר הביטחון שרון, ורפול העדיף להשאיר אותו בצבא ובהמשך הוא קודם לאלוף. והיה גם תא"ל אורי בן ארי המנוח, מועמד לפיקוד הבכיר ביותר בצה"ל, שבן־גוריון הדיח אותו מהצבא בגלל פרשת שחיתות.

כ"ץ השתמש בעיצומה של המתיחות לפני כשבוע וחצי במילה "חתרנות". זה יותר מסוכן משחיתות.