איראן 1.
בכל לילה השבוע היה נדמה שהנה זה קורה. הרטוריקה המסלימה של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, בשילוב המידע הקשה על הזוועות שזרם באופן מקוטע מאיראן, קירבו את העניינים - ואת העצבים של הציבור - לנקודת רתיחה.
די היה לעקוב אחר הודעות דובר צה"ל כדי להבחין בשינויים. ביום שני בערב נמסר כי "ביממות האחרונות נפוצו שמועות רבות על רקע המצב באיראן. כפי שהובהר בעבר, צה"ל ערוך בהגנה ונמצא בכוננות לתרחישי הפתעה במידה שיידרש. המחאות באיראן הן עניין פנימי. אנחנו ממשיכים לקיים הערכות מצב שוטפות, ונדע לעדכן בכל שינוי אם יהיה. אני מדגיש - אל תיתנו יד לשמועות".
48 שעות אחר כך, ביום רביעי בערב, כבר פורסמה ההודעה הבאה: "אני ער לפרסומים ביממה ובשעות האחרונות ביתר שאת, ומבקש להבהיר - צה"ל עוקב מקרוב אחר ההתפתחויות. בימים האחרונים מקיים הרמטכ"ל הערכות מצב שוטפות. אנחנו במעקב מלא וערוכים לכל התפתחות. הרמטכ"ל הנחה על חיזוק המוכנות בהגנה בכל המערכים. אני שב ומבקש: הסתמכו אך ורק על הודעות צה"ל הרשמיות, והימנעו מהפצת שמועות העלולות לעורר דאגה בציבור. בשלב זה אין שינוי במדיניות ההתגוננות. אעדכן במידה שיידרש בכל שינוי".
לכאורה, הודעות זהות: צה"ל עוקב, צה"ל ערוך, תתעלמו משמועות, נעדכן כשיידרש. בפועל, ניואנסים קלים - "אני ער לפרסומים", "הרמטכ"ל הנחה על חיזוק המוכנות בהגנה", "בשלב זה" - שעשו את כל ההבדל. במילים אחרות, כשפורסמה ההודעה הראשונה, בשני בערב, היה ברור שזה עדיין לא קורה. כשפורסמה ההודעה השנייה, ברביעי בערב, היה נדמה שעוד רגע זה קורה.
אחר כך נרגעו במקצת העניינים. טראמפ אמר כי מדווחים לו שהירי המסיבי בהמונים נפסק, והובטח לו שאיראן תימנע מהוצאות להורג. לא ברור אם הוא התקרר באמת, או שמדובר בעיכוב טקטי שנועד לצבירת כוחות ומודיעין. ברשת NBC דווח שהוא מבקש לבצע פעולה "מהירה ומכרעת". זה מתאים לאופיו של טראמפ: במלחמת איראן ביוני הוא הסתפק בתקיפה אחת על מתקני הגרעין כדי להכריז על ניצחון. בוונצואלה הספיקה לו תפיסתו של הנשיא ניקולאס מדורו כדי להודיע שהבעיה נפתרה. סביר שגם באיראן הוא מחפש הישג דומה, שימנע ממנו הסתבכות ויאפשר לו להיראות כמי שמשנה את מהלך ההיסטוריה בהבל פה או בפעולה בודדת.
לא בטוח שזה אפשרי באיראן. המשטר בנה לעצמו מערכי הגנה חזקים מאוד, ובעיקר נטולי מעצורים. ניתן ללמוד על כך ממספר ההרוגים בגל המחאות הנוכחי, שנע בין 2,000 ל־12 אלף. מי שחשב שהאיומים של טראמפ ירתיעו את השלטון מהפעלת כוח קיבל עוד יותר כוח. בדרך אמנם היה ניסיון חשאי למו"מ (שטראמפ חשף), אבל סביר שזה היה לא יותר מתרגיל שקוף של האיראנים להרוויח זמן בתקווה שהמחאה תגווע.
הפרשנים מאוחדים בדעתם שיש כעת שעת כושר שלא היתה כמותה להפיל את משטר האייתוללות. אפילו התאריכים מסתדרים: השאה עזב את איראן ב־16 בינואר 1979, בדיוק מחר לפני 47 שנה. הוא נדחק אז בידי גל מחאה בלתי פוסק שסחף את רוב חלקי העם. כשכוחות הביטחון התחילו לערוק ולהצטרף לשורות המפגינים נפל הפור. הפעם המחאה קיימת, אבל כוחות הביטחון עדיין נאמנים למשטר. בימים האחרונים היו לא מעט ניסיונות לשכנע אותם להניח את הנשק - כולל באיומים גלויים על כך שיבואו איתם חשבון - בינתיים ללא הצלחה.
ארה"ב (וישראל) מקפידה להדגיש שהשינוי יבוא מבפנים. מהמחאה. אלא שבהיעדר הנהגה, ומול הרצחנות האכזרית של השלטונות, נדרש למחאה סיוע חיצוני. הנשיא אובמה היסס מול מחאה דומה ב־2009, לאחר שהבחירות לנשיאות איראן נגנבו, והמומנטום הוחמץ. השלטון התחזק, למד לקח, והקפיד מאז להוריד את הראש למי שניסה להרים את הראש. טראמפ יודע שגורל האירועים מונח כעת בידיו: התבטאויותיו בימים האחרונים מרמזות שהוא לא מתכוון להחמיץ את ההזדמנות.
איראן 2.
טובי המוחות שברו השבוע את הראש בשאלה אם יש נקודה ארכימדית אחת שפגיעה בה תמוטט את המשטר בטהרן. התשובה היא כנראה שלא, עם כוכבית: אין לדעת מה בדיוק ייתן תאוצה למחאה, וירפה את ידיהם של בכירי המשטר וכוחות הביטחון.
מקובל לחשוב שזה יגיע כתוצאה משילוב של עניינים. הראשון הוא פגיעה בהנהגה הדתית והאזרחית, ובראשה המנהיג העליון חמינאי. אם הציבור האיראני יראה שמי שמאיימים עליו חוסלו, הוא ירגיש מאוים פחות. השני הוא פגיעה נרחבת במתקנים של הכוחות הנאמנים למשטר, ובראשם משמרות המהפכה והבסיג'. אם הציבור האיראני יראה שמוקדי הכוח הפיזיים האלה לא קיימים, הוא ירגיש מאוים פחות. השלישי הוא שיטתיות. אם הציבור האיראני יראה שהסיוע החיצוני מגיע והוא לא עניין חד־פעמי, הוא יבין שיש מי שנותן לו רוח גבית ללכת עד הסוף.
כאמור, עושה רושם שטראמפ החליט לתקוף. לא ברור מה התקיפה הזאת כוללת, באיזה היקף היא תתבצע, והאם היא תהיה חד־פעמית או מתמשכת. כרגע האמריקנים חסרים מאוד בהתקפה ובהגנה. היקף הכוחות שלהם במפרץ מדולדל יחסית, והם (ובני בריתם) חשופים למתקפת־נגד איראנית. היו בממשל האמריקני שלחצו השבוע על טראמפ לתקוף למרות החסר הזה, מחשש שעד שההיערכות תושלם המחאה תגווע או תיגדע. והיו שהמליצו לו להמתין, ולקרוא למוחים להחזיק מעמד עד שהסיוע יגיע. נכון לאתמול ידם של האחרונים היתה על העליונה, אבל מדובר בטראמפ: כל רגע עשוי להביא את השינוי.
לאיראן עוד יש, לכאורה, אופציות להימנע מהתקיפה הזאת. האחת, להפסיק באמת את הטבח ההמוני, ולקוות שטראמפ יתקרר. השנייה, לבוא עם הצעה קוסמת למו"מ, שתכלול ויתור על תוכנית הגרעין ועל תוכנית הטילים. השלישית, לייצר איום אמין על נכסים אמריקניים באזור שיגביר את הקולות בארה"ב אשר מתנגדים להסתבכות צבאית חדשה ומדממת. ייתכן גם שילוב של שלושתם - אם כי, כאמור, טראמפ נשמע בינתיים נחוש לפעול.
בהנחה שפעולה כזאת תצא לפועל, ייתכנו כמה תרחישים. הראשון, שבמערב ובישראל מייחלים לו, הוא נפילה מהירה של המשטר, בין אם משום שראשיו יחוסלו ובין אם משום שהם יימלטו או יילכדו. בהמשך לכך יקום באיראן שלטון חדש, שאופיו לא ידוע בהינתן השוני האתני (55% פרסים, 45% מיעוטים). אפשר שאיראן תתאחד תחת הנהגה חדשה - סיכוייו של בנו של השאה לתפוס את השלטון נראים נמוכים; אפילו טראמפ הגדיר אותו כ"בחור נחמד" - ואפשר שהיא תיקלע למאבקים שיקרעו אותה מבפנים כמו שקרה בעיראק. כך או אחרת, בתסריט הזה היא תתעסק בענייניה הפנימיים ותתרחק מהסוגיות שמטרידות את ישראל - גרעין, טילים, תדלוק תמידי של צבאות הטרור במרחב.
התרחיש השני הוא שהמחאה נמשכת מבלי שמושגת הכרעה בעת הזאת. ארה"ב תוקפת, אבל לא מצליחה להביא את השינוי המיוחל. איראן נמנעת מתגובה לעבר ישראל כדי לא לגרות אותה להצטרף למערכה, ומסתפקת בהגנה חזקה. אפשר שהיא תצליח לשרוד כך לפרק זמן מסוים, אבל לא לנצח: בעיות היסוד שעומדות בלב המחאה הנוכחית, ובראשן הכלכלה, ימשיכו ללוות אותה. התנאי לשינוי הוא הסרת הסנקציות, שמותנית בוויתור על הגרעין והטילים, מה שלא עומד כרגע על הפרק מבחינת המשטר.
התרחיש השלישי הוא שהמשטר מצליח לשרוד. קשה לראות כיצד זה קורה, אבל שלטון האייתוללות כבר ידע כמה גלי מחאה מאתגרים בעבר, ושרד גם את המלחמה הקשה עם עיראק. הוא נזקק אז לוויתורים מרחיקי לכת ("כוס התרעלה" המפורסמת של חומייני), שכרגע אין בכוונתו לבצעם. ועדיין, כשגבו לקיר, לא ברור מה יבחר לעשות: האם להילחם עד הסוף, או להקריב צריח או מלכה בתקווה להציל את המלך.
איראן 3.
בכל התרחישים האלה ישראל יכולה להיות בפנים, ובכולם היא יכולה להיות בחוץ. זה תלוי בעיקר באיראן. אם היא תשגר לישראל טילים, סביר שהיא תביא על עצמה תגובה קשה - שיכולה גם להיות קטלנית. בישראל מחכים להזדמנות הזאת מאז סיומה של מלחמת 12 הימים ביוני האחרון. היו אז (ומאז) לא מעט קולות שביכו את ההזדמנות שהוחמצה ללכת עד הסוף, לפגוע בהנהגה ולהביא לחילופי משטר בטהרן.
מאז המלחמה ההיא ניהלו שני הצדדים מרוץ למידה והיערכות לסיבוב הבא. על מה שעשה הצד הישראלי בהגנה ניתן ללמוד מהודעות דובר צה"ל, ואת מה שנעשה בצד ההתקפי אפשר לדמיין ממה שקרה לפני שבעה חודשים. על מה שעשה הצד האיראני ניתן ללמוד מפרסומים שונים, בעיקר בעולם, שהצביעו על כך שאיראן הניחה בצד את הגרעין ומתמקדת בטילים, בניסיון לייצר איום משמעותי על ישראל שירתיע אותה מחידוש המלחמה (או יגבה ממנה מחיר כבד במידה שתתחדש).
בהינתן מגבלות ציוד, וכדי להאיץ את ההתחמשות, התמקדו האיראנים בחודשים האחרונים בייצור סדרתי של טילים המונעים בדלק נוזלי. היתרון מבחינתם: הם השיגו כמות גדולה של טילים בפרק זמן קצר יחסית, שהחזירה אותם לרמת המלאים שהיתה ברשותם ערב המלחמה הקודמת. החיסרון: הטילים האלה מדויקים פחות, והם גם חשופים לפגיעה בזמן התדלוק שקודם לשיגור.
אפשר ללמוד מכך שאיראן החליטה ללכת על כמות ופחות על איכות, כלומר לא לנסות לפגוע במטרות ספציפיות אלא להציף את ישראל בטילים מבלי לברור איפה היא פוגעת. זה מגדיל משמעותית את הסיכון לעורף - שיידרש למשמעת קשוחה - ואת האתגר למערכי ההגנה האווירית (וכמובן למערך ההתקפי שינסה לצוד את המשגרים, הנייחים ברובם, בטרם ישוגרו הטילים לישראל).
ההתמודדות הזאת גם מחייבת ערנות מודיעינית, שמצויה כעת בשיא. כבר שבועות ארוכים שישראל נמצאת בכוננות ספיגה, שראשיתה בהפניית כל העיניים מזרחה, כדי לא להיות מופתעת. פרסומים שונים גם קושרים את היכולות המודיעיניות של ישראל לנתונים שזורמים לוושינגטון, כהכנה לתקיפה אמריקנית אפשרית באיראן. זה לא מופרך: בין הצבאות של שתי המדינות מתקיים שיתוף פעולה אינטימי, בוודאי בזמן מלחמה. השוני לעומת המערכה ביוני הוא שארה"ב דיללה מאז משמעותית את כוחותיה באזור, כולל מערכי ההגנה, לטובת זירות אחרות במזרח הרחוק ובדרום אמריקה.
האינטרס הישראלי הוא שאיראן תקרוס מבפנים, מבלי שתידרש מעורבות ישראלית כלשהי בהגנה או בהתקפה. הסיכוי לכך אינו ברור, בהינתן התרחישים השונים ודרכי התגובה האפשריות (והלא צפויות) של המשטר בטהרן. בינתיים נראה שלא רק בישראל כוססים ציפורניים במתח: האזור כולו ממתין להתפתחויות, אשר עשויות לבשר על מפץ גיאו־פוליטי דרמטי - בין מדינות וארגונים במזרח התיכון, בין השיעא לסונא, בין הגושים הגלובליים - שתהיה לו משמעות מרחיקת לכת בכל תחום אפשרי.
3 עניינים.
הראשון, עזה. המעבר לשלב ב' של ההסכם נראה כרגע על הנייר בלבד. זה פתרון נוח לשני הצדדים: לארה"ב שטוענת כי עמדה במחויבותה להמשיך הלאה, ולישראל אשר טוענת שאין לזה שום משמעות בשטח. נראה שיידרש עוד זמן, אולי ממושך, עד שהשלב ההצהרתי יקבל חיים של ממש. בזמן הזה תנסה ישראל לקדם את איתורו של החלל החטוף רן גואילי, ואת איתורן של המנהרות שנחפרו מתחת לשטח שבשליטתה ממזרח לקו הצהוב.
השני, דמוקרטיה. מספרם של השרים וחברי הכנסת שקוראים שלא לציית לפסיקות בג"ץ גדל בהתמדה מדי שבוע. במקביל גדלה גם כמות ההפרות של ההחלטות השיפוטיות: העברה התקציבים למוסדות החינוך החרדיים ואי־הגיוס של בני הישיבות הם הדוגמאות האחרונות. כשבמקביל מתקיים מרוץ חקיקה דורסני, מתקרבת ישראל למעמד של מדינה ספק־דמוקרטית.
השלישי, שב"כ. קוראי הטור הזה לא הופתעו מבחירתו של נ' כסגנו החדש של דוד זיני בשב"כ. שמו הועלה כאן לפני שבועות אחדים כמועמד מוביל, למרות שמעולם לא שירת בתפקיד ראש אגף או מרחב, ועזב את הארגון לפני כמעט שמונה שנים. אפשר ללמוד מכך על שני דברים: הראשון, על השבר העמוק בשב"כ, שלא ידע להצמיח מתוכו מפקדים בכירים, בעיקר כפועל יוצא של 7 באוקטובר. השני, שזיני לא רוצה בכירים שיאתגרו אותו, אלא כאלה שיסורו למרותו באופן מלא. זאת טעות חמורה מצד מי שאמור לשקם את שב"כ: הארגון זקוק להנהגה סוערת, מפרה, שבורחת מקונספציות, ולא לאומרי הן. ובעיקר - כשבישראל סוערות רוחות המלחמה, זקוק שב"כ לידיים יציבות על ההגה, ולא לצמד נהגים שעל שמשתם האחורית מודבק "ל" גדול.
