הילדה שחזרה מהנהר: הונחה בעגלה, נמצאה ע"י "זרים" - ושרדה את השואה

בדוח מספר 1226 של משטרת דוונטר, שנכתב בקור רוח ביורוקרטי ב־21 בספטמבר 1942, מתועדת סצנה שכאילו נלקחה מסרט מתח אפל. בסביבות השעה 23:00 בלילה, בפינת הרחובות רמברנדטקדה ויאן סטיין - ממש על שפת נהר האייסל הגדול - נמצאה עגלת ילדים נטושה. התיאור בדוח קפדני: דגם "סטרומליין", צבע בז', גלגלי גומי וידיות מניקל. בתוך העגלה, לצד תשעה חיתולים ובקבוק האכלה, שכבה תינוקת בת חמישה שבועות. ללא פתק וללא שם.

השוטרים לא ידעו שהם אוחזים בפרק הראשון במבצע הצלה נועז של התינוקת סימונה־יעקובה ויילר. הם לא ידעו שהוריה, סמואל ואליזבת, עומדים באותם רגעים בצללים בלבבות שבורים, מתפללים שהתוכנית של המחתרת תעבוד. הדוח רק ביקש "מידע בדבר זהותו של הילד הנטוש".

הידיעה על "המציאה" פשטה במהירות. יומיים לאחר מכן הופיעה בעיתון המקומי "דה קוריר" קריאה דחופה להורים להתייצב במשטרה. המערכת הנאצית חיפשה קצה חוט, בעוד סימונה כבר היתה מוגנת בזרועותיהם של בני משפחת חריטסן, בזהות בדויה.

כשאני שואל לשלומה של סימונה לבני (84) בפתח שיחתנו, המתנהלת בין האזעקות של מלחמת איראן השנייה, היא משיבה: "אני מרגישה כמו כולנו - מהממ"ד לדירה ובחזרה - וכוחנו עולה". כשאני תוהה על השימוש בביטוי השגור "כוחנו עולה", היא מסבירה בחיוך מריר שזה נאמר בסרקזם, אך מייד מדייקת את עצמה. בתוך הקול שלה נשמע השילוב הישראלי הבלתי אפשרי: עייפות מהמצב וממלחמה שנדמה שאינה נגמרת, לצד אמונה עמוקה באותו כוח בדיוק.

"קשה לנו, לא פשוט. זו תקופה מאוד קשה ומאתגרת. המזל הוא שאנחנו נמצאים איפה שאנחנו נמצאים. אנחנו דואגים לילדים ולנכדים בצפון, ליד קיבוץ כברי. הם מאוד סובלים. זה נורא מה שקורה בעולם. כל ההפגנות האלה של 'פרי פלסטיין' זו אנטישמיות במסווה".

עבור סימונה, שמחלקת את זמנה בין הדיור המוגן ב"מגדלי הים התיכון" בגני תקווה לבין זיכרונותיה, כל מלחמה היא עוד פרק בסיפור ארוך של הישרדות יהודית. השנה יקיים מוזיאון לוחמי הגטאות טקס ייחודי לכבודה, כדי להוקיר אותה ואת סיפורם של חסידי אומות העולם.

הבת שלהם, לכל דבר

כדי להבין את גודל הנס של תינוקת יהודייה ששרדה בלב עיר הולנדית, צריך להבין את האווירה ששררה אז. הולנד לא היתה רק תחת כיבוש צבאי, אלא זירה של "ציד ראשים" מאורגן. בניגוד למדינות אחרות, בשטחה פעלה ה־NSB (התנועה הנאצית ההולנדית) בלהט יוצא דופן. משתפי הפעולה קיבלו פרס כספי על כל יהודי שהסגירו, והמכונה הנאצית בנתה על הביורוקרטיה ההולנדית המדויקת, כך שהיה קל לאתר כל משפחה יהודית.

"הוריי ידעו שהשכנים שלהם משתפי פעולה", היא מספרת. "השיעור הגבוה ביותר של יהודים שנרצחו בשואה היה בהולנד, בגלל אותם משתפי פעולה". לאחיה, אברהם־לוי, שהיה אז בן 3, כבר נמצא מקום מסתור דרך הכתובות של המחתרת, אבל עם תינוקת בת חמישה שבועות הסכנה היתה כפולה: הבכי שלה יכול היה להסגיר לא רק אותה ואת הוריה, אלא גם רשת שלמה של מצילים.

בתוך הייאוש הזה הופיעה משפחת חריטסן. האב, יאן־וילם, עבד בעיריית דוונטר והיה דמות מפתח ב־LO (הארגון הלאומי לסיוע למסתתרים). התוכנית שלו היתה נועזת ודרשה קור רוח עילאי: הוא יצא לטייל עם הכלב שלו על שפת הנהר הגדול, "מצא" את סימונה בעגלה, והביא אותה לתחנת המשטרה כתינוקת נטושה. הוא הצהיר שעד שיימצאו הוריה, הוא ואשתו וילהלמינה מוכנים לטפל בה באומנה.

הגרמנים והמשטרה המקומית לא חשדו, ורופא ילדים שהיה שותף לסוד המחתרת הגיע לבדוק את התינוקת. "הוא קבע את הגיל שלי באופן שרירותי, שיקר ואמר שאני בת חודשיים-שלושה. הגרמנים והשוטרים הלכו לבית החולים לבדוק אילו תינוקות נולדו באותם חודשים, אבל הבינו שלכל התינוקות יש אימהות. הם אמרו לעצמם - אולי פשוט לא רצו אותה. ככה נשארתי אצל משפחת חריטסן, שאימצה אותי רשמית וקראה לי לואיזה־לישי. במשך כל המלחמה הייתי הבת שלהם לכל דבר".

הגבול בין חיים ומוות

יאן־וילם ניצל את תפקידו בעירייה כדי לנהל תעשיית זיופים ענפה. הוא הנפיק תעודות זהות ודרכונים עבור יהודים, שינה שמות והחליף תמונות כדי להעניק לאנשים סיכוי לחיות. כמו כן, הוא היה אחראי על חלוקת קופוני המזון בעיר. סימונה: "איפה שהוא ידע שיש יהודים מוסתרים - הוא דאג לתת להם אקסטרה קופונים, דאג שיהיו להם לחם, חלב וביצים, כדי שלא ירעבו במחבוא".

הפעילות הזו גבתה מחיר נורא. ב־1944 הוא קיבל אזהרה מראש כי הלשינו עליו וברח עם אשתו ועם סימונה הקטנה לצפון הולנד, אך שם גילו אותו הנאצים. הוא נעצר ועבר סדרת עינויים קשים במטרה לחשוף את רשת המחתרת, אך סירב למסור פרטים. הוא עבר מבית סוהר אחד למשנהו, וממחנה ריכוז אחד לאחר (ממפן, נויינגמה וסנבוסטל), אבל שבוע אחד בלבד לפני שחרור המחנות, ב־28 באפריל 1945, כשהחופש כבר היה מעבר לגדר - הוא נרצח.

"כתוב שהוא נפטר ממחלה, אבל מבחינתי הוא נרצח כי לא קיבל שום טיפול", אומרת סימונה בנחרצות. "הוא מעולם לא זכה לראות את התינוקת שהציל גדלה. חזרנו לדוונטר אחר כך, ושם נשארנו עד סוף המלחמה. אני, האישה והכלב".

פריט אחד מוחשי מזקק את כל אימת המלחמה של סימונה: מפתח חלוד. "זה המפתח שבו השתמשו כדי להסתיר אותי", היא מסבירה. בשעות סכנה, כשהגרמנים היו עורכים חיפושים בבתים, וילהלמינה היתה נועלת את סימונה בשירותים. המפתח הזה היה הגבול בין חיים למוות. שם, בחשיכה, למדה הפעוטה את השיעור הראשון והחשוב ביותר של חייה: להיות שקטה. להיות בלתי נראית.

השקט הזה לא נגמר עם המלחמה. במאי 1945 הופיעו בבית משפחת חריטסן שלושה אנשים - גבר, אישה וילד. הם קראו לה "סימונה". "אני לא ידעתי מי זו סימונה. מבחינתי, הייתי לואיזה חריטסן. לא הכרתי את האנשים האלו שלקחו אותי אליהם. הייתי כמעט בת 3, וכל מה שהכרתי נמחק ברגע". אחרי המלחמה הוריה הוסיפו את השם באופן רשמי לשמה הפרטי.

כך חזרה סימונה להוריה הביולוגיים ולגור בעיר. רק כשהיתה בת 10 עברו לאמסטרדם, בשל העבודה של אביה. הוריה שרדו בנס לאחר שנדדו בין כ־40 מקומות מסתור שונים בגלל פחד מתמיד מהלשנות, והבית החדש היה רווי טראומה. "הוריי היו מאושרים לקבל אותנו בחזרה, אבל אחי אברהם־לוי סבל מאוד. הוא עבר חמש משפחות שונות בשנתיים וחצי. אנחנו לא יודעים כמה התעללו בו או מה הוא עבר שם. הוא נשאר ילד פצוע".

הטראומה המשיכה להדהד בבית גם שנים לאחר שהתותחים נדמו, ופגעה אפילו במי שלא חוותה את המלחמה על בשרה. שש שנים אחרי סימונה נולדה אחותה הקטנה, מרים, אל תוך מציאות של בית פצוע. "גם היא סבלה, אבל בצורה אחרת", משחזרת סימונה. "היא לא עברה את המלחמה, אבל היתה צריכה להיות השמש בבית. היא ספגה הרבה מאוד, כי זו היתה האווירה אצלנו. היה עליה עומס רגשי כבד לנסות להאיר בית שהיה שקוע בחשיכה ובשתיקה".

סימונה מתכוונת לכך שבבית ויילר השואה היתה נוכחת דרך היעדרה. "לא דיברו. אם שאלנו, נתקלנו בכעס ובעצב, ובתור ילדה הבנתי שאסור להיכנס לנישה הזאת. עדיין יש הרבה שאלות ללא תשובות", אומרת סימונה, ומספרת על "חור שחור" של שמונה שנים בזיכרונה, מימי הגן או בית הספר היסודי. "כנראה הטראומה היתה גדולה כל כך, שהדחקתי הכל. אפילו כשאני רואה תמונות שלי מאז, זה לא אומר לי כלום".

היא גדלה בתוך אמביוולנטיות רגשית קורעת לב, והמשיכה לבקר בחופשים ובסופי השבוע את "הדודה ליס" (וילהלמינה), שגם הוזמנה לכל האירועים המשפחתיים. "בתור ילדה הרגשתי שאני תמיד מזניחה מישהו. כשהייתי אצל האמא הביולוגית הרגשתי שאני מזניחה את הדודה, וכשהייתי אצל הדודה הרגשתי שאני מזניחה את הוריי. זה היה מאבק פנימי תמידי שלא הבנתי עד שבגרתי".

שחרור נפשי מהעבר

השתיקה ההולנדית ליוותה אותה גם בתנועת הנוער "הבונים". "היינו נפגשים פעמיים בשבוע, מדברים על פוליטיקה, על הציונות, על העלייה. ואף אחד מאיתנו לא ידע שום דבר על האחר. כולם היו מוסתרים, לכולם היו סיפורים, וכולם שתקו. זה באופי ההולנדי, אבל זה פגע בנו בנפש. היה יותר בריא אם היו לנו קבוצות עם פסיכולוג, אבל זה לא היה קיים אז".

ב־1966, אחרי שסיימה לימודי חינוך מיוחד ("הוריי התעקשו: קודם מקצוע - אחר כך ישראל"), היא עלתה לארץ בגיל 23. המפגש עם ישראל היה הלם חיובי. "הסתובבתי ואמרתי לעצמי: וואו, הנהג הזה יהודי, והמוכר הזה יהודי. זה היה שחרור נפשי מהעבר. לא האמנתי, הייתי בהלם. הרגשתי חופשייה. חברה מהלימודים בהולנד שבאה לבקר אותי אחרי כמה שנים אמרה לי: 'סימונה, את לא אותה אישה'. וזה היה נכון. השתניתי".

היא נישאה לאריה לבני, יליד הארץ ("הוא בן 90 כיום, קיבלתי ממנו המון אהבה ותמיכה"), הקימה משפחה ועבדה שנים רבות בחינוך מיוחד ובתל השומר. בבית שהקימה בישראל השתיקה כבר לא היתה אופציה. בניגוד להוריה, סימונה בחרה לספר. בעלה והילדים הכירו את הסיפור, אך הדיבור עליו תמיד היה מלווה ברעד פנימי, מעין הד לטראומה שסירבה להרפות.

המפנה האמיתי התרחש דווקא בבית הספר של הילדים. המורה ביקשה ממנה לבוא ולספר, ולמרות הקושי הנפשי - סימונה נענתה לאתגר. מה שהתחיל בשיחה אינטימית בכיתה של ילדיה הפך עם השנים לשליחות חיים של הרצאות בבתי ספר, בארגונים ובבסיסי צבא. "כשרק יצאתי לפנסיה חוויתי סוג של התמוטטות", היא משחזרת, "אבל הטיפול הפסיכולוגי שעברתי והדיבור מול התלמידים עזרו לי מאוד. היום אני כבר יכולה לדבר על זה בלי הרעד הפנימי שהיה מלווה אותי פעם, הקושי ההוא להעביר את הזיכרון הלאה".

הגילוי המטלטל ביותר הגיע כשסימונה, אחיה ואחותה פינו את דירת אמה באמסטרדם. בתוך תיק ישן בארון היא מצאה את הניירת המקורית של המשטרה: הדיווחים של השוטר האנו דרבל על מציאתה, והמסמכים המשפטיים של האימוץ. "תהיתי איך הוריי לא נתנו לי את התיק הזה קודם. הוא כל כך חשוב".

"רופא ילדים שהיה שותף סוד קבע את הגיל שלי באופן שרירותי, שיקר ואמר שאני בת חודשיים או שלושה. הגרמנים והשוטרים הלכו לבית החולים לבדוק אילו תינוקות נולדו באותם חודשים, אבל הבינו שלכל התינוקות יש אימהות. הם אמרו לעצמם - אולי פשוט לא רצו אותה"

היום 896 הוא המספר הקטלוגי של התיק של סימונה בארכיון בית לוחמי הגטאות. הוא כולל גם מכתב וציור ששלחה בילדותה לווילהלמינה אחרי המלחמה. המילים הפשוטות, בכתב יד של ילדה, מציירות עולם שלם של שגרה שברירית. "הייתי חולה בשפעת במשך שבועות", היא כותבת לדודה ליס, "למורה שלנו יש יום הולדת בקרוב, אז הרשו לי לנגן קטע בפסנתר... יהיה יום נחמד". בסוף המכתב הילדה שפעם ננעלה בשתיקה בחדר השירותים, שולחת למצילה שלה "אלף נשיקות, מסימונה". זהו מכתב פשוט, של ילדה שרק רוצה להיות נורמלית אחרי שהעולם ניסה למחוק אותה.

"כשאני אניח את הזר ביום השואה", מסכמת סימונה, "ארגיש שאני סוגרת מעגל בשביל כל בן אדם. זה כבוד גדול עבורי". היא נזכרת בביקור השורשים בהולנד, ליד קברי המצילים. "הנכד שלי, איתמר, שהיה אז בן 7, הסתכל על הקבר ואמר: 'אני רוצה להגיד לכם תודה רבה שהצלתם את הסבתא שלי'. ילד בן 7 שהפנים את כל המסע הזה. לא נותרה שם עין אחת יבשה".