ברק צודק, אבל מאוחר מדי: ישראל מעולם לא הייתה דמוקרטיה ליברלית

במוצאי השבת שעברה, בהפגנה השבועית במאבק למען הדמוקרטיה, פרסם פרופ' אהרן ברק מסר למפגינים. בנאום ארוך הוא ערך דיאגנוזה למהפכה המשטרית ולכוחו של הציבור, אולם תפסו את הכותרות שבע מילים מתוכו. ברק שואל ומשיב שישראל אינה כבר דמוקרטיה ליברלית. ומתי באמת היינו?

כשמכון המחקר Variety of Democracies) V-Dem) הודיע במארס 2023 שדירוג ישראל מדמוקרטיה ליברלית לדמוקרטיה אלקטורלית בסיכון, רבים הזדעזעו. אך למתבונן מקרוב, אין זו הפתעה. שחיקת הדמוקרטיה הישראלית היא תהליך מתמשך, שרק הגיע לשיאו במתקפה האחרונה על מערכת המשפט. למעשה, התואר "דמוקרטיה ליברלית" מעולם לא שיקף נאמנה את המציאות המורכבת בישראל. שורש הבעיה נעוץ בפער בין הדימוי העצמי שטיפחנו במשך שנים, לבין ההתעלמות הכרונית מאתגרים מהותיים לאופייה הדמוקרטי של המדינה והרדמתם בשיח של אחדות.

הרי ישראל מתהדרת במאפיינים דמוקרטיים כמו קיום בחירות, כלכלה משגשגת, חברי כנסת ערבים ואפילו זכויות להט"ב מתקדמות. אומת הסטארט־אפ התמחתה במכירת שקר של דמוקרטיה ליברלית ישראלית, אלופים בשיווק תדמית, אבל מתחת לפני השטח שוקעת התשתית הערכית שעליה אמורה להתבסס דמוקרטיה ליברלית.

בפועל, ישראל מעולם לא השכילה להתמודד ברצינות עם היעדר חוקה כתובה שתגן על זכויות האדם והאזרח. היא גם נמנעה במופגן מהכרעה לגבי גבולותיה, אופי משטרה וגורל הפלסטינים הנתונים לשליטה צבאית ממושכת. כך, לדוגמה, נוצר מצב אבסורדי שבו בני 18 מתגייסים כדבר שבשגרה למשימות של שליטה באוכלוסייה אזרחית - ועדיין סבורים שהם חיים בדמוקרטיה תקינה. צעירים ישראלים עוברים בשטחי יהודה ושומרון חוויות מעצבות של שליטה צבאית באוכלוסייה אזרחית. הם מתרגלים לחשוב במונחים של "אנחנו מולם״. תפיסות אלו זולגות בחזרה אל השיח הישראלי ומשפיעות על האופן שבו אנו תופסים סוגיות של זכויות מיעוטים, חופש ביטוי, הפרדת רשויות וחילוקי דעות פוליטיים.

ההפרדה השקרית בין ישראל "האזרחית" ל"צבאית" אפשרה התעלמות מחומרת המצב. רבים העדיפו לבודד את אי־פתרון הסוגיה הפלסטינית אל מחוץ לתודעה, בבחינת "מה שקורה מעבר לקו הירוק נשאר שם". אבל הבעיה של הדמוקרטיה הישראלית לא נגמרת בשטחי יו״ש. אתם מכירים דמוקרטיה ליברלית, שבה הדת מכתיבה את התנהלות המרחב הציבורי? דמוקרטיה ליברלית שבה אסור לכם להתחתן אלא דרך המסלולים הדתיים? האם חופש הביטוי שלנו, האזרחים, מעוגן בחוק כלשהו? וחופש העיתונות?

התשובה לכל אלה היא לא. הדרך להפוך את ישראל לדמוקרטיה ליברלית אינה קלה, והיא לא דרך שאנחנו רק צריכים לחזור אליה כפי שאפשר להבין בין השורות של פרופ' ברק. זה לא שעד 04.01.23, ערב נאום לוין, היינו דמוקרטיה ליברלית. היינו דמוקרטיה פגומה, ואנחנו חייבים להכיר בזה.

המסע של ישראל אל עבר דמוקרטיה ליברלית דורש שינויים מהיסוד. דרושים חוקה (או מסגרת חוקים) נאורה שתגן על זכויות הפרט, מציאת פתרון לסכסוך הישראלי־פלסטיני ומאמץ כן לצמצום פערים ואפליה.

אך למרות הקשיים, יש קרן אור. החברה האזרחית הישראלית מפגינה מחויבות עמוקה לרעיון של דמוקרטיה ליברלית ונכונות לתיקון - עדות לכך שהציבור לא איבד צלם אנוש. אם חפצי תיקון אנו, יש להפנים שהדרך לדמוקרטיה ליברלית עוברת במדינה שבה כל האזרחים שווים. לא דמוקרטיה ליברלית ליהודים בלבד. לא כזו שמאבדת את הרלוונטיות שלה 15 ק"מ ממזרח לקפלן. רק מחויבות עמוקה לערכים דמוקרטיים ופעולה עקבית לתרגומם הלכה למעשה, בתוך הקו הירוק ומחוצה לו, יוכלו להבטיח את עתידה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

הכותב הוא דוקטורנט למדעי המדינה באוניברסיטת מילאנו ועמית מחקר במכון מולד לדמוקרטיה מתחדשת. לשעבר מנהל סיעת העבודה בכנסת