במרתף שמור בבלגרד בירת סרביה, בין רבבות תיקים מאובקים המהווים את "ארכיון יוגוסלביה", מנוחתה עדן, שוכב לו תיק חקירה דקיק המוקדש למעלליו של מוחמד אמין אל־חוסייני, הידוע במחוזותינו כמופתי של ירושלים. התיק אינו עבה - אך לא משום שלא היה מה לחקור. המופתי השאיר אחריו נהרות של דם לא רק בארץ ישראל, שבה הנהיג לאורך שנות ה־20 וה־30 את הפוגרומים נגד יהודים בסגנון שלא היה שונה מהטבח של 7 באוקטובר.
יוגוסלביה תחת הכיבוש הנאצי היתה לזירה נוספת ל"מנהיגותו" הרצחנית. אל־חוסייני לא הסתפק בניהול פרופגנדה בשירות הגרמנים, בחיבור כרוזים, הפעלת שידורי תעמולה לעולם המוסלמי ובניית תוכניות להעמדת המיעוטים המוסלמיים בבריה"מ ובבלקן לטובת הרייך השלישי. לא היה לו די בעבודה משרדית שכזו: הגעגוע לאקשן מהסוג שהוביל בארץ ישראל - רצח יהודים - דחק במופתי לצאת ל"שטח", והוא אכן עשה זאת.
"השטח" נמצא ביוגוסלביה הכבושה, ליתר דיוק בבוסניה והרצגובינה, שבה אוכלוסייה מוסלמית לא מבוטלת. כתוצאה מפועלו של המופתי הוקמו באזור שלוש דיוויזיות אס.אס על טהרת מוסלמים מקומיים. היחידות האלה ביצעו פשעי מלחמה מחרידים – טבחו בסרבים וביהודים, שרפו יישובים שלמים על יושביהם, אנסו, התעללו ושדדו.
בקיץ 1945, בתום מלחמת העולם השנייה, הרשויות של יוגוסלביה המשוחררת ביקשו לחקור את המופתי על חלקו במעשי הנאצים, כללו את שמו באופן רשמי ברשימת פושעי מלחמה ותבעו מוועדה מיוחדת בארגון האומות המאוחדות את הסגרתו. אז, ככל הנראה, נוצר התיק, שלמרבה הצער לא הבשיל לכדי חקירה של ממש והעמדה למשפט. שותפיו של אל־חוסייני בעולם הערבי הפעילו מכבש אדיר של איומים ולחצים, שגרם ליוגוסלבים לסגת מן הדרישה. היו שטענו כי טיטו, מנהיג המדינה בכבודו ובעצמו, אולץ להיענות לבקשת הערבים ולמחוק את שמו של אל־חוסייני מרשימת הדרושים להסגרה, בין אם מחשש מתגובת המוסלמים בעולם ובין אם מפחד מפני פעולות נקם של המוסלמים ביוגוסלביה.
על פי מזכר הפגישה בין פון מנדה לאל־חוסייני, "עידוד האסלאם מועיל" עבור גרמניה הנאצית. "העמים המוסלמיים הם בעלי ברית טבעיים של הרייך", ציטט פון מנדה את המופתי, ותיאר בהרחבה את הצעדים המעשיים שהועלו על ידו. שניהם כיוונו לאותה מטרה - לגייס את העולם המוסלמי למאמץ המלחמתי של הרייך השלישי
כך או אחרת, אף שהצדק עם המופתי לא נעשה, מסמכי התיק, אשר נאספו על ידי החוקרים היוגוסלבים לפני שניתנה להם הפקודה לעצור, שופכים מקצת אור על החיבור ההרמוני בין הנאצים הגרמנים לבין הנאצי המוסלמי, שנחשב לאבי התנועה הלאומנית הפלשתינית, ועל האופן שבו הם שיתפו פעולה.
בשירות היטלר
אחד המסקרנים שבהם נושא את התאריך 28 ביולי 1944 וחובר על ידי פרופ' גרהרד פון מנדה, נאצי בכיר ונלהב, שנחשב בהיררכיה של הרייך השלישי למומחה לענייני מיעוטים מוסלמיים. לאחר הפלישה הגרמנית לבריה"מ הוא מונה למנהל המחלקה הקווקזית של המשרד לענייני השטח הכבוש במזרח. למעשה, פון מנדה ואל־חוסייני כיוונו לאותה מטרה – לגייס את העולם המוסלמי למאמץ המלחמתי של הרייך, ואין פלא שהיה להם הרבה על מה לדבר.
על פי המזכר, "עידוד האסלאם נראה מועיל" עבור גרמניה הנאצית. "העמים המוסלמיים הם בעלי ברית טבעיים של הרייך הגרמני במאבק נגד הבולשביזם", ציטט פון מנדה את המופתי, ותיאר בהרחבה את הצעדים המעשיים שהועלו על ידו. בין היתר, "המופתי הגדול הצביע על הצורך הדחוף לחזק את התעמולה הכללית באמצעות העסקת אימאמים ומולאים בתוך היחידות הצבאיות עצמן". אל־חוסייני הלך אפילו רחוק יותר והציע לייסד בית ספר למולאים, שישרת הן את הוורמאכט והן את הוואפן־אס־אס.
אל בית הספר הזה, על פי חזון אל־חוסייני, היו צריכים לגייס מועמדים מהלאומים השונים ולהכשיר אותם, באמצעות תעמולה משולבת, לקדם את שתי הדוקטרינות הטוטליטריות – האסלאם הפוליטי והנציונל־סוציאליזם. המופתי לא רק דיבר: בית ספר דומה כבר הוקם על ידו באזור המוסלמי של בוסניה, ובוגריו כבר הביאו את בשורת האסלאם והנאציזם לעמים הכבושים של הבלקן.
לדידו אך טבעי היה להמשיך ולהעמיק את הברית, ולא רק בתחום החינוך. הוא המליץ לפון מנדה בחום להקים מועצה מוסלמית דתית, שתציין את מדיניותה האוהדת של גרמניה כלפי האסלאם ותוביל תעמולת נגד מול המאמץ של בעלות הברית. "באופן כללי הראתה השיחה כי המופתי הגדול מוכן להעמיד לרשות הגרמנים את השפעתו לשם חיזוק כוח הלחימה של יחידות מוסלמיות בוורמאכט – בתנאי שהחינוך המוסלמי יתקיים בצורה הגיונית ותכליתית", סיכם פון מנדה את השיחה במסר לממוניו בבירת הרייך.
אל־חוסייני מצא שפה משותפת לא רק עם פון מנדה, מסביר בשיחה עם "ישראל השבוע" ד"ר מתיאס קונצל, מומחה בעל שם עולמי לקשרי הגומלין בין האידיאולוגיה הנאצית לאנטישמיות בעולם הערבי. "ידוע שהוא היה חבר של היינריך הימלר, ראש האס.אס, ראש הגסטפו, ושר הפנים של הרייך הגרמני. היו לו יחסים טובים עם הימלר. את היטלר המופתי פגש רק פעם אחת, אבל עם פרסונות נוספות בצמרת הנאצית היו לו מערכות קשרים משמעותיות וחשובות".
בור ללא תחתית
העיון בתיק המופתי חושף עוד טפח מאישיותו. אף ששנאתו כלפי היהודים - וכלפי אחרים שתפס כמכשול בדרכו - היתה אמיתית וכנה, אל־חוסייני לא רצה לעבוד בחינם רק למען הרעיון, מרושע וזדוני ככל שיהיה. הוא רצה גם כסף, והרבה. החוקרים היוגוסלבים ליקטו אל התיק חשבוניות (חלקן בסכומים קטנים מאוד, שלא לומר מגוחכים) בגין הוצאותיו השונות. האיש דרש מהגרמנים את ההחזר על כולן, מגדולה עד קטנה. בזכות קמצנותו ניתן לעקוב אחר השפעתו שהגיעה למקומות מרוחקים מאוד מן האזורים המוסלמיים המסורתיים. כך, אחד האישורים מעיד על תשלום בסך 2,000 מארק שקיבל עבור "הוצאות המופתי בווילנה". חשבונית אחרת, אשר הונפקה על ידי מלון הרים בעיירת הנופש אוייבין שבגרמניה, מעידה כי בשלהי יולי 1944 המופתי אירח בו שורה של אורחים, נאצים גרמנים ונאצים מוסלמים. גם שמו של פון מנדה מופיע ברשימה, וזהות התאריכים מאששת את קיום הפגישה בין השניים.
ככל הידוע, המופתי קיבל מהגרמנים מדי חודש בחודשו לא פחות מ־50,000 מארק, ועוד 25,000 מארק במטבעות חוץ. ההחזרים התווספו לסכומים האלה ומילאו את כיסיו, עד כי חלק מהנאצים השוו את בעל הברית הערבי שלהם ל"בור ללא תחתית". הגרמנים סיפקו לאל־חוסייני גם נשים צעירות. המוסר מעולם לא היה הצד החזק של המופתי.
אל־חוסייני לא היה היחיד. רשיד עאלי אל־כילאני, ראש ממשלת עיראק לשעבר ושונא יהודים מדופלם, קיבל מהנאצים אף יותר - 75,000 מארק, ועוד 25,000 מארק במטבעות חוץ. לא מן הנמנע שבעיני הגרמנים אל־כילאני פשוט סיפק יותר תמורה. באפריל 1941 הוא הנהיג מרד בעיראק וביסס שם לזמן־מה שלטון פרו־נאצי, שהוביל בסופו של דבר לפוגרום הפרהוד ולרצח של רבים מיהודי בגדאד.
אל־חוסייני ואל־כילאני ידעו לשתף פעולה למען מטרות משותפות (ב־1942 הם חיברו מכתב שהביע תמיכה בגרמניה, מתוך שאיפה לחסל את הבית היהודי המתהווה בארץ ישראל; כעבור כשנה נסעו יחד למלך איטליה כדי לשכנע אותו לתמוך בערבים), וידעו גם לריב, בעיקר על הבכורה, המעמד והכסף. לצידם פעלו בשירות הנאצים ובמימונם מנהיגים ומשפיענים ערבים נוספים כמו שכיב ארסלן, כמיל מרווה, מנצור דאוד ושריף שרף. כדי להבין מה עשתה החבורה, די לדעת שכמיל מרווה "התכבד" עוד בשנות ה־30 לתרגם לערבית את "מיין קאמפף" לצורך פרסום בהמשכים באחד העיתונים בלבנון.
ובכל זאת, אל־חוסייני בלט לעומת כל היתר. בשעה שאל־כילאני תויג כ'נציג העיראקים', אל־חוסייני התיימר לייצג את המגמה הכלל־אסלאמית, עד כדי כך שהימלר ראה בו מעין 'אפיפיור של המוסלמים'. מכאן הדרך להציע לנאצים את שירותיו בגיוס מוסלמים היתה קצרה. מאמצי הגיוס החלו ביצירת מערך של תעמולה והפעלה של רדיו נאצי בשפה הערבית והמשיכו לדברים אחרים, מעשיים ואכזריים יותר.
אל־חוסייני ואל־כילאני שאפו למסמר את הברית עם הנאצים באמצעות מסמכים, ולא הסתפקו במעשים בלבד. הם ניסחו הצהרה גרמנית־איטלקית משותפת, שנועדה להשיג מהרייך השלישי התחייבות להקים מדינה ערבית על כל השטח של המרחב המזרח־תיכוני. בסעיף 7 להצהרה הם נתנו דרור לנושא האהוב עליהם ועל שותפיהם הגרמנים, וקבעו שהבעיה היהודית בארץ ישראל תיפתר "על ידי אותן שיטות שמופעלות לפתרון הבעיה היהודית במדינות הציר". בשנת 1942 לשני המנהיגים הערבים ניתנה, לבקשתם, ההזדמנות לבקר במחנה הריכוז וההשמדה זקסנהאוזן שליד ברלין ולראות במו עיניהם כיצד פותרים את הבעיה היהודית. הם אהבו את שראו, והתכוננו בחדווה למלא את חלקם בכל מקום על פני הגלובוס שיקבלו לידיהם. המופתי, אגב, מעולם לא התכוון להסתיר את היכרותו עם השיטות והיעדים של הנאצים. בזיכרונות שכתב בשלהי חייו במקום מושבו האחרון בדמשק הבהיר שהימלר ידידו סיפר לו אי־אז באמצע 1943 ש"נכון לאותה עת הושמדו כ־3 מיליון יהודים".
מירושלים עד ירושלים
מסלול החיים והמעשים של המופתי עבר בשלוש יבשות שונות – ובכולן הוא השאיר אחריו נהרות של דם. בבלקן היה זה קודם כל הדם הסרבי, אך גם היהודים והצוענים היו בין הקורבנות. הצלחת שיתוף הפעולה המוסלמי־נאצי ביוגוסלביה הכבושה הוליד את ההצעות להעתיק אותו לאזורים אחרים.
"המופתי ושותפים מוסלמים נוספים של הנאצים ניסו להוביל מהלך גדול של חיבור לאוכלוסייה המוסלמית בשטחי בריה"מ", מאשש ד"ר קונצל את המפורט במזכר של פון מנדה. "אלא שלא זה העיקר, לא הפגישות של האיש עם נאצים בכירים בהיותו בגרמניה. גיליתי במחקר שלי שהתקופה לפני הגעתו לגרמניה, והתקופה שלאחר שהייתו בגרמניה, היו יותר חשובות. מדוע? כי בתקופה הגרמנית שלו, משנת 1941 ועד שנת 1945, הוא חייב היה למלא את הוראות הנאצים. הוא לא היה עצמאי לחלוטין. הוא כמובן שאף לקבל מהם כמה שיותר כסף וכמה שיותר כבוד וכדומה, אך לא יכול היה לעשות את כל מה שבאמת רצה. לעומת זאת, בתקופה מוקדמת יותר, החל מ־1936 ועד 1939, הוא מילא תפקיד מרכזי במזרח התיכון; ושוב, חזר למלא אותו מ־1945 ועד 1948. בתקופות האלה הוא פעל למניעת הקמתה של מדינה יהודית – והצליח. בתקופות האלה הוא גרם יותר נזק מאשר בתקופה הגרמנית שלו".
חוקר האנטישמיות בעולם המוסלמי, ד"ר מתיאס קונצל: "הנאצים מימנו את המופתי אפילו בימיו האחרונים של הרייך. הם ראו שלא יוכלו לנצח את בעלות הברית, אבל רצו לנצח את היהודים. ואם נגזר על גרמניה למות, לפחות שהפרויקט הציוני ימות"
האם הברית בין המופתי לנאצים התבססה רק על השנאה המשותפת ליהודים? מסתבר שהמכנה המשותף בין שתי התורות הרצחניות היה רחב יותר. "המופתי עצמו סיכם את מה שראה כנקודות המפגש החשובות ביותר בין האסלאם הפוליטי לבין האידיאולוגיה הנאצית", מספר ד"ר קונצל. "הוא ציין שבע נקודות: בראש ובראשונה את אחדות ההנהגה ואת מעמד המנהיג, שקיימים בשניהם; שנית, את תחושת הצייתנות והמשמעת; שלישית, את הכבוד שמורעף על מתים בקרב; רביעית, את הקהילתיות ואת העדיפות של הקולקטיבי על פני הפרטי; חמישית, הערכה לאימהות ואיסור מוחלט על הפלות; שישית, הערצה לעבודה ולפרודוקטיביות; ושביעית, היחס שהם חולקים ביניהם כלפי היהודים והמלחמה ביהדות".
האם הנאצים התייחסו לאל־חוסייני באותה התלהבות שהוא חש כלפי הנאציזם?
"אני כלל לא בטוח. היו בקרב הנאצים גישות שונות וחילוקי דעות ביחס למופתי. אחדים היו קצת המומים מהדרישות ומהתיאבון שלו, כי הוא תמיד תבע עוד כסף, עוד בתים, עוד משרתים לעצמו ועוד דרישות חומריות מוגזמות. מנגד, החברות עם הימלר תרמה לחיזוק מעמדו. לא ברור אם אל־חוסייני פגש את אייכמן. היו אנשים בצמרת הנאצית שהוטל עליהם לעבוד עם המופתי, אבל מלאכתם לא היתה קלה. אל־חוסייני היה אדם קשה, והממונים הגרמנים התאכזבו לא אחת מההתנהגות שלו. הוא חשב שיהיה הבוס של כל העולם המוסלמי ושידר ארוגנטיות לכל הכיוונים".
תורת הגזע הנאצית לא גרמה לכך שייראה נחות ולא ראוי בעיני הגרמנים?
"יש ציטוטים מפי היטלר, שעל פיהם המופתי לא נראה שמי. יש לו שיער בהיר ובוודאי זורם בעורקיו דם ארי. על סמך תובנות שכאלה נבנתה התפיסה שהוא יכול להיות בעל ברית. אלה כמובן שטויות, אך מצד שני תורת הגזע כולה היתה אוסף של שטויות".
כיצד אתה מעריך את מידת ההצלחה שלו ביוגוסלביה? האם עלה בידו להביא אל הדגל הנאצי המוני מוסלמים מהבלקן?
"הוא אכן היה מפורסם בעולם המוסלמי, והפרסום גבר בעקבות נאומיו ברדיו הנאצי ששידר מברלין. על כן העובדה שנטל על עצמו את המשימה לשדל את המוסלמים ביוגוסלביה להצטרף לאס.אס היתה בשורה גדולה בעיני הנאצים. כמובן, לא ניתן לענות על השאלה התיאורטית האם הקמת היחידות המוסלמיות היתה קורית גם בלעדיו, אך אין ספק שהתפקיד שלו במהלך הזה היה חשוב ביותר. הוא נסע לבוסניה, דיבר ושיכנע, ובמקביל וידא כי המתגייסים המוסלמים יקבלו מזון מאושר כחלאל ומדים מוסלמיים. הוא טיפל בכל הפרטים, כדי שמוסלמים ירגישו טוב בתור חיילי אס.אס.
"מצד שני, הוא עודד את המתגייסים לפעול באכזריות נגד כל מתנגד ואויב. הוא הוביל לרצח של המון אנשים. למעשה, האכזריות והרצחנות היו לסימני ההכר שלו לאורך כל הדרך, עוד משנות ה־30 בארץ ישראל. הן מעולם לא השתנו. תושבי המזרח התיכון היו מבוהלים מאנשי הכנופיות של המופתי בשנות ה־30. תושבי יוגוסלביה היו מבוהלים מחיילי האס.אס שלו בשנות מלחמת העולם השנייה. ותושבי ארץ ישראל שוב נתקלו באותה אכזריות ורצחנות אחרי 1945 ועד להקמת מדינת ישראל. יש הרבה עדויות לכך".
פרויקט השמדה
אלה לא העדויות היחידות. הברית בין המופתי לנאצים עבדה ונשאה פירות אפילו בלי שנדרש לפעול. שמו של אל־חוסייני ודמותו הלכו לפניו. ב־30 בינואר 1942 רשם יוזף גבלס ביומנו, כי לצורך גיוס מתנדבים מוסלמים למלחמה לצד גרמניה יחידות תעמולה מחלקות בחצי האי קרים את תמונתו של המופתי, שצולמה בעת פגישתו עם היטלר. תמונה זו שוכפלה בעשרות אלפי עותקים והופצה במוקדי האוכלוסייה המוסלמית בשטחים שכבש הוורמאכט.
תוכניות המופתי – אלה שהתממשו ואלה שלא – היו אמורות להוביל אותו ישירות לגרדום. אולם בשבועות האחרונים למלחמה הוא שהה דווקא בברלין ולא ביוגוסלביה. "באפריל 1945 אל־חוסייני הצליח להמריא במטוס מבירת הרייך הנצורה ולנחות בשווייץ", מגלה ד"ר קונצל. "שם עלו עליו והעבירו אותו לידי הצרפתים. אלא שבצרפת שיכנו אותו בתנאים טובים מאוד לא הרחק מפריז. גם מן המאסר הנוח הזה הצרפתים איפשרו לו להימלט, והוא 'צף' מחדש בקהיר ב־1946".
הבריחה הכפולה לא יכלה להתרחש ללא תוכנית מסודרת וסיוע של החפצים בטובתו, משוכנע ד"ר קונצל. יתרה מזאת, גם בחורבנם הנאצים חלמו להמשיך בהשמדת היהודים – באמצעות המופתי. "הם המשיכו לממן אותו אפילו בימיו האחרונים של הרייך, מתוך תקווה שהוא ימשיך לרדוף את היהודים ויעשה הכל על מנת למנוע הקמה של מדינת היהודים בארץ ישראל", טוען קונצל. "כבר בשנים 1944-45 הנאצים תיכננו את המלחמה הבאה נגד היהודים במזרח התיכון. זאת הסיבה שהמופתי קיבל כל כך הרבה כספים מהם בימיה האחרונים של המלחמה, אף על פי שזה כבר לא יכול היה להשפיע על מהלכה ועל האופן שבו תסתיים. יש ראיות למכביר לדבר.
"עוד בשנת 1942 הנאצים ראו שלא יוכלו לנצח את המלחמה נגד בעלות הברית, אבל הם רצו לנצח במלחמה נגד היהודים, זאת היתה העדיפות. ואם נגזר על גרמניה למות, הם רצו להבטיח שהפרויקט הציוני ימות. זאת מן הסתם לא היתה הדעה של רוב האוכלוסייה הגרמנית – לה היו טרדות אחרות בסיום המלחמה. אבל חוגים מסוימים בצמרת הנאצית ידעו היטב מדוע צריך לתת כסף למופתי ומדוע צריך להחביא נשק במזרח התיכון לטובת המאבק הקרב בציונות. הם תכננו מראש את צעדיו הבאים של המופתי למלחמה ביהודים".
בבואם להלבין את מעשי המופתי, חסידי הלאומנות הערבית טוענים שאין להגזים בחלקו בסיוע לנאצים. מה אתה משיב להם?
"מעשיו של המופתי היו מעשי שטן איומים. אין להסיק מכך שהמופתי היה אחראי ל'פתרון הסופי' ליהודים באירופה. כאשר אל־חוסייני הגיע לגרמניה ב־1941 הכל כבר היה מוכן להשמדת היהודים. אין הוכחה שהמופתי נתן להיטלר את הרעיון להשמיד את היהודים. זה היה הרעיון של היטלר ושל גרמניה, אבל המופתי הסכים לו, כי הרעיון תאם את השקפתו ואת תוכניותיו. מאוחר יותר, כאשר הנאצים רצו להציל כמה ילדים יהודים, המופתי עשה הכל כדי להבטיח שהילדים יירצחו בפולין ולא יבואו לארץ ישראל".
היה דבר־מה בלתי רגיל במוחמד אמין אל־חוסייני?
"שנאת היהודים של המופתי היתה בלתי רגילה, הזויה לחלוטין. זאת המורשת שהוא השאיר לעולם הערבי והמוסלמי. בשנת 1937 הוא פרסם חוברת בשם 'האסלאם והיהדות'. זהו מסמך חשוב מאין כמוהו, כי הוא מוכיח וממחיש כיצד השנאה לישראל, לציונות וליהודים החלה הרבה לפני שמדינת ישראל הוקמה. אנשים חושבים בטעות שהאנטישמיות במזרח התיכון נוצרה כתגובה להקמת המדינה היהודית ולפעולותיה, אך זה בפירוש לא נכון. הקשר הסיבתי והכרונולוגי הפוך לגמרי. החוברת של המופתי מדגימה אנטישמיות קיצונית לפני קיומה של מדינת ישראל. אל־חוסייני ואנשיו היו מוכנים להילחם ביהודים כדי לא לאפשר את קיומם".
כיצד אתה מסביר את האדישות בארצך, גרמניה, לעובדות האלה?
"חבל מאוד שהציבור הגרמני לא מודע להן. אף על פי שאני וחוקרים נוספים חשפנו את הקשר בין האסלאם הפוליטי של המופתי לנאצים, הדבר נשאר בגדר סוד גלוי עבור רוב האנשים. מדוע? מפני ש"מומחים" לא מעטים מעוניינים להטיל על ישראל את האשמה על קיומה של האנטישמיות במזרח התיכון. הם טוענים שהאנטישמיות היא תולדה של ההתנהלות הישראלית, וכדי להגיע לתוצאה הזאת הם מבקשים להפריד בין האנטישמיות הנאצית, ההזויה גם לשיטתם, לבין האנטישמיות המוסלמית, המוצדקת כביכול. בגלל זה רבים מעדיפים להשתיק את ההשפעה הנאצית על המצב במזרח התיכון בשנות ה־30 וה־40".
