מתברר שלשמאל יש "דמות מאחדת". לא תאמינו מי היא | עירית לינור

רגע נוגע ללב התרחש בשבוע שעבר, במפגש של שקמה ברסלר עם קהל. "לימין יש את הדמות שכל העולם שלהם מאמין שהדמות הזו היא היחידה שיכולה לנהל את המדינה הזאת. לנו, לכל הציבור הזה, אין דמות אחת", קוננה אחת הנוכחות. "למה, יש שלוש", זרק חבר אחר, אך לא הצליח להרגיע את השואלת המודאגת. "אנחנו לא מעיזים לומר שאנחנו שמאל. אנחנו אפילו לא מאמינים בדברים שאנחנו - אין לנו זהות".

גם ברסלר התקשתה להתמודד עם שאלת הזהות ושאלת המנהיגות: "חייב לקום מחנה וחייבים לפתח תפיסת עולם זהותית של מחנה דמוקרטי־ליברלי (...) מי שחושב שדמות כזו או אחרת תציל אותנו בלי שהוא יעשה את המקסימום - טועה". את ראשי המפלגות של האופוזיציה האשימה ברסלר בתככים ובקטנות נפש. פוליטיקאים, נו.

מעניינת הבחירה במילה "דמות" במקום "מנהיג", או אפילו "ראש מפלגה". כאילו ראש ממשלה הוא פרי דמיונו של סופר. או קופירייטר. נתניהו הוא לא "דמות". הוא ראש מפלגה שנבחר על ידי חברי מפלגתו, וראש ממשלה שנבחר על ידי הציבור הגדול ביותר מבין המתמודדים האחרים. את כהונתו אפשר לאמוד לא רק במונחים קולנועיים (או מיתיים, במקרה של נתניהו), אלא באופן גשמי לחלוטין: קולות שגרף, קואליציות שהקים, פעולות שביצע. אין צורך להתפלסף על משנתו הכלכלית, המדינית, האזרחית - אפשר להביט לאחור על כהונותיו הרבות, לראות מה עשה או לא עשה ולהחליט אם להצביע לו בפעם הבאה או לא. וכאן האופוזיציה נמצאת במצב בעייתי מלכתחילה: לחלקם יש כהונות קצרות ולרובם - רק מילים. הרבה מילים.

קשה לדעת מתי איבדו מפלגות האופוזיציה את הזהות ואת המנהיגות. הנטייה היא לכיוון כישלון אוסלו ורצח מנהיג "מחנה השלום", יצחק רבין. את פרס ניסו להעמיד כמנהיג על אדי הדלק של המכל הריק. אחרי שנכשל בבחירות נבחר לנשיא, ואז ניסו - לשווא - למצב אותו כמדינאי בינלאומי שיביא את השלום. הוא יזם את הקמת מרכז פרס לשלום אחרי שהפסיד בבחירות, ומשהשלום בושש לבוא - נוסף לחזון השלום גם "חדשנות". אחרי פרס הגיע ברק, מנהיג השמאל הילידי האחרון. את שאר מנהיגי המחנה נאלץ השמאל לייבא מהימין - שרון, אולמרט ובנט.

כיום מתגוששים על תפקיד "הדמות" בנט, איזנקוט, גנץ, גולן, ליברמן ולפיד. אף אחד מהם לא נבחן לאורך זמן כראש ממשלה. כהונתו של בנט היתה תוצאה של הונאה פוליטית ותרגיל מעניין בדמוקרטיה פרלמנטרית.

בשנת 2021 אפשר היה להכתיר כראש ממשלה חבר כנסת דל מנדטים, שיעמוד בראש גוש מוזר ולא קוהרנטי. שנה וחצי אחר כך התפרקו רכיבי ממשלת השינוי וחזרו למקומם הטבעי, באופוזיציה. לימין, מתברר, היו גם זהות, גם דמות וגם רוב בקלפי.

כישלון חזון השלום של מחנה השמאל הוא לא עניין חדש, אך טבח 7 באוקטובר חידד את השלכותיו האסוניות אפילו יותר מכישלון אוסלו וההתנתקות. אין פלא שהשמאלנית של ברסלר לא מעיזה להודות שהיא בשמאל, ונאלצת להסתיר את זהותה הפוליטית. כמובן, היא היתה ועודנה חופשייה לשנות את דעותיה, אך במקום זה היא פונה אל מנהיגת המחאה כדי שתמצא לה דמות, פוסטר להדביק על שברי החלום, כזאת שתהיה לה גם זהות מגובשת (אך שקרית) וגם יכולת לשכנע את המצביעים.

ואם לא "שלום", אז "דמוקרטיה ליברלית". זהו מונח מעורפל מספיק ולועזי מספיק כדי להקרין איזו רוח מערבית חילונית קרירה ואלגנטית, שתרפא את המזרח התיכון הברברי. או לפחות תעניק למצביעי האופוזיציה הרבים את תחושת המחנה של הימים הטובים של ארץ ישראל הישנה והטובה, כשלמערך היו 56 מנדטים והמפד"ל הצטרפה תמורת כמה תיקים שוליים, ולא דרשה ראשות ממשלה.

העקרון המבלגן

מאז 2015 העיקרון המסדר היחיד של האופוזיציה הוא "רק לא ביבי". הוא הצליח להקים - לתקופה מוגבלת - את ממשלת השינוי. כישלונו של מחנה השמאל (היום הוא נקרא "מרכז", בביישנות מצטנעת) לייצר מנהיג, והסתמכותו על מוסדות בלתי נבחרים - ויעילים - כמו מערכת המשפט, ועל ארגונים חיצוניים מסוג קפלן אמנם העניקה לו כוח שלטוני גם בשבתו באופוזיציה, אך המחיר הוא "אין לנו דמות". ועל הדרך - גם לא דמוקרטיה ליברלית, אבל זה כבר עניין אחר.

ובהיעדר דמות, מסתפקים במה שיש: הברוטאליות של יאיר גולן, ההתמסרות לשמאל של בנט, החידוש היחסי של איזנקוט, נצחיותו של ליברמן - אף אחד מהם לא משכנע כמנהיג הבלתי מעורער של המחנה, ולגבי חלקם לא ברור מדוע הם לא רצים באותה מפלגה, כמו פעם, בימים הטובים של 2019 וממשלת השינוי.

הכוח השלטוני הוא זה שהחליף את הזהות שסביבה מתאחדים ושאיתה רצים לקלפי. "דמוקרטיה ליברלית" אולי נשמעת אלגנטית יותר מ"רק לא ביבי", אבל היא חסרה את החום האוטופי של "השלום". יותר מדי מצביעים ראו את התגשמות חזון השלום של פרס ושרון.

השבוע הפריח בני גנץ בלון ניסוי, לראות אם קלו המים בכל הנוגע ל"רק לא ביבי". ייתכן שעמד על כך שהדמות של המחנה שלו היא - שוב - מנהיג ימין, ובמקום להיאחז בחרם על נתניהו הציע ממשלת אחדות. זו הפעם השלישית שבה גנץ מנסה את הטריק הזה, וגם בפעם הזאת ינסה מן הסתם לגבות מחיר גבוה מכפי כוחו הפוליטי. ובכל זאת, הוא היחיד שהשמיע את רעיון הכפירה הזה בקול, ובתמורה חטף את המקלחת הצפויה מצד שותפיו לאופוזיציה.

אבל בכל זאת, גנץ פתר את הבעיה שבפניה ניצבה שקמה ברסלר: יש לשמאל דמות. הו, בהחלט. דמות מאחדת, דמות סמכותית, דמות שנראית טוב על הפוסטר. בנימין נתניהו שמה. ביבי הוא הדמות, "רק לא ביבי" הוא הזהות. וחוץ מזה אין כלום.