החברה הערבית מדממת: "המציאות הזו אינה מקרית ואינה גזירת גורל"

שנת 2026 נפתחה עבור החברה הערבית בהלוויה אחרי הלוויה. אתמול, כשרבים עוד שתו את הקפה של תחילת היום, נורו למוות שלושה גברים בשפרעם. שעות ספורות לפני כן נרצח צעיר בערערה שבנגב. בתוך שבוע אחד בלבד - נרצחו 11 בני אדם.

מאחורי הסטטיסטיקה המדממת של תחילת 2026 עומדים תאומים שנורו במיטתם, אלמנות שנלחמות על צדק וילדים שאיבדו את האמון בעולם. הכתובת על הקיר, אבל בתוך הבתים - הכאב הוא אינסופי.

חרדה בכל בית

עבור עאיישה נג׳אר, חברת מועצה ביישוב עראבה ואחות מנהלת בסניף טיפת חלב, האלימות היא לא כותרת בעיתון, אלא דפיקה בדלת.

"בשנת 2025 היו עשרה נרצחים בעראבה", היא פותחת בכאב, "בתחילת אוקטובר, לפני שלושה חודשים, נכנסו בשעות הבוקר אנשים במדי משטרה לבית של אחיינית שלי, אלמנה שבעלה נהרג בתאונת עבודה לפני שלוש שנים. הם עברו חדר־חדר, ירו במצח של בנה בן ה־25 ורצחו אותו. אחר כך הם ירו ברגל של אחיו התאום, שהוא נכה מלידה".

האחיין שנרצח, היא מדגישה, לא התאים לדימוי שהפך כבר כמעט אוטומטי בשיח הציבורי. "הוא למד במכון וינגייט ועבד במקביל בשיפוצים. הוא היה בחור מופנם מאז המוות של האבא שלו, מטופל פסיכולוגית וקיבל תרופות. הוא היה מגיע מהעבודה לבית וזהו. בית של אנשים מלומדים ומתורבתים".

כמו במקרים רבים אחרים, גם סביב האירוע הקשה הזה החלו להסתובב שמועות. "אנשים סיפרו שארגוני פשיעה ביקשו ממנו כסף, שבעקבות המוות של אבא שלהם הם קיבלו כספי פיצויים, אבל זה לא מבוסס".

לעאיישה אין ספק: "האירועים האלה יזלגו לחברה היהודית. המדינה חייבת להקים תוכנית לאומית, להכיר בכך שמדובר במצב חירום לאומי. יוזמות מקומיות לא יעזרו. חובה להכריז על כל ארגוני הפשיעה כארגוני טרור. לא ייתכן שנחיה כמדינה בתוך מדינה".

היא מתארת קהילה במצור, שבה גם המנהיגים מאוימים. "היתה לנו ישיבה עם מפקד המשטרה בנובמבר האחרון", היא מספרת, "אני השמעתי קול כאישה, כאמא, כנבחרת ציבור. ביקשתי תוכנית נקודתית לעראבה, וכל הזמן אמרו לי שיש כוחות שפועלים להילחם בפשיעה, אבל מתחילת השנה, על בסיס יומי, יש אירועי ירי".

לדבריה, הפחד מחלחל לתושבים הנורמטיביים. "הבת שלי ובעלה לא הסכימו לגור בעראבה למרות שיש להם פה בית. יש לי בת שלומדת בתל אביב, ולא רוצה לחזור לצפון. יש תושבים שברחו לחו"ל. אני מפחדת לצאת למרחב הציבורי. רק לפני יומיים הבן שלי עבר במקום שבו נורו יריות אל רכב מסוים".

הפשיעה גובה מחיר כבד מהחברה הערבית. "כל משפחה שהפשע פגע בה, הופכת להיות תלויה בגורמי הרווחה. ילדים הופכים ליתומים, יש חרדות בכל בית כזה. אנחנו תושבים שמשלמים מיסים ועומדים בכל החובות. לחיות בביטחון זו הזכות הכי בסיסית".

חזר מהתפילה - ונרצח

המציאות הזו אינה ייחודית ליישובים ערביים בצפון או בדרום. הודא בדוייה (30), תושבת לוד ואם לשלושה ילדים, מספרת כיצד לפני ארבעה חודשים חייה השתנו. "בעלי נרצח כשהוא יצא להתפלל", היא משתפת, "בחיים לא דמיינתי שזה יגיע אלינו. בדרכו חזרה הביתה הוא נרצח, שבוע לפני שהילד הקטן שלנו חגג יום הולדת שנה".

היא מתארת אדם שהיה עמוד התווך של הקהילה. "הוא היה כבאי ולפני חמש שנים עבר לעסק משפחתי. הוא לא היה קשור לשום דבר פלילי, אפילו לא ברמז. המקרה שלו זעזע את לוד ורמלה. הוא היה אדם מאוד מוכר ומאוד אהוב".

הצלחת להבין למה זה קרה?

"אני נלחמת לדעת מה היה שם. אם בעלי היה אדם מאוים, הוא לא היה מסתובב עם הילדים שלנו בחופשיות. לא מצאנו רמזים בטלפון שלו. במשטרה אמרו לנו 'בעלך ילד טוב'. אנשים פונים אלי ברחוב ואומרים: 'אם זה הגיע אלייך, אנחנו הבאים בתור'. אנחנו גרים בשכונה שהרוב בה יהודי, הילדים שלנו לומדים במסגרות מעורבות עם רוב יהודי. יש מקרים רבים כמו שלנו, של אנשים טובים שנרצחו בלי סיבה. היינו הכי מאושרים שיש".

המחיר הכבד ביותר של גל הפשיעה הוא אובדן התמימות של הדור הבא. "הגדול שלי תכף בן 9, האמצעי בן 7", מספרת הודא. "הם כועסים. הם שואלים אותי: 'איך יכול להיות שהמשטרה לא תפסה את הרוצחים של אבא?' הם פתאום לא מאמינים במשטרה. לא מרגישים בטוחים. אין חוק ואין אכיפה".

הודא מסרבת לקבל את התירוצים המקובלים. "יש תחושת ג'ונגל בחברה הערבית", היא אומרת, "אם זה היה מעניין את המדינה, היתה מתבצעת אכיפה ביד קשה. אם הרצח הזה היה מתרחש בהרצליה, המשטרה היתה פועלת בכל האמצעים לתפוס את הרוצחים. אין מבוגר אחראי. ה'מנטליות' זו סטיגמה. נוח לאנשים להסיר אחריות. מדובר בקומץ שעושה טרור - קבוצה קטנה בהשוואה לכלל האוכלוסייה".

למרות הכאב והפחד, היא בוחרת להישאר ולהילחם: "אני נאבקת למרות הפחד, כי העתיד של הילדים שלי חשוב".

"המדינה נכשלה"

ראויה חנדקלו, מנהלת "אילאף" - המרכז לקידום ביטחון בחברה הערבית, אומרת להיום": "שנת 2025 תיזכר כשנה שבה היה ברור שלא מדובר באירועי אלימות נקודתיים, אלא בפשיעה מאורגנת שמפעילה שליטה בפועל על החברה הערבית. זו פשיעה שהנחילה אלימות כדרך חיים. 'כללי משחק' בג'ונגל שבו מי שמפעיל כוח שורד, ומי שמנסה לנהל חיים נורמטיביים מאוים - ולעיתים משלם בחייו".

לפי דוח של מרכז "אילאף", אין מדובר רק בעלייה במספר הנרצחים, אלא במשבר מבני מתמשך. "הפשיעה נעשית אלימה יותר, גלויה יותר ומתוחכמת יותר, וארגוני הפשיעה מעמיקים את אחיזתם במרחב הציבורי ובמרקם החברתי", היא אומרת.

על פי הדוח, הפשיעה האלימה אינה מתרחשת בשוליים אלא בלב המרחב האזרחי: כ־77% ממקרי הרצח מתבצעים ברחובות, בשכונות ובסביבת מגורים.

הנתונים מצביעים גם על הסלמה באופי הפשיעה: ריבוי מקרי רצח מרובי קורבנות, שימוש גובר בנשק חם ודפוסי פעולה המעידים על תעוזה ועל תחושת חסינות - לרבות התחזות לכוחות אכיפה, ירי במרחבים צפופים ופעילות עבריינית פומבית.

"המדינה לא רק כשלה במניעה ובאכיפה - היא נכשלה בהגנה הבסיסית על אזרחיה ובהבטחת זכויות יסוד. שיעורי פענוח נמוכים, היעדר מענה אפקטיבי לנפגעי עבירה והיעלמות של מערכות האכיפה דווקא ברגעי שיא של אלימות יוצרים מציאות שבה הפשיעה פועלת כמעט ללא רסן", היא מוסיפה. "חשוב לומר זאת בבירור: המציאות הזו אינה מקרית ואינה גזירת גורל. היא תוצר של בחירת מדיניות מצד המדינה. ממשלה שמנהלת את האלימות במקום למגר אותה. "זה אינו משבר של החברה הערבית בלבד", היא מדגישה, "זה כשל עמוק של המדינה כולה".