כשחברות כנסת מפסיקות להאמין בכוחה של הכנסת

השבוע יצאה בחורה חביבה בשםשרן השכללמסע רגלי בן שלושה ימים, מכפר סבא לירושלים. זהו אינו סתם מסע. השכל מתנגדת לחוק הגיוס, ומסעה הוא גם קריאה לאנשי מילואים ולסתם אזרחים מודאגים להצטרף אליה. להשכל טענות רבות כלפי חוק הגיוס, כלפי יו"ר ועדת חוץ וביטחון ח"כ בועז ביסמוט וגם כלפי החרדים.

בחורה אחרת, נלהבת וקולנית בהרבה מהשכל, היאנעמה לזימי. זו השתתפה בשלל הפגנות, כמו ראשונת הקפלניסטיות, ואף הורידה את הגיל הממוצע באירועי המחאה נגד הרפורמה. ואחר כך גם היתה בעד "את כולם עכשיו". יש אנשים כאלה. הבחורה לזימי חסמה כבישים, הציתה מדורות באיילון ולמען ההגינות יש להודות שסביבה היו אנשים רבים יותר מאשר תומכיה של הצועדת השכל.

שתי הנשים הצעירות הללו היו עשויות לקטוף את מדליית האזרחית המעורבת, אלמלא נתנו להם אזרחים הרבה יותר ממדליה: מקום בבית הנבחרים של ישראל, הכנסת. השכל היא חברת קואליציה וסגנית שר החוץ. לזימי חברת כנסת במפלגת העבודה וחברה בוועדת הכלכלה ובוועדת החינוך, התרבות והספורט. ברוך השם, לא חסרה לשתי הח"כיות הללו עבודה שלשמה נבחרו. ובכל זאת - לזימי התפרסמה יותר בזכות נוכחותה בהפגנות, והשכל - ככל הנראה מנסה לקושש לעצמה קצת תשומת לב דרך הצעדה. אחרי הכל, סוגיית גיוס החרדים היא אייטם חם בחדשות.

אפשר להבין מדוע לזימי פנויה לצאת להפגנות, אם כי לאחר החזרת החטופים ותחילת הגשמים המחאות הידלדלו ויהיה צורך למצוא תעסוקת פנאי אחרת. אבל גם ללא התכנסויות שבועיות על איילון, קפלן או שערי הקריה - חברי הכנסת מהאופוזיציה יכולים להרשות לעצמם להיעדר מהכנסת או להגיע רק כדי לשחק טטריס בטלפון ולצעוק בוועדות הכנסת או תוך כדי נאומי נתניהו במליאה. מלאכתה של האופוזיציה מתבצעת על ידי כוחות גדולים יותר מנבחרי הציבור שלה.

כאשר דעתה של האופוזיציה לא נוחה מחוק כלשהו - אחד מפקודיה של היועמ"שית ינסה לטרפד אותו עוד בטרם נולד. אם זה לא יצלח - בג"ץ יפסול אותו או יוציא צו על תנאי נגדו. כל המינויים צריכים לעבור דרך ועדות איתור וסינון, שבהן יש במקרים רבים רוב למתנגדי הימין. גם אם המינוי צלח אותן - אפשר לסמוך על העותרים הסדרתיים שיגישו עתירה לבג"ץ, וזה ישלים את המלאכה. כך טורפדו ללא מגע יד פרלמנטרים מהאופוזיציה מינוייהם של רואי כחלון, אשר קולה, יוסף בן חמו, חנן עמיאור לוועדת האיתור של התאגיד (שחלילה לא יהיה שם רוב ימני), נמנעו פיטורי ראש השב"כ, היועמ"שית - לשם כך אין צורך לא בלזימי ולא ביאיר לפיד. אלה וחבריהם נשענו לאחור בכיסא ונתנו למבוגרים האחראים לנהל את הפוליטיקה, ובכך הוסיפו עוד משקולת על צווארה של הכנסת ופגעו ביכולתה לייצג את הציבור.

כאשר נציגי הייעוץ המשפטימזומנים לוועדות הכנסת - הם בוחרים אם להגיע אם לאו, ואם להשיב לשאלות שהם מחויבים לענות עליהן. היועמ"שית הגיעה בטובה לפני כשנה לוועדת חוקה חוק ומשפט בנוגע לאכיפה בררנית, הודיעה שזמנה קצוב, קראה מדף מוכן מראש ותגובתה לשאלות יו"ר הוועדה היתה שאין אכיפה בררנית, ואז המשיכה בעיסוקיה.

המשנה ליועמ"שית, גיל לימון, התייצב השבוע בוועדת חוקה, שדנה הפעם בפיצול תפקיד היועמ"ש. מיותר לציין שהוא מתנגד. בחיוך ובנימוס הוא סירב לענות לשאלה אם בהרב־מיארה ידעה מראש, לפני מינויה, כי התפקיד יפוצל. המערכת המשפטית הציבה את עצמה מעל נבחרי הציבור וכך גם דרך הציבור עצמו, והיא כבר לא מחויבת אפילו לענות לשאלותיהם. לכן היא לא זקוקה לא לרוב בכנסת ולא לאמון הציבור, רק לנכונות להשתמש בכוח שניכסה לעצמה.

למען ההגינות, הזלזול בכנסת זכה לסיוע מבפנים, ולא רק על ידי ח"כים מהאופוזיציה. החזרת החטופים היתה לא רק משימה צבאית ולאומית, ולא רק מכנה משותף רחב מבחינה רגשית, אלא עוד כלי לערער את הקואליציה ולהטיל ספק בסדרי העדיפויות שלה. כך הפכו הכנסת וגם ועדות הכנסת לאתר הפגנה מתמיד, באישורו של יו"ר הכנסת אמיר אוחנה. משפחות החטופים ופעילי מטה החטופים נכחו בכל ועדות הכנסת ודרשו לדבר על החטופים לא רק בוועדת חוץ וביטחון, אלא גם בוועדות שהחטופים הם לא בתחום עיסוקן. באותה ישיבה נדירה שאליה התייצבה באופן חריג היועמ"שית עם זמנה הקצוב, נכחו גם משפחות חטופים ופעילי המטה. הם דרשו להשמיע את טענותיהם באוזני היועמ"שית, על חשבון הזמן שהקצתה היא לחברי הוועדה. דרישתם נענתה.

לא רק הכנסתהפכה להיות אתר הפגנה, גם הכניסה אליה. הפגנות כאלה ואחרות, רובן מעוטות משתתפים, התעקשו לחסום את הגישה לכנסת, ללא התערבות המשטרה או הכנסת. זכות ההפגנה הקדושה, כלומר הזכות להפר את הסדר, גברה על תפקידה של הכנסת, הגוף שמשליט סדר באמצעות חקיקה ובאמצעות פיקוח על גורמי הממשל האחרים.

ח"כ לזימי מבינה את סדרי המשטר החדשים, יודעת שהם פועלים לטובתה, ולמרות התסכול שגורמת השהייה באופוזיציה - בסך הכל הולך לה לא רע. היא יכולה לוותר על הכנסת ותפקידיה ולהעסיק את עצמה במחאות ובחוק החניונים. סגנית שר החוץ שרן השכל לא מסתפקת בכוח הפוליטי של חברת קואליציה. היא רוצה גם את הילת ההפגנה. שתיהן, כמו כל חברי הכנסת מכל מפלגה שהיא, מבינות את הפיחות שחל במעמדו של בית הנבחרים. כאשר סמכויות הכנסת נפגעות, כאשר חבריה מעדיפים להעביר חלק מהן לגורמים בלתי נבחרים, היא הופכת להיות אולם תיאטרון שבו המציגים הם לא נבחרי ציבור, אלא שחקנים. זה יכול להיות מחזה משעשע לעיתים, אבל לא הסיבה שהכנסת קיימת. הציבור הוא לא קהל הצופים. בדמוקרטיה הציבור הוא המחזאי.