לא מיותר לשים לב כיצד תיאר אתמול (ראשון) ראש הממשלה נתניהו את טבח שמחת תורה תשפ"ד. בכנס השגרירים של משרד החוץ הוא אמר כי "היינו ב-7באוקטובר בעצם בפיגוע, שאי אפשר לתאר אותו כך. זה לא פיגוע טרור, זה פיגוע ביטחוני, מדיני, כלכלי, מכל הבחינות האפשריות".
קודם כל ניתוח טקסט. אם "היינו בפיגוע" אז למה, "אי אפשר לתאר אותו כך"? מה פשרו של המשפט המוזר הזה? או שהיינו בפיגוע או שלא.
נתניהו יש הרבה דברים שהכוח הבינלאומי לרצועה לא יוכל לעשות, אולי את העיקר \\ קונקט
נתניהו דיבר ספונטנית בעל פה ולא קרא מהכתב. דבריו, כך נראה, סיפקו לנו הצצה לסיפור שהוא מספר לעצמו על היום הנורא ביותר בתולדות המפעל הציוני. רה"מ לא קרא לו "טבח" ולא "מחדל", לא "כישלון" ולא "קריסה", אלא "פיגוע". או כלשונו, פיגוע "מכל הבחינות האפשריות", ועדיין רק "פיגוע".
מהמינוח הזה עולה כי בינו לבינו נתניהו עדיין מתכחש לכך שאצלו במשמרת עקרון היסוד הציוני "לעולם לא עוד", עלה בעשן השמימה יחד עם הנגב המערבי. במקום להודות בכך, הוא מספר לעצמו שבסך הכל קרה "פיגוע". ממש כמו הטענה שפלישת חמאס הייתה "מחבלים עם כפכפים".
כאילו לא הייתה מלכודת אסטרטגית שטמן לו יחיא סינוואר והוא נפל בה. כאילו התכנית הצבאית של חמאס לא הייתה מתוחכמת, מדויקת וקטלנית. כאילו חיילות ואימהות לא צרחו לעזרה במשך שעות בזוועות בלתי נתפסות. כאילו המחבלים לא פלשו עד שדרות ואופקים. כאילו חצי מדינה לא חוותה "שואה של יום אחד". במקום כל אלה הוא טוען שקרה רק "פיגוע".
ההקטנה הזו של הטרגדיה, לא הייתה מצדיקה ביקורת אלמלא חציו האחר של הנאום, זה שבו נתניהו טען שוב כי אנחנו "מעצמה עולמית". שכן ראש הממשלה לא יכול לנסוע כמעט לאף מדינה בעולם, זולת ארה"ב. למעשה, אפילו בניו יורק הוא לא לגמרי בטוח, לנוכח כוונותיו של ראש העיר העתידי. ומה שגרוע יותר, את דיבורי הרהב על היותה של ישראל "מעצמה אזורית" או "עולמית", שמענו גם לפני 7 באוקטובר 2023. הם נאמרו על ידי אותו נתניהו, שממש היום באותו נאום, הסביר איך בעצם ישראל כמעט קרסה.
"הרי הייתה כאן תכנית להשמדת ישראל", אמר נתניהו לשגרירים. "הייתה תכנית מעשית לתקוף אותנו בו זמנית. אפשר להגיד שסינוואר פלט כדור. הוא לא חיכה, לא תֵאם את הפעולה שהייתה צריכה לבוא לפלישה בו זמנית גם מעזה-מהדרום, וגם מהצפון על ידי כוח רדואן. הנוחבות מצד אחד, רדואן מהצד שני, וצונאמי של רקטות וטילים בליסטיים עלינו".
כלומר, אותו נתניהו שלדבריו אנחנו "מעצמה עולמית", מתאר כמה משפטים לאחר מכן עד כמה בעצם היינו קרובים לפלישה קרקעית, דו חזיתית, מתואמת מלווה ב"צונאמי של טילים ורקטות", שמי יודע כמה עמוק הייתה מגיעה לפנים הארץ.
התיאורים האלה לא מתיישבים זה עם זה. לא יתכן ש"מעצמה עולמית" בעצם הייתה כפסע מהשמדה. ואי אפשר לטעון שמצב של סכנה קיומית, הוא בעצם רק "פיגוע". זה פשוט לא הולך ביחד.
מה ההסבר לתיאורים הסותרים באופן כה קיצוני מפי אותו אדם את אותם אירועים ממש באותו הנאום? נראה כי התשובה טמונה במישור הפסיכולוגי העמוק.
נתניהו רצה להיזכר כ"שומר ישראל". הוא אמר זאת ואין ספק ששיקול זה מנחה אותו. ואולם, הטבח לא השאיר זכר לתפיסה הזו. לא משנה מהם הישגי המלחמה – וראוי להזכיר ש"הניצחון המוחלט" גם לשיטתו לא הושג – נתניהו על ישראל לא שמר. ולא סתם לא שמר, אלא הוביל אותה לאסון שלא היה כדוגמתו, ושנבע מהמדיניות שלו. אלה העובדות שאין עליהן עוררין.
מול האמת הנוראה הזו הוא כנראה לא מסוגל לעמוד. לכן הוא לא לקח אחריות, כפי שמצופה ממנהיג. לכן הוא מצמצם את אותן יממות מחרידות לכדי "פיגוע". לכן, הוא חוזר לספר לעצמו ולנו שישראל "מעצמה עולמית".
גם אם אותו תיאורי ההאדרה העצמית האלה מנחמים, הרי שהישראלי הממוצע נמצא במקום אחר. בעיני האזרחים מן השורה, 7 באוקטובר היה נורא פי 1,200 מכל פיגוע. ובמקום התפארות והתנפחות, הציבור מצפה לאחריות והתנצלות. זה עד כדי כך פשוט.
