שלושה מהסרטים שזכו בפרס אופיר בעשור האחרון עוסקים במה שנקרא "הסכסוך". "פוקסטרוט", "ויהי בוקר" ו"הים". אל הטקס שבו זכה "פוקסטרוט", שבו חיילי צה"ל מטייחים הרג ערבים, לא הוזמנה שרת התרבות מירי רגב. קבצני הקולנוע אמנם לא יוכלו ליצור סרטים בלי נדיבותה של המדינה, אך שומרים לעצמם את הזכות לנשוך את היד שמאכילה אותם. קבצנים גאים.
"הים" זכה בפרס אופיר לשנת 2025. הסרט מתאר את מצוקותיו של ילד פלשתיני זך שמנסה להגיע אל הים שאותו מעולם לא ראה, ומתהדר בבמאי מקצה הספקטרום השמאלי. בנאום הזכייה שלו, בתוך מלחמת חרבות ברזל, קיבל הבמאי שי כרמלי־פולק את הפרס במילים: "אנחנו חיים תחת ממשלה שמבצעת טיהור אתני, מרעיבה אוכלוסייה שלמה ומבצעת רצח עם". זה הסרט שבו בחרה האקדמיה הישראלית לקולנוע לייצג את ישראל בטקס האוסקר. לא "ההילולה 2" (מקום 75 ברשימת 100 הסרטים הישראלים הנצפים ביותר) ולא "לשחרר את שולי סאן" (מקום חמישי). זה הנציג שנשלח בזמן מלחמה לייצג את ישראל בפסטיבלים ברחבי העולם.
שר התרבות והספורט, מיקי זוהר, הוא לא השר הראשון שקצה נפשו בקו האנטי־ישראלי שקרנות הקולנוע מקדמות לעיתים ושהאקדמיה מכתירה כסרטים ישראלים שראויים לייצג את ישראל בעולם. ייתכן שהוא גם לא הראשון שטעה לחשוב שמימון נדיב של המדינה יביא אל המסכים סרטים שהציבור הישראלי יאהב. ציפייה זו הביאה אותו ככל הנראה להגדיל את תקציב הקולנוע ל־130 מיליון שקלים. לא עזר. יש יוצרים שאוהבים את הכסף - אבל לא את מקורו.
זוהר הוא גם לא השר הראשון שניסה לייסד פרסים ציוניים יותר, או לפחות לא אנטי־ישראליים במובהק. זאת, במקביל לפרסי האקדמיה הישראלית לקולנוע, שתמשיך לשלוח את הסרט לאוסקר ולפסטיבלי קולנוע ברחבי העולם. שם אוהבים סרטים נגד הכיבוש. עד כדי כך, שקרנות אירופיות משתתפות במימונם. אחרי הקמפיין האנטי־ישראלי של שי כרמלי־פולק, הכריז זוהר על פרס קולנוע ממלכתי.
התגובות היו קשות: איגוד התסריטאים התריע מפני "ניסיון להטות פוליטית את הקולנוע הישראלי, להעניק פרסים למי שהממשלה הנוכחית חפצה ביקרו, ולעודד צנזורה עצמית". על המועמדים הופעל לחץ מצד אנשי תעשיית הקולנוע, וכמה מהם הסירו את מועמדותם. כיוון שהפרס לסרט הזוכה עומד על 100 אלף שקלים, ניתן לשער את עוצמת הלחצים. ועל מה הזעם? אולי על עצם החוצפה של המדינה להעניק כבוד וכסף לסרטים וליוצרים שלא שמו להם למטרה להוציא את דיבת ישראל רעה בעיני העולם, בלי לפגוע בענף הקולנועי הספציפי שהתנחל כאן עם הקמת קרנות הקולנוע, ואחר כך גם נקבע בחוק (בקואליציית ימין, ששוב ניסה להראות פנים תרבותיות בתמורה לתת־ייצוג של הימין בקרנות עצמן).
אכן, אין יצירה עצמאית כמו זו שמתעקשת על זכותה לקבל כסף מממשלה שהיא מתעבת. ואין יצירה עצמאית כמו זו שסבורה שכספי ציבור הם קניינה הפרטי של קבוצה פוליטית מסוימת. פעם היה בישראל קולנוע עצמאי. יוצריו גייסו כספים, לעיתים הפסידו אותם, ונאבקו על הצופים - שהם חיוניים לאמנות הקולנוע הרבה יותר ממימון ממשלתי. סרטי אפרים קישון מככבים עד היום בראש רשימת הסרטים הנצפים.
מאז הקמת הקרנות ירד בהתמדה מספר הצופים וגדל הפער בין טעמה של האקדמיה הישראלית לקולנוע לבין טעם הקהל. אף לא אחד מהסרטים שזכו בפרס אופיר בעשור האחרון הגיע לרשימת 100 הסרטים הישראליים הנצפים ביותר.
נראה שחלק מיוצרי הקולנוע הישראלי התמכרו לכסף הממשלתי בעודם משדרים פרשנות מעניינת על חופש הביטוי והיצירה. אלא שחופש יצירתי אמור להגיע עם אחריות אישית ולקיחת סיכונים, לא להתעטף בשמיכת ביטחון ממשלתית, לקלוע לטעם קרנות ישראליות וזרות, ואז לקדם את פני שרת התרבות מירי רגב בשריקות בוז, או להצטמרר בגועל כאשר שר התרבות מהמחנה הלא־נכון מחלק פרס.
פרסים וכיבודים הם עניין מקובל בכל חברה. את הכבוד והכסף מחלקות ועדות נבחרות, וקל לאבחן את נטיותיה של הוועדה על פי רשימת הזוכים שהיא מנפקת. כך, פרס סוקולוב לעיתונות לא יגיע אל איש תקשורת ימני, בפרס ז'בוטינסקי יזכו ימנים, מפעל הפיס יעניק פרס לסרט על מפעלה של עורכת הדין מהשמאל הקיצון לאה צמל, ואיל וולדמן יזכה בפרס ישראל ליזמות בין היתר בגלל שנאתו לנתניהו. הוועדה היא הריבון. בעולם נחמד יותר, היו הוועדות משתדלות להידבר עם הקונצנזוס הישראלי. בעולם המעשה - לא כל ועדת לקטורים או ועדת פרס מתאמצת לשמור על קשר עם הציבור שמממן את כל החגיגה הזאת.
וכל זה פחות או יותר בסדר ודרכו של עולם, אם כי לא מוגזם לבקש ממקבלי התקציבים והזוכים בפרסים לנהוג בנימוס מינימלי כלפי מי שחותם על הצ'ק: נבחר הציבור, בשם הציבור שבחר בו.
מתוך קטסטרופה היסטורית יצא שרוב הציבור הישראלי הוא ימני. וכיוון שכמו כל ציבור, גם הוא אוהב כסף ופרסים - אך טבעי הוא שיחוש תסכול אם הוא מרגיש מקופח בתחומים הללו. דרך אחת לשפר את הרגשתו היא שליטה ממשלתית בתכנים שאותם המדינה מממנת. זו לא הדרך לייצר אמנות חופשית ובריאה. דרך שנייה, ענוגה יותר, היא לתקצב מדי פעם סרט לא־שמאלני או לא־פוליטי מלכתחילה, ומדי פעם להעניק לו איזה פרס. שר התרבות והספורט בחר בדרך השנייה וחטף מקלחת קרה לפנים. עכשיו הוא כועס ומאיים לבטל את חוק הקולנוע ואיתו את מיליוני השקלים שמאפשרים לקומץ יוצרים נבחרים להגשים את חלומם, לעשות סרט, ואז לדבר על חופש אמנותי במקרה הטוב ועל אפרטהייד ורצח עם במקרה הגרוע.
אולי ביטול חוק הקולנוע (ספק אם יקרה) יעזור לקאסטת האקדמיה להבין: גם לימנים מותר לעשות סרטים, וגם להם מותר לקבל ולהעניק פרסים.
