נשף המסיכות שנערך בתל אביב בפורים לפני כ־90 שנה, היה לכאורה אירוע שגרתי. על רחבת הריקודים הצנועה פיזזו כמה "מלכות אסתר", "מרדכי היהודי" אחד וגם בלונדינית מהודרת ומסתורית במיוחד, שאיש לא הכיר. משתתפי האירוע לא העלו על דעתם כי מאחורי הדמות העלומה מסתתר לא אחר מאשר "המופתי הגדול", חאג' אמין אל־חוסייני, שלימים תתקבע דמותו כאחד ה"המנים" בני דורנו, בעקבות שיתוף הפעולה שלו עם הנאצים ותוכניות ההשמדה שלהם.
השתתפותו של המופתי בנשף הפורימי היתה קצה הקרחון בלבד של מערכת יחסית מוצנעת - כלכלית ואישית - שהמופתי ומשפחתו קיימו עם המגזר היהודי. רק שעות אחדות קודם הנשף טרחו איש המסחר הירושלמי יהודה טוקטלי יחד עם רעייתו ואחיו של המופתי על התקנת התחפושת והאיפור. הם מרחו את אל־חוסייני בשכבות מייק־אפ ופודרה, חבשו לראשו פאה צהבהבה ויצאו יחדיו לבלות. ההוללות הפורימית כה מצאה חן בעיני אל־חוסייני, עד שבדרך חזרה לירושלים, הוא ביקש מרעיו היהודים לשתף אותו גם בשנים הבאות בשמחת פורים התל־אביבית.
עכשיו, 120 שנה אחרי הולדתו, מונח נדבך מחקרי נוסף לדמותו רבת הפנים והמתעתעת של האיש שתיכנן להקים משרפות ליהודי ארץ ישראל בעמק דותן. שני מחקרים חדשים של ההיסטוריון ד"ר משה ארנוולד מחדדים ושופכים אור על שני מימדים פחות ידועים בביוגרפיה של המופתי: מסכת קשריו עם יהודים קודם מאורעות תרפ"ט, תקופת המרד הערבי הגדול ומלחמת העולם השנייה; וסידרה של תוכניות וניסיונות להתנקש בחייו ובחיי עוזריו, שהגו אנשי ההגנה והאצ"ל בשנים מאוחרות יותר, לאחר שנחשף פרצופו האמיתי.
סיוע כספי, נשק והדרכה. פגישתו של חאג' אמין אל־חוסייני עם היטלר בנובמבר 1941 \ צילום: לע"מ
חאג' אמין אל־חוסייני נולד בשנת 1895 ומשפחתו חיה בשכנות ובידידות קרובה עם משפחת אמדורסקי, בעלי המלון המפורסם סמוך לשער יפו בירושלים. כאשר נולד תופיק, אחיו של המופתי, לא היה לאמו חלב ופייגא אמדורסקי, שילדה אז את בנה שמואל, הניקה גם את תופיק. המופתי עצמו השתתף בשנת 1927 (שנתיים לפני מאורעות תרפ"ט שלהן הסית) בחתונתה של רבקה, בתו של ירחמיאל אמדורסקי (בעל מלון אמדורסקי) עם ד"ר מרדכי בוקסבוים. הוא העניק להם כמתנה קערת כסף יפה ואף אירגן לזוג הצעיר ולהורי הכלה בערב יום הכיפורים ביקור במערת המכפלה, שהיתה סגורה אז בפני יהודים.
באותה שנה, מספר ארנוולד, פירסמה המועצה המוסלמית העליונה מכרז להקמת מלון גדול על אדמת וואקף הסמוכה לבית הקברות המוסלמי ברחוב ממילא. שלושה ניגשו למכרז: ברוך קטינקא, שותפו - טוביה דוניא (גיסו של חיים ויצמן) ושותף ערבי־נוצרי ששמו עוד. השלושה הוזמנו לפגישה במשרדי המועצה בהר הבית; הם התקבלו באדיבות רבה על ידי המופתי וגזבר המועצה חלמי פשה, ולאחר שסיכמו את תנאי החוזה, הפכו לשותפים עסקיים של המופתי, ונהגו על פי המימרה הנפוצה: "בעסקים כמו בעסקים".
בוקר אחד, בעת חציבת בור למי גשמים, נתקלו הפועלים שבנו עבור המופתי את המלון בקברים עתיקים ובהם שלדי אדם. בכל סיטואציה אחרת, היה ככל הנראה המופתי מפרסם את המידע ודואג להפסיק את הבנייה, אבל כאשר קטינקא דיווח לו על כך, הוא הורה לו לשמור את הדבר בסוד כמוס, ולדאוג לכך שגם הפועלים הערבים ינצרו את לשונם בעניין. אל־חוסייני הינחה את קטינקא לאסוף את העצמות ובסיום החפירה להעבירן בחשאי לקבר מיוחד.
שנתיים אחר כך, בעת המאורעות של שנת 1929, הופסקו העבודות להקמת המלון למשך עשרה ימים. לקראת סיום הבנייה התברר שהעירייה שבראשה עמד אז ראע'ב נשאשיבי, יריבו של המופתי, החליטה שלא להאריך את צינור הביוב עד למלון, ונדרש פתרון מהיר לספיגת הכמות הגדולה של מי השופכין מהבניין. קטינקא הציע למופתי להזרים את מי השופכין שיטוהרו עד לשטח בית הקברות המוסלמי שממול, שבו תוקם רשת של צינורות סופגים. המופתי הסכים ובתנאי שהעבודה תבוצע בלי שהעירייה תדע עליה. קטינקא ביצע את העבודה בלילות באמצעות פועלים יהודים.
עבודה חשאית. המהנדס ברוך קטינקא \ צילום: לע"מ
החיים שלפני ואחרי 1929
מלון פאלאס המפורסם שבנה המופתי (כיום במורד רחוב אגרון בירושלים) הפך עם השנים לבניין משרדים, ושירת את ועדת פיל שחקרה את מאורעות 1936. קטינקא עצמו נענה לבקשת ראשי היישוב, שביקשו לדעת מה מתרחש בחדרים הסגורים, והתקין בחשאי מיקרופונים בבתי הקיבול של נורות האולם שבו התקיימו דיוני הוועדה. לימים שימש הבניין גם משרדי ממשלה ישראליים, והיום, לאחר שיפוץ נרחב, נפתח מחדש כמלון "וולדורף אסטוריה" היוקרתי. בית הקברות המוסלמי שוכן עדיין מולו, בשטח גן העצמאות. הקמת מוזיאון הסובלנות על חלק משטחו לוותה בשנים האחרונות בוויכוח סוער מהסוג שהמופתי ניסה ואף הצליח למנוע - על רקע גילויים של קברים מוסלמיים באתר הבנייה של מלונו.
גם הרב משה פרוש, מראשי אגודת ישראל בירושלים בימי טרום המדינה, תיאר ביולי 1947, בעדותו בפני ועדת החקירה של האו"ם, את היחסים הטובים ששררו באותן שנים בין משפחתו לבין הנכבדים הערבים ובראשם המופתי. פרוש עצמו ביקר הן בבית המופתי והן במשרדי המועצה המוסלמית העליונה, שבראשה עמד אל־חוסייני. ב־1928, שנה לפני השבר הגדול ביחסי יהודים וערבים בארץ, עוד הציע המופתי ליהודה טוקטלי לתווך בינו לבין ההנהלה הציונית במכירת 700 דונם שבבעלותו סמוך לעזה, אולם ההנהלה הציונית דחתה את הבקשה.
דומה כי את סיום ה"רומן" של המופתי עם ידידיו היהודים מסמל יותר מכל סיפורו של יעקב לבנון. בנו, חיים לבנון, מספר בזיכרונותיו כי אביו, שייסד את תזמורת כלי הנשיפה של בית הספר תחכמוני בירושלים, הוזמן בשנת 1925 על ידי המופתי להקים תזמורת זהה בבית הספר בשייח' ג'ראח, שהוא, המופתי, היה פטרונו. לבנון והמופתי התיידדו ואל־חוסייני העניק ללבנון מתנות: כורסה נאה ושעון כיס יקר. לבנון הוזמן לנצח על תזמורת בית הספר בשייח' ג'ראח וגם להשתתף עם תזמורתו הערבית בחגיגות שהתקיימו מדי שנה באביב בנבי מוסא שבדרך ליריחו. שיתוף הפעולה יוצא הדופן הזה התקיים למרות שרק שנים אחדות קודם לכן שילהב המופתי המונים באותו מקום ממש בנאומי שטנה נגד היהודים, נאומים שכידוע נתנו את האות לפרעות תר"פ ביהודי העיר העתיקה.
רק בשנת 1929, כאשר שוב נלוותה לחגיגות בנבי מוסא הסתה חריפה, חש לבנון שחייו בסכנה. הוא ניגש למופתי וביקש לחזור לביתו. המופתי פנה לנהג מונית, הצביע על לבנון והודיע לו שהאיש צריך להעביר מכתב דחוף לכתובת בירושלים. הוא גם הזהיר את הנהג שאם המכתב לא יגיע ליעדו - דמו בראשו. כדי להמחיש זאת, המופתי סימן באצבעו תנועת שחיטה על צווארו. לבנון חזר בשלום הביתה, אך קשריו עם המופתי נותקו.
בפרספקטיבה היסטורית ובהתחשב בביוגרפיה הקשה של אל־חוסייני, בהתנגדותו הגורפת לציונות ובאחריותו לפרעות ולמתקפות על היישוב היהודי בארץ - נראים קשרי המופתי עם היהודים כמוזרים, אם לא הזויים ממש. אל־חוסייני היה "ידיד היהודים" כביכול, בשנים שבהן המציא ופיתח את עלילת "אל־אקצא בסכנה". העלילה ליוותה כזכור את סכסוך הכותל והולידה את פרעות תרפ"ט.
חוסייני הוליד את העלילה הזו שנים רבות לפני שמנהיג הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית הישראלית בן דורנו, שייח' ראאד סלאח, אימץ את אותה עלילה ממש. אלא שאת קשרי המופתי עם ידידיו היהודים צריך כנראה לבחון דרך המימד המעשי, שמלווה גם היום את הסכסוך היהודי־
פלשתיני על ארץ ישראל.
בראשית המאה שעברה גולם המימד הזה ביחסים הקרובים־לעיתים בין יהודים לבין ערבים. חלק מהם חיו באותן שכונות ממש, ולעיתים, כמו תושבי שכונת טלביה, אף שלחו את ילדיהם לאותו בית ספר. גם היום, כמעט 100 שנה אחרי, מתקיימים לצד הסכסוך קשרים כלכליים ולעיתים אף קשרי ידידות בין יהודים לבין ערבים בירושלים.
מיקרופונים הושתלו בחדרים. הבניין שבו שכן מלון "פאלאס" וכיום נמצא מלון "וולדורף אסטוריה" // צילום: ש. אריאל
הטעות של הרברט סמואל?
חאג' אמין אל־חוסייני נולד בירושלים בסוף המאה ה־19, וחי שלושת רבעי מאה. עיקר פועלו השפיע על קורות המחצית הראשונה של המאה ה־20 בארץ ישראל. הוא היה בנו של מופתי ירושלים באותם הימים, טאהר אל־חוסייני, שנודע כאחד ממתנגדיה המובהקים של הציונות. את חינוכו והשכלתו קנה במוסדות החינוך בירושלים, בין היתר ב"אליאנס" שאותו ניהל אלברט ענתבי היהודי.
בגיל 17 נסע אל־חוסייני ללמוד באוניברסיטה המוסלמית אל־אזהר שבקהיר, שם שהה כשנתיים. אז גם הגיע לראשונה למכה וזכה בתואר חאג'. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה התגייס לצבא העות'מאני, אך חלה בדיזנטריה ושב לירושלים. אחר כך נסע לזמן קצר לדמשק, ושב שנית לארץ. הוא השתלב כאן בפעילות של אחת האגודות הנוצריות־מוסלמיות, שהתנגדה התנגדות עזה לציונות ולעלייה היהודית ושאפה להתקרב לסוריה.
האירוע המשמעותי הראשון שבו אל־חוסייני נטל חלק היה אלים במיוחד. באפריל 1920, בתום חגיגות נבי מוסא, שילהב כאמור אל־חוסייני את ההמונים, והתהלוכה הידרדרה לאלימות קשה שבה נרצחו חמישה יהודים ו־211 נפצעו. הבריטים הוציאו צו מעצר נגדו, אבל אל־חוסייני הצליח להימלט ומצא מקלט בדמשק. בית דין צבאי גזר עליו בהיעדרו עשר שנות מאסר.
חמישה חודשים אחר כך, באחד הצעדים התמוהים ביותר שההיסטוריונים שופטים עד היום בחומרה רבה, זכה אל־חוסייני הגולה בחנינה דווקא מידי סר הרברט סמואל היהודי, הנציב העליון החדש, שנחשב לאוהד הציונות. כאשר שב לירושלים, התקבל אל־חוסייני כגיבור וכמי שהעז למרוד בבריטים ולהילחם ביהודים.
עם פטירת אחיו החורג, המופתי כאמל אל־
חוסייני, התגלו כישוריו הפוליטיים של אל־חוסייני. בסיומה של מערכת שדולה ולחצים הוא הצליח לכבוש את שלוש המשרות החשובות ביותר של העדה המוסלמית בארץ ישראל: מופתי ירושלים, יו"ר הוועד המנהל של הקדשות המוסלמים ונשיא המועצה המוסלמית העליונה.
בשנים הראשונות לכהונתו שיפץ המופתי באינטנסיביות רבה את כיפת הסלע ואת מסגד אל־אקצא שבהר הבית. כך, העצים עוד יותר את כוחו ואת הפופולריות שלו בקרב המוסלמים בארץ ובעולם. אחר כך העלה לראשונה את הטענה שהיהודים זוממים להחריב את המסגדים ולבנות תחתיהם את בית המקדש. הוא ליבה את הסכסוך על הכותל המערבי והעצים את עלילת "אל־אקצא בסכנה".
אל־חוסייני השתמש במאבקם של היהודים להבטחת זכות התפילה שלהם בכותל המערבי ולשיפור מעמדם ברחבת התפילה הצרה, כדי להסית נגדם ולהאשימם בכוונה מרחיקת לכת פי כמה: החרבת המסגדים ובניין בית המקדש השלישי תחתם. אנשיו פרצו פתח בדרום רחבת הכותל כדי להפוך את רחבת התפילה של היהודים למקום מעבר לאנשים ולבהמות. הם זיהמו את רחבת התפילה הצרה בצואה ושפכו עליה פסולת וזבל. באייר תרפ"ט החלו להתקיים במקום טקסי הדיכר הצעקניים, שכוונו לשעה שבה מתפללים יהודים שוהים בכותל. ההסתה נגד היהודים על רקע סכסוך הכותל וכוונתם כביכול להרוס את אל־אקצא, הגיעה לשיאה בתרפ"ט, בפרעות נרחבות ביהודים.
ההיסטוריון פרופ' יהושע פורת, שחיבר שני ספרי יסוד על צמיחת התנועה הלאומית הפלשתינית, הסביר בכתביו כי "המסגדים שעל הר הבית הפכו לקראת 1929 לסמל המאבק בציונות", וכי "היה זה סמל קונקרטי ברור ומובן לכל, שהחליף סיסמאות לאומיות מופשטות של הגדרה עצמית. הודות למדיניות זו", מדגיש פורת, "החלה בעיית ארץ ישראל לחרוג מגבולותיה הצרים של הארץ והפכה לבעיה כלל־ערבית וכלל־איסלאמית".
"הירגו יהודים בכל מקום"
אחרי הפרעות עדיין היה מעמדו של אל־חוסייני יציב. בשבע השנים הבאות הוא הצליח לשחק משחק כפול - מצד אחד כבן־שיח מתון לכאורה של שלטונות המנדט, ומצד אחר, פנימה, אל קהלו שלו, כלאומן מתסיס. אלא שאז גילו הבריטים שאל־
חוסייני מקבל עזרה כספית, נשק והדרכה מאיטליה של מוסוליני ומגרמניה של היטלר, לצורך ניהול המרד שבו פתח ב־1936. סבלנות הבריטים פקעה.
לאחר רצח מושל הגליל לואיס אנדרוס בנצרת, הדיחו הבריטים את אל־חוסייני מכל תפקידיו והוציאו נגדו צו מעצר. שוטרים נשלחו לאוסרו. אל־חוסייני ברח להר הבית, שאליו נמנעו הבריטים באותם ימים מלהיכנס. באחד הלילות השתלשל אל־חוסייני באמצעות חבל אל מחוץ לחומת ההר, ונמלט ליפו כשהוא מחופש לאישה, ומשם הגיע בסירה ללבנון.
כל השאר הוא כבר היסטוריה רעה וכואבת, שרובה ידוע. אל־חוסייני פעל נגד צרפת בסוריה ונגד הבריטים בעיראק. במלחמת העולם השנייה מצא מקלט בגרמניה ושימש יועץ למפעילי מדיניות ההשמדה של יהודי אירופה. ביוגוסלביה הקים אל־חוסייני דיביזיה מוסלמית בשירות האס.אס.
מסמכים שנחשפו עם השנים שפכו אור חדש על עומק איבתו של המופתי ליהודים. את אייכמן כינה אל־חוסייני "הטוב שבידידי הערבים", ובנובמבר 1941 נפגש עם אדולף היטלר. בהזדמנות אחרת בירר אפשרות להפציץ את תל אביב, וב־1942 חתם על מכתב עם רשיד אל־כילאני, ראש ממשלת עיראק דאז, המביע תמיכה בגרמניה ובשאיפה לחסל את הבית היהודי בפלשתין. במהלך שהותו בגרמניה נשא דברים ברדיו ברלין ואמר: "הירגו את היהודים בכל מקום שתמצאום. הדבר נושא חן בעיני האלוקים, ההיסטוריה והדת".
באוקטובר 1944 היה אל־חוסייני מעורב ב"מבצע אטלס" הכושל, למרבה המזל, שעל פי אחת הגרסאות נועד להרעיל את מי השתייה של תושבי תל אביב. בימיה האחרונים של המלחמה נתפס אל־חוסייני בידי כוחות צרפתיים על אדמת גרמניה ונכלא בכלא פונטנבלו ליד פאריס. הוא הוכרז כפושע מלחמה. לאחר שבועות אחדים של מעצר נחטף אל־חוסייני מהכלא, ואחרי המלחמה התגלה בשווייץ ועבר להתגורר במצרים.
כרוניקה של כמעט־התנקשות
היישוב היהודי ניסה להיפרע מהמופתי הירושלמי על פשעיו ולהתנקש בחייו כמה וכמה פעמים. ד"ר משה ארנוולד שליקט עדויות ותיעד עתה מחדש את סידרת הניסיונות הזאת מדבר על "שבע הנשמות של המופתי".
בפעם הראשונה היה זה אפרים צור - מפקד יחידת ההגנה שהוצבה בשכונת שייח' ג'ראח ביום שבו פרצו מאורעות תרפ"ט - שביקש לחסל את אל־חוסייני. צור הבחין במופתי כשהוא מגיע לביתו שבשייח' ג'ראח עם מלוויו וביקש אישור לחסלו. הוא שיגר שליח לרחל ינאית בן־צבי, שישבה במיפקדת העיר ברחוב החבשים, ועליו בקשה לאשר לו את החיסול, אבל השליח חזר עם תשובה שלילית. "למען השם, אל תעשה זאת או משהו דומה לזה", כתבה ינאית בן־צבי לצור. ארנוולד מצא את התיעוד לכך בעדות נשכחת של צור בארכיון תולדות ההגנה בתל אביב.
גם ליעקב פת, ממפקדי ההגנה הבכירים, "דיגדג באצבעות". על פת הוטל במארס 1930 לארגן את האבטחה והשמירה על נשיא ההסתדרות הציונית חיים ויצמן, בעת ביקורו בארץ. פת צויד באקדח וברישיון משטרתי לשאת אותו, והגיע ללוד כדי לצאת משם ברכבת למצרים. על הרציף הוא נתקל במופתי ובשניים מעוזריו. את שחלף בראשו באותם הרגעים תיאר בזיכרונותיו:
"מסתכל אני בהם היטב וליבי מתחיל הולם בחוזקה. הרי לפניי המופתי ושייח' מוזאפר - תועמלן ידוע מיפו ועוד אחד. נסערתי כולי. ידי מיששה את האקדח. אין זאת... שדווקא בשעה זאת כשיש עימדי כלי, נתקלתי באויב ושומה עלי על כן לחסלו".
שלא כמו צור, פת לא פנה לאיש כדי לקבל אישור, והמשיך להתלבט בינו לבין מצפונו: "הייתי כאחוז קדחת. לא ידעתי מה לעשות, ולפתע הבשילה מחשבה. התחוור לי שאיני רשאי לעשות את המעשה, שעה שאני בתפקיד וממלא שליחות. להפך - בריא לי שיהיה זה מעשה בגידה. כבמטה קסמים ירדה עלי שלוות נפש... קמתי ועברתי לקרון אחר".
תוכנית מסודרת יותר להתנקש בחייו של המופתי נהגתה על ידי אנשי האצ"ל ובראשם מפקד הארגון דוד רזיאל, שיצאו במאי 1941 בטיסה לעיראק, כדי לבצע שם פעולות חבלה ומודיעין לטובת הבריטים.
רזיאל ביקש לנצל את השהות בעיראק לשתי מטרות נוספות: סיוע ליהודי עיראק וחטיפה או חיסול של המופתי. אלא שהמשלחת לא הספיקה לבצע את משימותיה מכיוון שרזיאל, שהיה בדרכו לפעילות מודיעין לקראת כיבוש העיר פלוג'ה, נהרג מפצצה שהוטלה ממטוס גרמני, ופגעה במכונית שבה נסע. שבועיים אחרי שרזיאל נהרג התחולל "הפרהוד" - גל הפרעות ביהודי עיראק, שלאל־חוסייני היה חלק מרכזי בו.
ארנוולד מגלה שגם המוכתר לשעבר של כפר עציון, דוד בן דוד, תיכנן להתנקש בחייו של המופתי. בן דוד שירת בבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה, ובימים שבהם הושם המופתי במעצר בווילה מבודדת בפונטנבלו שליד פאריס, רקם עם חברו גרא תוכנית לחיסולו של אל־חוסייני. השניים תיכננו להיעזר בצעירים, תושבי צרפת ובלגיה המכירים את השפה, לנוע יחד איתם ברכב של הבריגדה, להשתלט על בית הסוהר ולהרוג את המופתי.
אלא שברגע האחרון, גם בן דוד נרתע. הוא התייעץ עם נציגי המזרחי והפועל המזרחי שהתכנסו בבריסל באותה עת. הללו התנגדו לפעולה בטענה שביצועה עלול להעמיד בסכנה רבבות יהודים בארצות ערב, ושממילא אל־חוסייני אמור להישפט כפושע מלחמה (המופתי, כידוע, נמלט בסופו של דבר מכלאו).
משה שרת סיכל
ארגון ההגנה ביקש אף הוא לחסל את אל־חוסייני בעת שהלה ישב במעצר בווילה בפונטנבלו. הש"י, שירות הידיעות של ההגנה, הטיל תחילה על טוביה ארזי להשיג הוכחות לפעילותו של המופתי לצד הנאצים, כדי שניתן יהיה לדרוש את הסגרתו כפושע מלחמה ולהעמידו לדין. הארכיון שנפל בידי כוחות בעלות הברית ב־1945, בבאד גסטיין שבאוסטריה, סיפק את ההוכחות הדרושות לפשעיו של אל־חוסייני. התיקים הרלוונטיים צולמו ונשלחו למחלקה המדינית של הסוכנות. כשעיינו ראשי הנהגת היישוב בתיקים ומצאו בהם הוכחות ברורות לשיתוף הפעולה של אל־חוסייני עם הנאצים, הם ויתרו על רעיון המשפט, והחליטו שעדיף לחסלו.
בדצמבר 1945 הוטלה המשימה על חנן עינור, חבר קיבוץ אשדות יעקב. לעינור ולסגנו יצחק לוי שהיו אחראים על אגף במוסד לעלייה ב' בפאריס, היה קשר טוב עם צעירים יהודים מהולנד ומצרפת, שבתקופת המלחמה פעלו במחתרת, ועתה הביעו נכונות לפעול שוב.
שניים מהם, בחור ובחורה, החלו לעקוב אחר תנועות המופתי. הם שכרו דירה קטנה בקירבת הווילה שבה היה נתון במעצר בית, וערכו תצפיות. עד מהרה התברר שבימי שישי המופתי נוהג לצאת ולהתפלל במסגד במרכז פאריס. במסגרת ההתארגנות לפעולה כבר הוכנה מכונית מילוט ונרכש נשק, אולם יום לפני המועד המתוכנן הגיע לפאריס משה שרת, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות. עינור פגש את שרת ודן עימו בתוכנית המבצע. שרת ביקש לדעת אם עינור יוכל להתחייב שאיש משומרי ראשו של המופתי לא ייפגע במהלך ההתנקשות. עינור לא היה יכול להבטיח זאת, ושרת ביטל את הפעולה.
הפעם האחרונה שבה תוכנן לחסל את המופתי היתה בספטמבר 1948, חודשים ספורים אחרי שקמה מדינת ישראל. אל־חוסייני עמד אז בראש "ממשלת כל פלשתין". קצין המודיעין, רב־סרן דוד קרון, הטיל על שני לוחמים מאנשי האצ"ל לשעבר, נסים בן דוד ודוד יעקובי, להסתנן לעזה לבושים כערבים, בתוך זרם הפליטים, להגיע באחד מימי השישי למסגד שבו מתפלל המופתי ולחסלו באמצעות אקדחים שנמסרו להם. הפעולה לא יצאה אל הפועל מכיוון שמתקפת צה"ל במבצע יואב, שהחל באוקטובר 1948, הביאה לסיום נוכחותה של "ממשלת כל פלשתין" בעזה, ולחזרתו של אל־חוסייני לקהיר. אל־חוסייני עוד הספיק לארגן את פעולות הפדאיון עם נשיא מצרים דאז, גמאל עבד אל־נאצר, וחמש שנים לפני מלחמת ששת הימים (ב־1962) פירסם כיו"ר הוועד הערבי העליון את אמנת הוועד, האמנה הפלשתינית הראשונה, שעקרונותיה קוראים בין היתר להשמדת ישראל. האמנה הזאת שימשה מאוחר יותר בסיס לאמנות המוכרות של אש"ף, שאת סעיף השמדת ישראל בהן, ישראל דורשת לבטל גם היום.
מכתבי אהבה במלון
המופתי חאג' אמין אל־חוסייני מת בשנת 1974. קודם מותו ביקש להיטמן בחלקת הקבר המשפחתי של החוסיינים, בגב הכותל המערבי, מאחורי שער הברזל, אולם ישראל דחתה את בקשתו.
למרות שלאל־חוסייני היו מניות יסוד בכינונה של התנועה הלאומית הפלשתינית, דעת הקהל הפלשתינית ראתה בו אחראי חלקי ל"נכבה". פרסומים רבים טענו כי לא דאג להכין את ציבורו לעימות עם היהודים. שנים ארוכות לפיכך, הוצנע שמו בפנתיאון המורשת של התנועה הלאומית הפלשתינית.
רק לאחר מותו השתנה המצב, והחברה הפלשתינית העניקה לו מידה של רהביליטציה. יאסר ערפאת, למרות היריבות הקשה עימו, השתתף בהלווייתו. גם יורשו של ערפאת, אבו מאזן, הזכיר אותו לפני כשנתיים וחצי כאחד מן "החלוצים הראשונים", כאשר התייחס ל"מורשת השאהידים המבורכים". אבו מאזן כרך את שמו עם שמותיהם של מייסדי אש"ף ופת"ח. גם באל־בירה נקרא רק לאחרונה בית ספר יסודי על שמו.
"כרם המופתי" בשכונת שייח' ג'ראח בירושלים, מלון שפרד שאותו בנה והשכיר להיסטוריון הערבי־נוצרי ג'ורג' אנטוניוס (ממבשרי הלאומיות הערבית) ולרעייתו קטי, וגם מעונו הסמוך הפכו לנקודות ציון היסטוריות המספרות עד היום את סיפור הסכסוך. הזוג אנטוניוס אירח ב"מלון המופתי" שועי ארץ, ערבים ובריטים. קטי אנטוניוס המשיכה להתגורר בבית לאחר מות בעלה ב־1942, ואף ניהלה בו רומן מתועד עם מפקד הכוחות הבריטיים בארץ ישראל, הגנרל אוולין בארקר, עד שזה הועבר מתפקידו לאחר פיצוץ מלון המלך דוד ב־1946. אנטוניוס עזבה את "מלון המופתי" בפברואר 1948, לאחר שההגנה פוצצה בית סמוך. כוחות ההגנה שתפסו את מלון המופתי נטלו ממנו מסמכים שונים, בין היתר מכתבי אהבה שכתב הגנרל בארקר לקטי אנטוניוס. מאוחר יותר החרימו הבריטים את הבניין ושיכנו בו את חיילי רגימנט ה"היילנדרס" הסקוטי.
ב־13 באפריל 1948 התרחש הטבח בשיירת הר הצופים שבו נרצחו 78 בני אדם בין מעון המופתי ל"מלון המופתי". כשהשטח עבר לחזקת ירדן, שימש המלון את חיילי הלגיון הירדני. אחרי מלחמת ששת הימים הכריזה מדינה ישראל על "הכרם" ובנייני המופתי שבו כנכסי נפקדים. במשך שנים שכן במלון שפרד מטה מג"ב. אחר כך רכש איל ההון היהודי ארווינג מוסקוביץ' את הזכויות בו, אולם במשך כ־20 שנה נמנעה עיריית ירושלים מלהעניק אישורי בנייה לפרויקט אכלוס היהודים במקום.
רק ב־2009, בתקופת כהונתו של ניר ברקת כראש עיריית ירושלים - ניתן האישור. בראשית 2011 נהרס המלון, ובמקומו נבנית עתה שכונה יהודית חדשה שבה יגורו 120 משפחות. השכונה משתלבת ברצף היהודי המתחדש בין ירושלים המערבית להר הצופים. ב־2012 דחה בג"ץ על הסף עתירה שהגישה מונה חוסייני, בתו של המופתי, נגד מכירת המלון. גם לחצים מדיניים של ממשלות ארה"ב ובריטניה לבלום את הקמת השכונה היהודית הקטנה במקום - נהדפו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו