איראן נלחצה - וישראל העבירה לה מסר טלפוני

השעון מתקתק

אחת לכמה זמן מתפרסמת הודעה על שיחה בין נשיא רוסיה לראש ממשלת ישראל. היא לרוב קצרה, תמיד לקונית, אף פעם לא מפרטת יותר מדי, מי התקשר למי ומי אמר מה. כידוע, זכות הציבור לדעת אינה כוכב הצפון של ולדימיר פוטין.

בתקופה האחרונה, על פי הדיווחים, התקיימו לפחות שתי שיחות ביוזמת ירושלים. הנושא שלהן היה העברת מסר ברור לטהרן: ישראל לא מעוניינת בסיבוב נוסף של חילופי מהלומות צבאיים, ולבטח לא תיזום כזה. לפחות באחד מהמקרים, המניע המיידי היה אזהרותיו של יו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן מפני עימות קרב עם איראן.

האיראנים לא בקיאים בנבכי הקרע הבלתי ניתן לאיחוי בינו לבין נתניהו, או בין בנט לבין הממשלה. מבחינתם, כששר ביטחון לשעבר קורא לשהות בסמוך למרחב המוגן, וכשראש ממשלה לשעבר מעלה ציוץ עם חול אוזל בשעון (לכו תסבירו שמדובר בספירה לאחור לקראת כנס מילואימניקים) - מדובר ברמזים מטרימים למתקפה נוספת. מי שנכווה ברותחים ביוני כשלא קרא את כל הרמזים הברורים, לרבות ציוץ מפורש של שגרירות ארה"ב, נזהר עכשיו גם בצוננים של התבטאויות מהאופוזיציה. מבחינתם, כל ציוץ של השניים הוא כמו סים שנדלק.

על פי הדיווחים, פוטין העביר שוב ושוב את המסר לאיראנים, שנראה כי הופנם ונקלט. אבל חולשתו האדירה של המשטר, בשילוב עם הפוסט־טראומה מעם כלביא, עדיין מעוררים חשש. אלמלא הוא, אפשר היה להגיד בביטחון שישראל לא מתכננת לתקוף בקרוב. חוסר הרצון להיקלע למדיניות סבבים מול איראן, בשיתוף עם ההישג של רתימת טראמפ גם למאבק נגד הטילים הבליסטיים, פלוס האיומים האמריקניים להתערב אם המשטר ימשיך לרצוח מפגינים - כל אלה מאותתים לישראל להמתין בצד בסבלנות. כמה סבלנות? השלטון הקודם נפל רק אחרי 11 חודשי הפגנות. בישראל מקווים שהעידן הדיגיטלי יזרז הליכים, אבל מעריכים שהתהליך לא יימדד בימים, וגם לא בשבועות.

עניין מיידי ודחוף יותר הוא המחלוקת המתרחבת גם ללבנון ולפעולה נגד חיזבאללה. לצבא לא חסרות מטרות לתקוף מהאוויר, והוא גם היה שמח להרחיב בהזדמנות זו את נוכחותו הקרקעית לעוד כמה נקודות שולטות. אבל השאלה העיקרית היא למה לצוד את היתושים אם יש סיכוי שהביצה שממנה הם שותים ממילא עומדת להתייבש.

גור לך

"אז מה אפשר עוד לעשות, עם מי עוד לדבר?". הדובר אינו עובד מתחיל חרוץ עם מוטיבציית יתר, אלא ראש הממשלה. שוב ושוב הוא התקשר השבוע אל הפוליטיקאים החרדים כדי להבין איך אפשר להשפיע על החלטת מועצת גדולי התורה, שתחרוץ את גורל חוק הגיוס ואת גורל ממשלתו.

המתמטיקה פשוטה: 68 חברי כנסת יש בקואליציה. ארבעה מהם מסומנים כמי שיתנגדו בכל מקרה (השכל, אדלשטיין, אילוז וסופר). אם גם ארבעת חברי הכנסת החסידים יקבלו הוראה להתנגד - החוק ימות עוד בטרם הגיע להצבעה.

האדמו"ר מגור דוחף בכל הכוח להפלת החוק ולהפלת הממשלה. כבר שנה החסידות מתפקדת כסיעת אופוזיציה לכל דבר. אומרים שיש לכך קשר גם לסעיף בחוק ההסדרים שמחייב הטלת מס רכוש על נכסים פנויים. לחסידות יש נכסי נדל"ן אדירים שלא נעשה בהם שימוש, לרבות בארסוף. במקרה או שלא, מנכ"ל משרד השיכון מטעם גור, יהודה מורגנשטרן, נשאר בתפקידו וכתב דעת מיעוט חריפה נגד החוק. אם אין חוק גיוס אין תקציב, ואם אין תקציב אין מס. הרצון לנקום בנתניהו ולהביא את שלטונו אל קיצו הוא רק בונוס.

החלטת המועצת שלא להחליט מעניקה לנתניהו את הסחורה שבאמת ביקש, והיא לא תמיכה - אלא זמן. לו הודיעו שלשום על התנגדותם, הבחירות היו נערכות במאי. אם החוק יעבור - בספטמבר. מתן זמן למו"מ עם הפלג הליטאי פירושו שהדיונים בכנסת יימשכו, ושהתקציב בסבירות גבוהה יעבור. זה מה שרצו בליכוד, ובסבירות לא מבוטלת - זה מה שיקבלו.

השאלה לאורך השבוע היתה מי יגור מגור. אדמו"רים אחרים - בעלזא וצאנז - סבורים שיש לתת צ'אנס לחוק, או לכל הפחות לא לחרוץ את גורלו עכשיו. משחקים פה בערבוביה מאבקי שליטה באגודת ישראל, שאלת היחס לנתניהו, עוצמת ההתנגדות לגיוס בכל דרך ובעיקר היום שאחרי. הם מתכוונים להמשיך עם בלוק הימין בכל דרך. בגור לא מספרים מהן התוכניות לעתיד, אבל אם נחתם גט עם נתניהו - חייבים להיכנס לקשר זוגי עם דמות אחרת.

מרחץ דמים

170 אלף חברי ליכוד יגיעו אל הקלפיות בחודשים הקרובים. זה המספר הגדול ביותר שהיה למפלגה בישראל מאז ימי מפקדי הארגזים של שרון בליכוד, לפני יותר מ־20 שנה. ההנחה הרווחת היא שרובם חברים בקבוצות מאורגנות. אחרי הכל, לאורך רוב השנתיים האחרונות המגמה בסקרים היתה נטישה של מפלגת השלטון, ולא הצטרפות עממית רחבה אליה.

ליכוד חדש לחלוטין יבחר רשימה חדשה. מיותר לנסות לסקור אותו, או לערוך תחזיות לגבי זהות הנבחרים. כעשרה פוקדים מרכזיים יקבעו את צמרת הרשימה ויגזרו פנסיה מוקדמת על רבים אחרים.

כבר 20 שנה לא היה לחץ אטומי כזה במפלגה. אז, ב־2006, התמודדו כ־30 ח"כים ושרים על כעשרה מקומות ריאליים, כי הליכוד התרסק בקלפי לשפל חסר תקדים. עכשיו המפלגה מתאוששת בהדרגה ומתקרבת להישג מהבחירות הקודמות, אבל מספר הנפלטים יהיה גדול עוד יותר.

הסיבה היא החוק הנורבגי, שהוכנס לשימוש באופן סיטוני. בעטיו, יש 43 שרים וח"כים שמתמודדים, במקרה הטוב, על 20 מקומות ריאליים. נתניהו עצמו משוריין, הוא מבקש עוד חמישה שיבוצים ריאליים. לגדעון סער שמור המקום ה־15. זה אומר שגם אם הרשימה הארצית תורחב משמעותית, מחצית לפחות ילכו הביתה.

אפשר כבר לסכם שהחוק הנורבגי שיפר את איכות החיים של הליכודניקים הבכירים, אבל פגע קשות באיכות השלטון של הליכוד. שרים לא צריכים לבלות בכנסת לילות שלמים, אבל מחליפיהם, אותם עובדים במשמרת לילה, מצויים בפרק פרוע במיוחד של "הישרדות". זו הסיבה, למשל, שבגינה במפלגה שהתגאתה פעם בשוק החופשי יש קבוצה שמנסה פעם אחר פעם לסכל כל רפורמה צרכנית חשובה. מדאגה לקרטל החלב שבגללו המדפים בסופר ריקים, דרך יוזמות סוציאליסטיות להוזלה ממשלתית של מוצרי היסוד ועד למאבק לביטול הפטור ממע"מ על רכישות ב־150 דולר מחו"ל. המשמעת הקואליציונית בשלב הזה היא המלצה בלבד. מבחינתם, הקדנציה כבר הסתיימה והפריימריז כבר החלו.

פרשת משפטים בושה

אביחי מנדלבליט, שעקבותיו נעלמו עם פרוץ פרשת הפצ"רית, סוף־סוף יצר קשר. הוא בא השבוע לאולפן לקונן על קץ הדמוקרטיה, אך אז נתקל בפורמט שפחות מוכר לו: שאלה קשה. קרן מרציאנו שאלה אותו איך הוא עצמו קבע בזמן בנט־לפיד שמספיקה החלטת ממשלה כדי לסגור את גל"צ, אך כעת יורשתו בהרב־מיארה דורשת לעשות זאת בחקיקה ראשית.

"לא, לא", הגיב מנדלבליט, ואז נתקע: "אני מציע לקרוא את חוות הדעת ש... האמת שאני לא כל כך זוכר אותה, את כל הפרטים, אבל היא לא כזו פשוטה, לא כזו פשוטה. קטעו איזה רכיב מאוד קטן, ו... ו... ו... ו... הביאו אותו. אני, אני לא נכנס עכשיו ספציפית להחלטה של גל"צ דווקא, אבל, אבל אני חושב ש... ש.. מדובר ב.. מדובר ב... חוות הדעת שלי גם כללה את האמירה שמדובר בשידור ציבורי, הסיטואציה הזו של להפסיק את שידורי גל"צ היא בעייתית מאוד".

אה, אז למה לא אמרת קודם?

מנדלבליט הוא ההפוגה הקומית באירוע הרציני של יורשתו. התשובה שהגישה היועמ"שית בשבוע שעבר, ושדרשה למעשה להורות לנתניהו לפטר את השר בן גביר מתפקידו, היא מסמך מדהים בחוסר המודעות ובאנטי־דמוקרטיות שלו.

בין הנימוקים להדחת השר מופיעה פנייה של בן גביר למפכ"ל, בבקשה לחדד את המדיניות שלפיה אין לאפשר חסימת צירי תחבורה מרכזיים. בהרב־מיארה מעיזה לנופף בממצא המרשיע. תחזיקו חזק, השר דרש אכיפה שוויונית של הכללים. חוצפה אנטי־דמוקרטית שכזו, שכן לפי היועמ"שית, "הפעלת הסמכויות נגזרת ממאפייניה של כל הפגנה... בנסיבות הקונקרטיות בשטח".

דרישת בן גביר לשוויון נוסף, בהר הבית, מהווה גם היא עילה להדחה: "השר התבטא בכמה מקרים בדבר שינוי במדיניות באשר לתפילות יהודים בהר הבית, זאת הגם שהמדיניות בהקשר רגיש זה נקבעת על ידי הממשלה ולא השתנתה שנים".

אבל הקביעה מרחיקת הלכת ביותר היא שלשר אסור לצייץ ביקורת עקבית על מח"ש או על בית המשפט: "כאשר השר האמון על שלטון החוק יוצא באופן שיטתי, עקרוני ומיידי נגד פעילות מערכת אכיפת החוק כשפעילות זאת אינה תואמת את עמדתו הפוליטית של השר, יש בכך פגיעה משמעותית בעקרון שלטון החוק... השר אף תקף שופטים באופן שיש בו לפגוע בשלטון החוק". והשורה התחתונה: "התייחסות השר למקרי חקירה קונקרטיים במקביל לפתיחת החקירה תוך תמיכה בלתי מסויגת בחשודים, בפרט שהיא נשמעת מפי השר האמון על שלטון החוק... משמיעה לשוטרים מסר בדבר כשרות פעולתם של החשודים".

אם לשרים, ובפרט לשרים שממונים על מערכת אכיפת החוק, אסור לפקפק בשיקול דעתה, קצרה הדרך להדחתו של השר יריב לוין. אחרי הכל, גם הוא הביע "תמיכה בלתי מסויגת בחשודים", ואפילו ב"נאשם נתניהו". גם הוא "תקף שופטים באופן שיש בו לפגוע בשלטון החוק". כך נראית דיקטטורה שבה אסור לבקר את השליטים.

כי דיקטטורה מתפתחת כשבמקום חוק שווה שמופעל על אנשים שונים, מופעלים חוקים שונים על אנשים שווים, כשהשליט משנה את הכללים מיום ליום, בלי הסבר ובלי הליך סדור ושקוף. ישראל אינה דיקטטורה משפטית, עדיין, אבל היא התקרבה לשם השנה. בכל נושא שעל סדר היום, מה ששולט הוא ההשקפה הפוליטית, ולא עקרונות משפטיים. כשרוצים, הסדרים רעועים עתיקים שמודבקים במסטיק משומש הופכים קדושים ואין לגעת בהם (כמו למשל קיום גל"צ, הסדרי התפילה בהר או דרך מינוי היועמ"ש), ואילו חוקי יסוד שחוקקה הכנסת בשלוש קריאות וברוב מוחלט מבוטלים כמו החלטה של פקיד ביטוח לאומי.

משבר חוקתי הוא דבר נורא. אבל אם בג"ץ יתפתה לפוצץ את המטען שהניחה לפתחו היועמ"שית בהרב־מיארה - הדבר יהיה באחריותו בלבד. ראש הממשלה חייב להבהיר בהקדם ובאופן הנחרץ ביותר שהטירוף הזה ייעצר.