ביום רביעי, 16 בינואר 1991, בשעה 7 בבוקר, פג האולטימטום שהציבה מועצת הביטחון של האו"ם לעיראק, שדרש ממנה לסגת מכוויית, חודש וחצי אחרי שפלשה לשטחה. המתיחות באזור, ובמזרח התיכון כולו, הגיעה לשיאה. קואליציה של 34 מדינות, שבנתה ארה"ב, עמדה לפתוח במלחמה: נשיא עיראק, סדאם חוסיין, קרא לה "אם כל המלחמות" ואיים לשגר טילים על ישראל אם יותקף.
ישראל היתה כבר בשלב מתקדם של היערכות. על פי הנחיות הצבא, בכל בית הוכן חדר אטום למקרה של נפילת טילים כימיים או ביולוגיים, והציבור הצטייד מבעוד מועד במסיכות אב"כ.
בבוקר, לאחר לילה ארוך של התייעצויות, הודיע שר החינוך זבולון המר על סגירה של כל מוסדות החינוך, להוציא אוניברסיטאות, מכללות ואולפנים. הוא קרא לתלמידים "להקדיש את השהייה בבית לקריאה, למשחקים ולסיוע לזולת". ב־9 הורה משרד הבריאות לכל בתי החולים לרדת לתפוסה של 80 אחוז במחלקות האשפוז, כדי לאפשר הגעה של נפגעים במקרה של נפילת טילים. בבתי החולים הוכנו חדרים אטומים וערכות מגן לחולים ולצוותים הרפואיים. חדרי טיפול נמרץ נשימתי, שם שכבו חולים מחוסרי הכרה שאינם מסוגלים לחבוש מסיכה, נאטמו גם הם והוכנס אליהם ציוד רפואי דרוש. קופות החולים החלו להפעיל מערך לשעת חירום והכינו מאות מיטות לקליטת מאושפזים מבתי החולים.
בתי הקפה במרכז תל אביב היו כמעט ריקים. אמנון דנקנר כתב למחרת בעיתון "חדשות": "הלכתי אתמול לטייל בלב תל אביב בשעת אחר צהריים. היתה שבת זיוונית וטיפוסית לאזור. הרחובות היו ריקים מאדם כמו בכל שבת אחר הצהריים, מכוניות חנו בלתי מסונדלות במקומות האסורים לחניה. החנויות היו סגורות כמו בכל שבת, החלונות היו מוגפים, ואנשים כנראה היו ספונים בבתיהם ונמים את שנת אחר הצהריים השבתית שלהם. בקיצור - שבת רגילה, בחיי. ואז נזכרתי שזה יום רביעי".
בשעות הצהריים התנהל במליאת הכנסת דיון סוער על ההיערכות למלחמה ותגובה אפשרית לירי טילים. ח"כ יצחק רבין, שדיבר בשם סיעת המערך שישבה אז באופוזיציה, אמר מעל הדוכן: "יש לי יסוד להניח שאם עיראק תתקוף את ישראל, הדבר יביא מייד לפעולה של ארה"ב והקואליציה הבינלאומית. לכן, והיה אם ישוגרו טילים, דעתי היא: לא תגובה אוטומטית. צריך לתת לארה"ב את ההזדמנות לטפל ולחסל".
ח"כ יוסי שריד (רצ) אמר: "אנחנו כאן, אנחנו ביחד, רק נמושות נטשו אותנו. אחים אנחנו, עברנו מבחנים קשים, נעבור גם את זה".
שר המשטרה, רוני מילוא, שייצג את הממשלה בדיון, סיכם: "השעות הללו הן שעות מבחן. המלחמה קרובה, קרובה מאוד. אם עיראק תפגע בישראל ובתושביה, נצטרך להגיב בצורה ברורה, תקיפה וקשה".
ב־9 בערב התראיין ראש הממשלה יצחק שמיר בשידור חי למהדורת "מבט" של הערוץ הראשון. בצעד חריג מאוד מבחינתו. "אין סיבה להיות מתוחים וחרדים מדי", אמר למראיינים יורם רונן ועמנואל הלפרין. "ישראל חזקה יותר כיום מכפי שהיתה אי פעם בעבר. סכנת הפגיעה של טילים מעיראק אינה גדולה, וייעשה מאמץ אף לצמצם אותה יותר... בעזרת השם נצא מהמשבר, וישראל תחזור אל חייה השלווים והנורמליים".
בחצות ורבע, בלילה שבין רביעי לחמישי, צלצל הטלפון בלשכת ראש הממשלה בירושלים. באמצעות מנגנון תיאום מיוחד בין ארה"ב לישראל, שהוקם מבעוד מועד, הועבר מסר בהול לראש הממשלה שמיר: המלחמה תפרוץ בעוד קצת יותר משעה.
01:30 מבצע "סופה במדבר" יוצא לדרך, במתקפה אווירית של בעלות הברית על עיראק. "The skies over Baghdad have been illuminated" ("שמי בגדד הוארו"), מדווח השדר הבכיר של CNN, ברנרד שואו, לנוכח תמונות ירוקות של הבהקי טילים שנורים לעבר בירת עיראק ואש נ"מ המשוגרת אל האוויר.
לאחר התייעצות קצרה עם שר הביטחון, משה ארנס, מחליט ראש הממשלה שמיר להכריז על מצב חירום בישראל ולהעלות את כוננות העורף. הגוף האחראי באותה עת לטיפול בעורף מטעם הצבא היה הג"א (הגנה אזרחית); פיקוד העורף עדיין לא היה קיים.
האזרחים מתבקשים לפתוח את ערכות מסיכות האב"כ שברשותם, להחזיקן בהישג יד ולהישאר בבתיהם. רק עובדים חיוניים מורשים להגיע לעבודה. מי שלא הספיק להכין חדר אטום בביתו מתבקש לעשות זאת בהקדם - לחסום את החלונות ופתחי האוורור באמצעות ניילונים וסרט הדבקה, ולהצטייד במטלית רטובה כדי לחסום כניסת אוויר מתחת לדלת.
06:00 לראשונה מאז מלחמת יום כיפור מאוחדים שידורי גלי צה"ל וקול ישראל. דן שילון, שדר ערב טוב ישראל בגל"צ, יושב באולפן לצד רוני דניאל ואהוד מנור; רפי רשף מגיש תוכנית עם שלום קיטל. קשב קול ישראל, מיקי גורדוס, מעדכן במתרחש על פי תחנות זרות.
דובר צה"ל, תא"ל נחמן שי, שהיה מיוזמי המהלך, מספר: "היום זה נשמע ארכאי מאוד, אבל במלחמות קודמות היה נהוג לאחד שידורים. היה חשוב שהם ישדרו יחד, כדי למנוע את הברדק שאנחנו חווים היום, שכל אחד אומר מה שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה".
07:10 רה"מ שמיר פותח ברצף פגישות והתייעצויות במשרדו שבקריה בתל אביב. כעבור שעתיים מתכנסת ועדת השרים לענייני ביטחון ודנה באפשרויות שעומדות בפני ישראל במקרה של כניסה ללחימה.
11:25 סדאם חוסיין פונה לבני עמו ברדיו בגדד: "אם כל המלחמות נפתחה. בוש השטן חותר לממש את זממו להשתלט עלינו, על האומה הערבית. על העולם כולו. האם הרשעים האלה לא מתביישים? פהד (מלך סעודיה), שטימא את אדמות הקודש שלנו, וחוסני מובארק (נשיא מצרים), שהעמיד את צבאו נגד המאמינים - הבוגדים הללו יחלפו מהעולם לאחר שנביס את בוש השטן. נמחק מעל פני האדמה את תל אביב הפושעת ונשחרר את פלשתין, רמת הגולן ולבנון מהציונים. אחיי היקרים, היו שלווים בימים הקשים האלה נגד הפולשים ודעו כי הניצחון הוא שלנו. אללה איתנו. אללה הוא אכבר".
11:54 נשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש, מזהיר את עיראק כי אם תפעיל נשק כימי, ביולוגי או גרעיני, יוגברו משמעותית ההתקפות עליה. לאורך השעות הראשונות של הלחימה מופצצים ארמונו של סדאם, נמל התעופה של בגדד, בתי זיקוק ומטרות אסטרטגיות וצבאיות.
13:00 לראשונה בישראל ניתן היתר הלכתי להאזין לרדיו בשבת. הרב יונה מצגר פוסק כי מותר לפתוח טרנזיסטור בעוצמה נמוכה לפני כניסת השבת, להציבו בחדר האטום, ובמקרה של אזעקה, להגביר ווליום ולהתעדכן בהוראות לציבור. מצגר נועץ ברב הראשי דאז, מרדכי אליהו, ומקבל את אישורו. עם זאת, הוא מדגיש, אין היתר להדליק טלוויזיה בשבת, ועדיף להשתמש בטרנזיסטור עם סוללות ולא חשמלי.
בתקשורת מדווח על מאות בעלי זקנים מהיישובים הערביים באזור נצרת שגילחו את זקניהם כדי שיוכלו לחבוש את מסיכות האב"כ. על פי ההלכה המוסלמית, מותר לגלח את הזקן כאשר מדובר בפיקוח נפש.
17:00 בתל אביב נפוצה שמועה על טיל שנפל בים. בוקי נאה, אז כתב עיתון "חדשות", מספר: "התקשרו אנשים וטענו שראו טיל נוחת בים. הצבא הכחיש, המשטרה הכחישה, הצנזורה אסרה לפרסם את זה. כמה חודשים אחרי סיום המלחמה מצאו את הטיל בים, מאות מטרים מהמזח של נמל יפו. זה היה הטיל הראשון שנפל בישראל במלחמה".
20:00 בכירי מערכת הביטחון מתכנסים בלשכת שר הביטחון. בפגישה נוכחים הרמטכ"ל דן שומרון וסגנו אהוד ברק, ראש אג"ם זאב ליבנה, ראש חטיבת המבצעים מאיר דגן, ראש הג"א תא"ל אורי מנוס, דובר צה"ל נחמן שי, וקצינים נוספים.
"תוך כדי ההכנות למערכה עלתה בתוך המערכת שאלה מי יהיה הדובר הלאומי", נזכר שי. "במלחמות קודמות היתה תמיד דמות בולטת שנהגה להעביר מסרים לציבור הרחב, חיים הרצוג ב־67', אהרן יריב ב־73'. ב־91' חיפשו, עלו הצעות, אבל לא נפלה החלטה, כי לא חשבו שזה חשוב מספיק.
"ההערכה במפגש היתה שהצבא מוכן לכל מה שעלול לקרות. בסביבות 22:00 התפזרנו כל אחד לדרכו, בלי לדעת שניפגש שוב בעוד כמה שעות. חזרתי הביתה למבשרת ציון, השארתי את המסיכה על השולחן בסלון והלכתי לישון עם אשתי רבקה".
יום שישי, 18 בינואר 1991
02:02 מלאכי חזקיה משדר את מהדורת החדשות של שידורי הרדיו המאוחדים. קרוב לסיום המהדורה נקטע השידור בצפצופים מוזרים, שאחריהם נשמעת פעמיים הסיסמה "נחש צפע". חזקיה מסיים את הקראת החדשות, והשידור עובר אל מיכה פרידמן וצבי לידר באולפן המשולב של גל"צ וקול ישראל. רק מעטים באותה עת יודעים ש"נחש צפע" הוא קוד למפעילי הצופרים להפעיל אזעקה: פרידמן ולידר אינם נמנים עימם.
"יש לנו כל מיני צפצופים שבאים אלינו, מבלי שאנחנו יודעים מאיפה הם באו ולמה", אומר פרידמן בשידור. "כמונו, שמעתם 'נחש צפע'. את פירוש המילים הללו מבין מי שצריך להבין. כשהמידע יהיה בידינו, נעביר אותו אליכם באופן מלא".
נחמן שי מתעורר לצלצול הטלפון. על הקו מפיקת גל"צ, ענת שחורי. "היא שאלה אותי אם אני יודע מה קורה, ואמרה: 'יש אזעקות, יש איזה אירוע שמתרחש, ואנחנו רוצים לדעת מה להגיד ברדיו'. ככה שמעתי על המלחמה. ככה תמיד מתחילות מלחמות.
"התקשרתי ליחידת דו"צ, וענו לי אנשים דרך מסיכות. הם לא ידעו יותר מדי. הטלפון הבא היה ללשכת הרמטכ"ל, וגם השיחה הזאת היתה קצרה, הם לא ידעו כלום. הבנתי שאין מה לעשות, טלפנתי לנהג שלי ואמרתי לו: 'נוסעים לבור'".
רפיק חלבי, אז עורך "מבט" בערוץ הראשון, שמע את האזעקה הראשונה במיטה שבביתו. "צחצחתי שיניים וטסתי לבניין הטלוויזיה ברוממה", הוא משחזר. "בדרך הקפצתי את חיים יבין. הגעתי ראשון לבניין, פחד מוות. באותם ימים לא שידרו בלילות, וגם לא היו תוכניות בוקר. מצאנו את השקופית שהכנו יום קודם, שעליה נכתב 'אזעקה'. בינתיים הגיע נתב התמונה, דב גולדשטיין, שמייד פתח שידור, וככה עלינו לאוויר. בלי במאי, בלי צלמים - רק שלושה אנשים שעושים טלוויזיה.
"את התמונות הראשונות ששידרנו לקחנו מ־CNN. אחר כך אהוד יערי הגיע לאולפן, וגם נחמן שי עלה לשידור, והתחלנו לעשות שיחות טלפון לאולפן. עברו בערך שעתיים־שלוש עד שהצטרפו אנשים נוספים. אני זוכר שערכתי קרוב ל־36 שעות רצוף. רק למחרת חזרתי הביתה, התקלחתי והחלפתי בגדים".
02:15 תל אביב סופגת את מתקפת הטילים הראשונה מאז 1948. שמונה טילי סקאד משוגרים מעיראק - חמישה לעבר גוש דן, שלושה לחיפה. 12 אנשים נפצעים קל עד בינוני מקריסת מבנים ופיזור רסיסים. מכוניות משטרה וצבא משוטטות בכבישים הנטושים, שוטרים וחיילים בחליפות מגן קוראים ברמקולים לאזרחים להישאר בחדרים האטומים ולחבוש מסיכות.
"בשל התקפת טילים על ישראל הופעלה אזעקת אמת", מקריא מלאכי חזקיה את הודעת דובר הג"א. "האזרחים נקראים לחבוש מייד את ערכות המגן ולהיכנס לחדר אטום. אין לרדת למקלטים. אין לנוע במקומות פתוחים. הציבור מתבקש להאזין להודעות ברדיו ולהישמע להוראות של כוחות הביטחון".
ישראל נכנסת למשטר הג"א: צה"ל מקבל את האחריות על העורף ומפעיל מערך משק לשעת חירום. רק שנה לאחר מכן, בעקבות מסקנות המלחמה, יוקם פיקוד העורף.
"הטילים הראשונים נפלו ברחוב דבורה הנביאה בשכונת צהלה בתל אביב", נזכר מילוא. "גרתי אז בצהלה, וזה היה לא רחוק מביתי. ישבתי עם הילדים ועם רעייתי בחדר האטום, ושמענו את הבום. למחרת ראיתי שהטיל גם כיסח קצת מהאנטנות על הגג אצלי.
"יעקב טרנר, שהיה מפכ"ל המשטרה, התקשר וסיפר לי שחושדים שזה טיל כימי, כי שוטרים שיצאו למקום הנפילה אושפזו בתל השומר. אחרי שעה טרנר התקשר שוב ואמר שבדקו וזה לא טיל כימי: השוטרים, מרוב התרגשות, תקעו לעצמם זריקת אטרופין".
פרט לטיל שנפל בצפון תל אביב, נרשמו ביומן האירועים של פיקוד מרכז באותו לילה נפילות גם בשכונת התקווה, בדרך בן צבי ביפו וברחוב המרי בגבעתיים.
02:34 ברדיו ממשיכים לשדר מידע מבולבל. "אנחנו מבקשים לתקן טעות", אומר פרידמן. "חלק מהרעמים ששמעתם הם רעמים באמת. כלומר, ענן מתנגש בענן. פשוט יורד גשם".
לידר מוסיף: "פשוט יורד גשם. השמיים מעוננים, יש גם רעמים וברקים. אלו לא התפוצצויות של טילים".
פרידמן: "וזה טוב, כי מן הסתם, ייתכן שיש כל מיני חומרים בלתי רצויים בטילים הללו, והגשם עושה רק טוב לעניין הזה. כלומר, מנקה את האוויר ומוריד את החומרים הרעילים אל הקרקע מהר, כדי שאנחנו לא ניפגע".
בינתיים מנסה לידר לחבוש את המסיכה. פרידמן, ששכח את המסיכה שלו בבית, מתאר למאזינים את פעולותיו של שותפו לשידור. "זאת אולי פעם ראשונה בתולדות השידור בעולם שמנסים לשדר מתוך מסיכת גז. האולפן אטום והכל בסדר. קשה לי לשמוע את עצמי", נשמע קולו של לידר.
באותה שעה דוהר נחמן שי בכביש 1 השומם לכיוון תל אביב, וכמו כל המדינה, מאזין לרדיו. "אני זוכר את השידור המאוד מבולבל", הוא משחזר. "הייתי בין בני המזל היחידים עם הטלפונים הניידים. היה לי אחד גדול מהדור הראשון, וגם באוטו התקינו לי טלפון. באחד משני המכשירים המשוכללים האלה יצרתי קשר עם האולפן ושאלתי אם אוכל לעלות לשידור. הם ענו: 'בטח, מתי שתרצה'".
02:48 נחמן שי עולה לשידור ברדיו, מבלי שהוא יודע באמת מה מתרחש בשטח. "בשלב הזה לא נוכל למסור פרטים רבים. אנחנו חושבים שהיו כמה פגיעות, אנחנו בודקים... ברגע הזה כל אחד מתבקש לעשות את אותה תרגולת שחזרנו עליה כל כך הרבה פעמים. מאוד חשוב להקפיד על אותן הוראות - להרכיב את המסנן, לשים את המסיכה, למתוח אותה כמו שצריך, לבדוק שהחדר אטום, לשים מגבת רטובה. המסיכות האלה נותנות הגנה מצוינת מפני פגיעה של נשק כימי, והחדר האטום נחשב להגנה הטובה ביותר. כרגע כולנו מצווים להיות שקטים ובינתיים פשוט סבלנות. התגוננות אישית ולחכות".
"דיברתי באופן כללי מאוד", הוא נזכר. "ניסיתי להסביר לציבור שהיתה התקפה ואמרתי דברים שהערכתי שקורים באותו זמן, בלי שידעתי. הבטחתי שברגע שאדע יותר, גם המאזינים יידעו יותר. זו היתה מנטרה כזאת - להוציא אינפורמציה גם אם היא לא שלמה, ולו רק כדי להשביע את רצון הציבור ולשמור אותו בתמונה".
03:03 תא"ל אורי מנוס, ראש הג"א, עולה לשידור ברדיו, והמאזינים מתבקשים להתקשר ולהפנות אליו שאלות. המרכזייה מוצפת בשיחות. מאזינה אחת מספרת כי בתה הקטנה מתנגדת לשים מסיכה ושואלת אם צריך להכריח אותה; בתה הגדולה, בת 8, חבשה מסיכה והקיאה. "היא ממש חיוורת כולה ולא יכולה לנשום. להוריד לה את זה, נכון?". מנוס מסתבך עם התשובה. הוא לא שומע, לא מבין, מנסה לעזור יותר מדי, יותר מדי מאזינים מדברים בו בזמן, ותוך כדי, מנוס גם צריך לנהל את האירוע מול חיילי הג"א שמסביבו.
03:10 נחמן שי מגיע לקריה. בכניסה לבור הוא מוצא את שר הביטחון, הרמטכ"ל ועוד כמה אלופים מול דלת סגורה. "זו סצנה שלא אשכח אף פעם: החיילים בפנים לא פותחים לנו את הדלת. הם קיבלו הוראה לא לפתוח בשום מצב, כי במקרה של התקפה כימית, הגז ייכנס פנימה וכל צה"ל ישותק.
"וכך מצאנו את עצמנו, צמרת צה"ל, בהתקפת הטילים הראשונה, עומדים בחוץ, בכניסה לבור. סצנה הזויה לגמרי. דופקים, מטלפנים, צועקים. ובפנים לא מוכנים לפתוח לנו, כי אלה ההוראות - במקרה של מתקפה לא פותחים, לא חשוב מי נמצא בחוץ. עברו כמה דקות טובות עד שהדלת נפתחה.
"כל הקצינים נכנסו לישיבה עם שר הביטחון והרמטכ"ל, ואני חיפשתי לעצמי פינה. ראיתי את התא של הרמטכ"ל פנוי והתיישבתי בו. שם הקמתי באותו רגע את נקודת החוץ של דובר צה"ל בבור, נקודה שממנה שידרנו החוצה בלי צנזורה ובלי בקרה. ישבתי במקום שאליו הגיע כל המידע החשוב, דבר שלא נעשה קודם במלחמות".
03:20 גיא זוהר נכנס לאולפן הרדיו ובפיו הודעה אופטימית ראשונה מטעם הג"א: "כל תושבי המדינה יכולים להוריד את המסיכות, להוציא את הילדים מהממ"טים (חליפות המיגון לילדים), אבל להישאר בחדר האטום". חולפות עשר דקות, ותא"ל מנוס עולה שוב לשידור ומכריז כי תושבי גוש דן וחיפה מתבקשים לחזור ולחבוש את המסיכות.
03:40 נחמן שי נכנס לחדר הישיבות ואומר לשר הביטחון ולרמטכ"ל: "אתם פה בפנים, אבל מה עושים עם הציבור? יש שישה מיליון ישראלים שתקועים עכשיו בחדרים אטומים עם מסיכות ולא יודעים מה קורה סביבם". שומרון עונה לו: "תטפל בהם, אנחנו צריכים עכשיו לחשוב איך ננחת בעיראק - מכיוון מזרח או מערב".
"יצאתי מהחדר", נזכר שי, "חשבתי לעצמי, 'וואלה, קיבלתי מנדט', והתחלתי לדבר".
03:50 שי עולה לשידור בגלי צה"ל ומתחיל להרגיע: "אני מיישר קו עם כל ההודעות. אנשים צריכים לדעת בדיוק מה לעשות, והם יידעו את זה עכשיו.להסיר את המסיכות, לנוח. אפשר לשתות משהו. להאזין לרדיו. אנחנו נמשיך לעדכן".
"אחר כך התקשרו אלי מהטלוויזיה והזמינו אותי לאולפן, שהיה מול הקריה", הוא נזכר. "יצאתי פעמיים מהבור אל האולפן, אבל בהמשך כבר עליתי לשידור בעיקר דרך הטלפון".
210 דקות מרגע הישמע האזעקות, בסביבות חמש וחצי בבוקר, שוחררו תושבי ישראל מהחדרים האטומים.
11:00 הנשיא ג'ורג' בוש מביע זעם על ירי הטילים על ישראל ומגנה אותו בחריפות. שגריר ישראל בארה"ב, זלמן שובל, משוחח עם מזכיר המדינה, ג'יימס בייקר, ופקידי הבית הלבן ומדגיש את החשיבות בשמירת ההרתעה של ישראל. בהמשך מתקשר בוש לשמיר והשניים משוחחים כ־20 דקות, שבמהלכן מדגיש הנשיא בפני ראש הממשלה כי אין צורך בפעולה ישראלית בעיראק, מאחר שארה"ב עושה את כל המאמצים לחסל את משגרי הטילים.
16:00 הרמטכ"ל שומרון מסיים דיון ביטחוני ויוצא למפקדת פיקוד מרכז, שם ממתין לו אלוף הפיקוד, יצחק מרדכי. ביציאה מהמטכ"ל נעצר שומרון ליד נחמן שי ואומר לו: "מרגע זה אתה היחיד שמדבר בתקשורת, ולא אף אחד אחר. לא אני, לא האלופים, לא ראש הג"א - רק אתה".
"הצעד הזה קבע כללי משחק די נדירים", מספר שי, "להעניק לי את הסמכות ואת האחריות הכבדה. היו אלופים שכעסו עלי מאוד כי קצת גנבתי מהם את ההצגה. כי גם הייתי האזרח הצעיר ההוא, שלבש מדים רק לצורך המלחמה (שי מונה לתפקיד עוד בספטמבר 1989, בדרגת ייצוג של תא"ל, אבל לא לבש מדים; נ"ו). לא הגעתי לתפקיד מתוך צה"ל.
"אבל מלחמת המפרץ היתה מערכה אזרחית, זה מה שייחד אותה ממלחמות אחרות. היא היתה שונה, והיינו צריכים לחשוב איך פועלים מול האזרחים. הבנו שיש לנו בעיה להסביר לציבור איך להתנהג.
"עבדתי הרבה עם מאיר דגן, ניסינו להבין ביחד איך להרגיע את הציבור במידע שאני מעביר. הבנו מהר מאוד שהמסיכות הן גם מלכודת, כי אנשים מתים בגללן, ורצינו להוריד מהר את הכוננות באזורים שבהם לא היה צורך לחבוש מסיכות. אז עלה בפעם הראשונה הרעיון לחלק את הארץ לאזורים. לקח לנו כמה ימים לגבש את המפה, שהיו בה רק שישה אזורים, כי החלוקה היתה לפי אותיות, ואף אחד לא רצה להיות באזור ז'.
"באותה פגישה עם דגן עלתה גם הדילמה מה עושים עם הדתיים בשבתות, ואיך שומרים אנשים בכוננות בלילות גם באזורים שבהם מערך הצופרים לא חזק כדי להעיר אותם. ככה נולד הרעיון של 'הגל השקט' ברדיו, שלא שידר כלום, אלא רק את האזעקות".
שבת, 19 בינואר 1991
01:00 האזעקות בישראל שוב מופעלות, אחרי ששוטרים מבחינים בעצם חריג בשמיים וחושדים כי מדובר בטיל עיראקי. בהמשך מתברר כי מדובר באזעקת שווא. הבזקי האור שראו השוטרים היו כנראה תוצאה של לוויין סובייטי שהתפוצץ בחלל.
האזעקה תופסת את סגן שר החוץ, בנימין נתניהו, באולפן CNN בירושלים. הוא מתראיין לכתבת לינדה שרזר, כששניהם חובשים מסיכות אב"כ. "זאת דרך משונה לקיים ראיון", הוא אומר, "אבל זה מדגים בצורה הטובה ביותר עם איזה איום אנחנו מתמודדים. היינו רוצים שהאיום הזה יוסר, וננקוט צעדים. אני לא יכול לומר איפה, מתי ואיך, אבל נדאג שישראל תהיה בטוחה".
שי מספר כי היה אמור לעשות תדריכים ביחד עם נתניהו, "אבל הודעתי שאני לא עושה את זה, כי אין שום דרך לזרוח ליד השמש האמריקנית הזאת. הוא כבש את הערוצים הזרים במלחמה. היה לנו שיתוף פעולה מצוין בהפעלת מערך ההסברה.
"אנחנו לא קבענו מתי לערוך את מסיבות העיתונאים שלנו, CNN היו מחליטים. הם אמרו: 'אם אתם רוצים שנשדר אתכם לייב, תערכו מסיבת עיתונאים בשעה 18:00. אם תעשו בשעה אחרת, לא נשדר'. לא השאירו לנו ברירה. ככה בעצם ניהלו את המלחמה הזאת מחדר הבקרה של CNN באטלנטה, ג'ורג'יה. הם החליטו איך משדרים, את מי משדרים ומתי. המלחמה על התודעה התחילה שם".
07:15 מטח טילים שני נורה לעבר ישראל. 16 בני אדם נפצעים קל מרסיסים וסובלים מחרדה. ארבעה סקאדים נורו לאזור המרכז. אחד צנח בקאנטרי דקל שבפארק הירקון; בית דני שבשכונת התקווה חטף פגיעה ישירה, שגרמה להתמוטטות מבנים ומספר פצועים. רסיסים מאותו טיל נפלו במספר מקומות ברמת גן.
טיל אחר פגע בתחנת הדלק ביציאה הצפונית של ראשון לציון וגרם לשריפה קלה במקום, אולם בנס לא נזוקו מצבורי הדלק התת־קרקעיים; חלקים מהטיל התרסקו בנס ציונה.
טיל נוסף צונח על הבניין ברחוב אלנבי מספר 128. "זה היה טיל בטון שלא התפוצץ, במשקל של איזה 200 קילו", נזכר בוקי נאה. "הוא ירד מלמעלה דרך קומה רביעית, חדר את כל הקומות של בניין המשרדים, ונתקע ממש מעל יהלומי פוזיילוב בקומת הקרקע.
"כל המשטרה באה לראות. אני זוכר את מפקד מרחב ירקון, יהודה וילק, מסתובב שם, וכולם עם מסיכות אב"כ על הפנים. הם חשבו שזאת מתקפת גזים, כי חצי מהשוטרים הקיאו במסיכות. אחר כך התברר שהיו להם בחילות מהחרדה.
"אחרי שאנשי המקצוע הבינו שמדובר בראש נפץ קונבנציונלי, התחילו להוציא את הטיל בעזרת טרקטורים וציוד כבד. זו היתה שבת עם הכי הרבה אקשן בתל אביב.
"באותם ימים לא היו מכ"מים או טכנולוגיה, אז שוטרי היחידה המרכזית היו עושים משמרות על גגות הבניינים הגבוהים. בלשים ישבו על הגגות של מגדל שלום, של בניין הבורסה ברמת גן, ובעוד כמה מקומות, ועשו תצפיות 24 שעות ביממה. כששמעו אזעקה, היו מחפשים בעיניים איפה נפלו הטילים, כדי שיהיה אפשר לשלוח כוחות חילוץ לשטח".
תא"ל (מיל') עזריאל נבו (73), מזכירו הצבאי של ראש הממשלה שמיר, נזכר כיצד היה מתקשר בלילות לביתו של שמיר בירושלים כדי לעדכן אותו בשיגורי טילים לעבר ישראל, לאחר קבלת המידע מארה"ב. "היו פעמים שהערתי אותו, ואז אנשי הביטחון לקחו אותו ואת רעייתו אל החדר המוגן בבית. הוא היה חובש את המסיכה, יושב ומחכה, עד שאני הייתי מתקשר אליו שוב ומעדכן שאפשר לצאת מהחדר האטום.
"פעם אחת אמרתי לו בטלפון: 'אתה יכול להוריד את המסיכה כי זה נפל בתל אביב'. הוא מייד שאל: 'מאיפה אתה יודע שנפל שם?'. שמיר היה אדם חשדן. עניתי לו: 'כי הרגע הראו ב־CNN'. הצלמים שלהם ישבו על הגגות בתל אביב, והיה אפשר לראות צילום של זירת הנפילה דרך הטלוויזיה מארה"ב.
"בתחילת המלחמה, החשש הכי גדול היה מהאפשרות שלעיראקים יש ראשי נפץ כימיים. זה גם מה שהמקורות האמריקניים טענו. הפחד מגז חרדל הכניס את כל המדינה לחרדה. עטפו את הכל בניילונים, מה שבדיעבד התברר כדבילי ולא יעיל. לא ממש ידענו איך להתגונן".
08:05 צפירת הרגעה ארוכה נשמעת ברחבי המדינה. "בשלב מוקדם מאוד למדנו שאי אפשר להמשיך בצפירות ההרגעה", אומר שי. "זה סתם בלבל את הציבור, ועבור רבים זה נשמע כמו אזעקת אמת נוספת. אז החלטנו להשתמש במקום זה בהודעות ולא בצופרים".
08:30 הרמטכ"ל שומרון ומפקד חיל האוויר דאז, אביהו בן נון, מציגים בפני שר הביטחון ארנס את תוכנית התקיפה של צה"ל במערב עיראק. התוכנית נועדה להשיג שתי מטרות עיקריות: לאתר משגרי סקאד ולהשמידם (למרות אלפי גיחות, חיל האוויר האמריקני לא הצליח לפגוע בשום משגר); ולפגוע ביעדים אסטרטגיים בעיראק, כתגובה הרתעתית לירי על ישראל.
התוכנית של צה"ל כוללת, בין השאר, הנחתת כוחות במערב עיראק. מפקד חיל האוויר ממונה לעמוד בראש הכוח האווירי; האלוף דורון רובין הוא מפקד המבצעים המשולבים, ותא"ל נחמיה תמרי, מפקד עוצבת הגליל ולשעבר מפקד סיירת מטכ"ל, אמור לפקד על הכוח היבשתי, שתוכנן לכלול לוחמים נבחרים ורכבים משוריינים ולנחות בעיראק באמצעות מטוסי תובלה.
שומרון ז"ל סיפר אחרי שנתיים בראיון למחלקת ההיסטוריה של ארכיון צה"ל: "אני לא ידעתי, אבל אחרי הפגישה ארנס התקשר לדיק צ'ייני (שר ההגנה של ארה"ב, שפיקד על המלחמה) ואמר לו: 'תזיזו את המטוסים שלכם, אנחנו הולכים לתקוף במערב עיראק'. אחרי שעה נפגשנו (צמרת צה"ל; נ"ו) עם ראש הממשלה והצגנו בפניו את התוכנית. אמרתי לו שאני, בשלב זה, לא ממליץ לתקוף, כי חשוב לנו שהקואליציה תשיג הישגים".
10:00 הממשלה עומדת להתכנס בקריה בתל אביב. רוני מילוא משחזר: "הגעתי מוקדם, אז שמיר ביקש ממני להיכנס למשרדו. הוא בדיוק קיבל שיחה מבוש, שהפציר בו לא להגיב, בטענה שארה"ב לא רוצה לקלקל את החזית עם מדינות ערב שנלחמו לצידה. שמיר הקשיב ואמר לו: 'אני אטפל בזה'".
"היה ברור לחלוטין שסדאם רוצה לגרור את ישראל למעורבות בלחימה, כדי לפורר את הקואליציה נגדו - שבה היו גם מדינות כמו סעודיה, סוריה, מרוקו ומצרים", מסביר נבו. "הלחץ האמריקני היה רציני מאוד. בוש לא הסכים בשום אופן שישראל תיכנס. ארנס הפעיל לחץ רציני לתקוף.
"באותו בוקר נפל טיל חצוף באלנבי, ואלמלא זה קרה בשבת בבוקר, היו שם הרבה מאוד נפגעים. לכן הוחלט לכנס את הממשלה. כל השרים הוקפצו. המשטרה שלחה ניידות כדי להביא מירושלים את שר הפנים אריה דרעי, את שר החינוך המר, את סגן רה"מ משה נסים ואת מזכיר הממשלה אליקים רובינשטיין. כולם הגיעו, בלי יוצא מן הכלל.
"זו היתה אחת מישיבות הממשלה היותר רציניות שראיתי בחיי. שמיר נתן לכולם לדבר. גם אנשי צבא, גם כאלה שהיו נגד פעולה ישראלית, גם כאלה שהיו בעד".
שומרון מציג לשרים את תוכנית התקיפה, ולבסוף מבהיר כי הוא ממליץ שלא לבצע אותה כרגע, כדי לא לפגוע בהרתעה. השרים חלוקים בדעותיהם: ארנס, ואיתו שר החקלאות רפאל איתן, שר הבינוי והשיכון אריאל שרון והשר ללא תיק רחבעם זאבי, דוחפים לפעולה; שר החוץ דוד לוי, שר הבריאות אהוד אולמרט, שר המשפטים דן מרידור ואחרים תומכים בהמשך ההבלגה, כדי לא להפריע לאמריקנים בניהול הלחימה.
השר דרעי מדבר בהתרגשות נגד פעולה צבאית. "מישהו יחשוב שעם ישראל נחלש בגלל שלא הגבנו? ההפך. כולם יגידו, 'היהודים ממזרים. חוטפים ושותקים, כדי שיהיה קל לחסל את סדאם חוסיין'. מה קרה לכם? מי לוקח אחריות לשלוח בנים לשם שייהרגו? על מה? איזהו גיבור - הכובש את יצרו".
באותה שעה, בחיל האוויר ממתינים לפקודת יציאה. בבסיסים מסיימים את התדריכים ומציגים בפני החיילים את בנק המטרות לתקיפה. צוותי קרקע מחמשים את מטוסי הקרב, וכמה מטוסים ממריאים ומפטרלים בשמי ישראל, בהמתנה לאור ירוק לחצות את הגבול מזרחה. כשהפקודה לא מגיעה, חוזרים המטוסים לבסיסים.
"שמיר נתן לי את זכות הדיבור אחרון", משחזר מילוא. "נימקתי למה לדעתי לא צריך עדיין לתקוף. כשסיימתי, שמיר נקש בשולחן, כדרכו, ואמר: 'יש כאן רוב נגד פעולה, הישיבה נעולה'. ואז קם ונכנס לחדרו. אגב, אני לא בטוח שבאמת היה רוב נגד פעולה, כי לא היתה הצבעה. ככה הסתיימה הישיבה, חלק מהשרים לא היו מרוצים מזה".
"אחר כך ארנס אמר לי שהוא לא מבין למה הצגתי לו תוכנית אם אני לא ממליץ לתקוף", סיפר שומרון. "הסברתי לו שאם ייפול כימי, אולי אשנה את דעתי. פה היתה אי ההבנה היחידה בינינו. ארנס כל הזמן רצה לעשות משהו. אמר לי: 'תציגו פעולות קטנות אפשריות', אבל לא רציתי. כולם ידעו למה אנחנו לא תוקפים, וזה עזר לשמר את ההרתעה. כי אם היינו עושים משהו קטן, היו אומרים: 'זה כל מה שהם יכולים'. ואז זו היתה פגיעה בהרתעה. זו היתה העמדה שלי במשך כל המלחמה".
נבו: "זה מראה בדיוק מה חלוקת התפקידים האמיתית והנכונה בין הדרג המדיני לצבאי. בראייה לאחור, אי ההתערבות שלנו במלחמת המפרץ, שנחשבה בעיני הציבור כתבוסתנות, היתה בעצם הפעולה הנכונה ביותר".
11:00 אחרי שני מטחי טילים, אלפים מתושבי המרכז מחליטים לעזוב את בתיהם ונוסעים בשיירות לאילת, לירושלים ולצפון, שנתפסים כאזורים בטוחים. בתוך שעות ספורות מדווחים המלונות בבירה, ביישובי הצפון ובאילת על תפוסה מלאה. חברת ארקיע מוסיפה חמש טיסות משדה דב לאילת במהלך סוף השבוע, כדי להתמודד עם הביקוש האדיר. בד בבד, גובר הביקוש לטיסות לחו"ל.
12:00 תא"ל נחמן שי מתחיל לגבש צוות הסברה. הוא מלכד סביבו את כל דוברי המוסדות הממלכתיים, מהמשטרה ועד משרדי ממשלה, כדי לשמור על אחידות במסרים. במקביל, הוא מרכיב צוות חשיבה של אנשי מקצוע בתחום הלוחמה הפסיכולוגית וההסברה.
"לקחתי את מינה צמח ואליעזר ז'ורבין, ובכל יום ערכנו סקר כדי לדעת מה הציבור חושב", הוא מספר. "בדקנו את האמון בי כדובר צה"ל, ואת האמון בצה"ל עצמו. שאלנו מה אפשר לתקן או לשפר, מה חשוב לציבור לשמוע. מהופעה להופעה בנינו את המסרים בצורה יותר ויותר מקצועית.
"חשוב לזכור שמדובר היה בכלל האוכלוסייה, לא בצבא. לחיילים אתה נותן פקודה, והם מבצעים. אזרחים - לא בהכרח. תראה מה קורה עכשיו, בסגר. מרגע שהציבור לא מאמין לך, הוא לא עושה את מה שאתה אומר לו. גמרנו. ואני הייתי צריך לשמור אנשים בבתים, בתוך חדרים אטומים, בתנאים לא נורמליים - עם מסיכות, עם ילדים, עם כלבים וחתולים, במשך שעות, בפחד גדול מפני הלא נודע. היה צריך לרכוש את אמון הציבור ברמה הכי גבוהה".
13:00 הרכבת האווירית הגדולה ביותר של מטען נשק מאז מלחמת יום הכיפורים מתחילה להגיע לישראל. במשך עשר שעות מגיעות בזו אחר זו כמה סוללות טילי פטריוט מבסיס חיל האוויר האמריקני בגרמניה, ואיתן צוותים של חיילים אמריקנים שאמונים על הפעלתן. המטרה: הגנה על שמי ישראל מטילי הסקאד.
"לא יכולנו לומר את זה אז, אבל הפטריוטים עבדו רק בתור גלולות הרגעה", אומר שי. "טילי פטריוט יודעים לפגוע במטוסים, הם לא טילים נגד טילים. אבל החלטנו לקבל אותם משני שיקולים: האחד - שאם האמריקנים מציעים, אז לוקחים, כי מי יודע איך תתפתח המלחמה. והשני - שאולי זה יעבוד.
"הטילים העיראקיים היו מאוד לא משוכללים. לא ידעו לכוון אותם במדויק, וחלקם התפרקו באוויר. זה גרם לכך שהם הופיעו על מסכי המכ"מים כמו כמה מטרות. האמריקנים היו יורים שני פטריוטים על כל סקאד. הם גמרו את המלאים שלהם בתוך יומיים.
"בהתחלה היתה בישראל שמחה גדולה, היה המון אור בשמיים, ואמרנו לכולם - 'הסקאדים הושמדו'. בדיעבד התברר שלא, כי הטיל העיראקי היה סתם חתיכת פח, שאפילו לא נפלה בצורה נורמלית. לכן הפטריוטים רדפו אחריו עד האדמה".
נבו נזכר בבדיחה ששמע באותה עת, "על פטריוט וסקאד שנפגשים בשמיים. הסקאד שואל את הפטריוט: 'תגיד לי, איפה רמת גן?', והפטריוט אומר לו: 'סע אחריי'. כי מה שקרה בהרבה מקרים זה שהפטריוט היה הטיל שנפל ועשה את רוב הנזק. לפעמים יותר נזק מהסקאד".
שי: "אני זוכר את מפקד חיל האוויר, אלוף אביהו בן נון, אומר לנו: 'הטילים האלה לא עושים את העבודה'. אבל לא יכולנו להעליב את האמריקנים. הוחלט בצה"ל להציע להם להפעיל את המערכת בצורה ידנית, ולא שהטיל ירדוף אחרי הסקאד בצורה אוטומטית. זה כל כך ישראלי. לא רק שהטילים לא שלנו, הסוללות לא שלנו והחיילים לא שלנו, עכשיו גם נלמד אותם איך להפעיל אותם. האמריקנים לא הסכימו. הם אמרו: 'כשתקבלו פטריוטים משלכם, תפעילו אותם כמו שאתם רוצים. אנחנו מפעילים כמו שאנחנו יודעים'.
"אז אמנם לא היה להם שום משקל ביירוט, אבל בדיעבד הם עזרו למורל הלאומי, וגם נתנו את הדרייב לפיתוח עצמאי של טילים נגד טילים, שכבר היה על הנייר ותפס תאוצה בעקבות המלחמה".
* * *
מלחמת המפרץ הסתיימה רשמית ב־28 בפברואר 1991, עם הודעה על הפסקת אש והכרזת ניצחון של ג'ורג' בוש. בסך הכל ירתה עיראק על ישראל 43 טילי סקאד, ב־15 מטחים. 26 שוגרו לגוש דן, 8 לחיפה, 5 לשומרון ו־5 לאזור דימונה. לעבר טילי הסקאד נורו לאורך המלחמה 54 טילי פטריוט. אדם אחד, איתן גרונדלנד, בן 51, נהרג מפגיעה ישירה של סקאד בבית מגורים ברמת גן ב־25 בינואר. מאות ישראלים נפצעו.
בתקופת המלחמה ובשנים שאחריה הוגשו לביטוח לאומי ולמשרד הביטחון 148 תביעות של משפחות להכיר בקרוביהן שמתו בימי המלחמה כחללי פעולת איבה. 95 מהתביעות אושרו בבית המשפט, לאחר שהוכח קשר ישיר בין המלחמה לאותם מקרי מוות - החל מדום לב או שבץ מוחי במהלך אזעקות, ועד לחנק בשל שימוש לקוי במסיכות האב"כ. על פי נתוני ארכיון צה"ל, שפורסמו השבוע, במהלך שתי האזעקות הראשונות מתו חמישה ישראלים.
סדאם חוסיין הובס ונאלץ להסיג את צבאו מכוויית יומיים לפני הפסקת האש, אולם נשאר בתפקידו כנשיא עיראק. ב־20 במארס 2003 פתח הנשיא ג'ורג' בוש, בנו של נשיא ארה"ב במלחמת המפרץ, במערכה חדשה נגד עיראק. סדאם חוסיין נלכד ב־13 בדצמבר באותה שנה, וכעבור שלוש שנים הורשע בביצוע פשעים נגד האנושות בבית דין עיראקי. ב־30 בדצמבר 2006, כשהוא בן 69, הוצא להורג בתלייה.