בחנוכה תרע"ח עזב השלטון העות'מאני את ירושלים והבריטים נכנסו בשערי העיר. הגנרל אלנבי, מפקד הכוחות הבריטיים שכבשו את ארץ ישראל, כינס את קציניו ואת נכבדי העיר אל הרחבה שלמרגלות מגדל דוד, ונשא שם דברים שהיישוב היהודי בירושלים גילה בהם עניין רב. אלנבי הבטיח הגנה והמשך פולחן בכל אחד מהמקומות הקדושים לשלוש הדתות, ועבור היהודים, שפקדו מאות בשנים את סמטת הכותל הצרה, היתה זו בשורה של ממש. לאורך דורות רבים הם ידעו אין־ספור התנכלויות מצד המוסלמים ובכלל זה חילול מכוון של האתר בגללים ואף בצואת אדם. אלא שהבטחות לחוד ומציאות לחוד. ספר מחקרי חדש שכתב עו"ד ד"ר שמואל ברקוביץ מתעד, בין היתר, כיצד נמשכו חילול הכותל והפגיעה במתפללים היהודים שם גם בתקופת המנדט הבריטי על ארץ ישראל. אלנבי והבריטים לא עמדו בהבטחתם.
פרטי הימים ההם תועדו כבר ביומן שכתב רב הכותל דאז, הרב יצחק אביגדור אורנשטיין, שנהרג יחד עם אשתו בהפגזת תותחים של הלגיון הירדני על הרובע היהודי. ברקוביץ עבר על היומן שלו בקפידה, כמו על עוד אלפי מסמכי מקור ועדויות מאותה התקופה. התוצאה היא ספר עב־כרס - "הכותל המערבי או קיר אל־בוראק" (הוצאת סטימצקי), של מי שנחשב לאחד המומחים הגדולים בעולם ולאוטוריטה למקומות הקדושים בארץ ישראל ובפרט בירושלים, ואף ייעץ בעניינים אלה לממשלה.
חילול הכותל בימים שלפני קום המדינה רלוונטי לא רק לחובבי ההיסטוריה, אלא גם לנו, היום, מסיבה פשוטה: הרשות הפלשתינית ואנשי הדת שלה כבר אינם מתמקדים רק בהר הבית במסגרת המאבק שלהם בישראל ובציונות. הם כופרים עתה מחדש, ממש כמו בימי המנדט, בקדושת הכותל המערבי ליהודים. הם טוענים שהוא קדוש רק להם.
הרקע לכך, אז והיום, זהה: על פי הגרסה המקובלת כיום באסלאם המודרני, לסיפור המסע הלילי של הנביא מוחמד ממסגד אבן הכעבה ממכה למסגד אל־אקצא בירושלים - קטע הכותל המערבי שברחבת התפילה היהודית קדוש רק למוסלמים, מכיוון שממש שם, כביכול, קשר הנביא מוחמד את סוסו בתום מעופו הלילי לירושלים.
סכסוך הכותל, שכבר הביא למאורעות דמים בארץ ישראל (טבח תרפ"ט) עבר מוטציה, והוא שב אלינו עתה בגרסה אחרת. הנה, למשל, משרד ההסברה של הרשות הפלשתינית, במסמך שברקוביץ חושף, מאמץ כיום את הגרסה שהכותל שייך רק למוסלמים, מעט בדומה להיסטוריון המוסלמי עארף אל־עארף בשנות המנדט. גם השייח' עכרמה צברי, המופתי של ירושלים עד 2006, טוען ש"כותל אל־בוראק" שייך רק למוסלמים, וכי אין להכיר בשום בעלות של היהודים על הכותל. פסיקות דומות בדורנו הפיצו גם המופתי של מצרים, ומחמוד אל־הבאש, השופט השרעי העליון ויועצו לענייני דת של יו"ר הרשות הפלשתינית אבו מאזן, שפסק: "כל מסגד אל־אקצא, כולל חצרותיו, ספסליו, גומחותיו וחומותיו, כולל קיר אל־בוראק המבורך, כל אלה הם וואקף שלנו". כך, אגב, פסקו גם אנשי דת מהפלג הצפוני של התנועה האסלאמית.
אפילו לאבו מאזן עצמו, מגלה ברקוביץ, יש משנה סדורה בעניין הזה. בנאום שנשא לפני משתתפי הוועידה של הליגה הערבית בקהיר (2023), נאום שהציבוריות הישראלית כנראה דילגה עליו, אמר יו"ר הרש"פ כי "המוסלמים הם בעלי הזכות הדתית, ההיסטורית והמשפטית הבלעדית בכותל, כך כתוב בקוראן, וכך נקבע גם על ידי ועדת הכותל".
הנאום הזה, קובע המחקר של ברקוביץ, מהווה המשך ל"קמפיין אל־בוראק" המנדטורי, ולתעמולה השקרית של המועצה המוסלמית העליונה ושל המופתי שעמד בראשה בתקופת המנדט. הנאום רווי בשיבושים היסטוריים זדוניים ובהסתרה ובמרמה של עובדות חשובות בנוגע לזכויות של המוסלמים והיהודים בכותל המערבי וברחבת התפילה, אף שהן נקבעו במפורש בדוח של ועדת הכותל (1930), שאותו אבו מאזן הציג באופן סלקטיבי בפני משתתפי אותה ועידה.
טענת הקדושה הבלעדית של הכותל למוסלמים, מבהיר ברקוביץ, אפילו אינה מתיישבת עם השכל הישר וההיגיון הבריא: דת שעבורה מקום מסוים הוא קדוש, אינה מחללת אותו ומתנכלת לו בעקביות ובשיטתיות שנים כה רבות.
שרפו את הכותל בנפט
סיכום ההתנכלויות הללו ב"יומן הכותל המערבי" של הרב אורנשטיין, שברקוביץ מגיש בספרו, מבהיר זאת היטב: לאורך תקופה של 17 שנה (1947-1930) תועדו ביומן הכותל 22 מקרים שבהם חיללו הערבים את קדושת הכותל ורחבת התפילה באמצעות מריחת צואת אדם על אבני הכותל ורחבתו, ובכלל זה גם באמצעות תחיבת צואת אדם בין סדקי הכותל, ומריחתה על פתקאות הבקשה של היהודים; ארבעה מקרים של השתנה בכותל, 61 מקרים של זריקת אבנים על המתפללים היהודים בסמטת הכותל, פצצה שהוטלה בסמוך לרחבה, שריפת כמה מאבני הכותל באמצעות שפיכת נפט עליהן והדלקתו, שריפת 200 ספרי קודש וכלי קודש ובכלל זה ארון קודש; שלושה מקרים של ירי באקדח על מתפללים יהודים בדרך לכותל או בחזרה, ועוד אירועים מאירועים שונים.
בעשרות אירועים חיללו הערבים את הכותל באמצעות הטלת שתן ומריחת צואת אדם על אבניו. ד"ר ברקוביץ: "דת שטוענת לקדושת אתר מסוים עבורה, לא מחללת אותו בשיטתיות במשך שנים כה רבות"
ברקוביץ יוצא אל המסע הכמעט בלשי שלו, בעקבות האמונה המוסלמית הרווחת כיום שלפיה מוחמד קשר את סוסו האגדי המעופף "אל־בוראק" למקום מסוים בכותל המערבי, דווקא מעל רחבת התפילה היהודית. הוא אף מתחקה אחר המוסלמים שטענו כבר לפני קרוב למאה שנה בפני "ועדת הכותל" שקטע הכותל המערבי דווקא באתר סמטת התפילה היהודית קדוש רק להם, בין היתר בשל סיפור אל־בוראק.
הבירור המשפטי הראשון לטענה דתית זאת, נעשה על ידי ועדת החקירה הבינלאומית שמינה חבר הלאומים ב־1930; "ועדת הכותל", שקמה בעקבות מאורעות הדמים וטבח היהודים בתרפ"ט. במידה רבה, נבעו המאורעות הללו מהסכסוך המפורסם באותם הימים על הכותל המערבי. הוועדה קיבלה את טענת הצד המוסלמי שהבעלות הבלעדית הן בכותל המערבי והן ברחבת התפילה שלו, בהיותם נכסי וואקף, הם של המוסלמים. היא גם קיבלה את הטענה שהכותל בשלמותו קדוש למוסלמים.
יחד עם זאת, היא קבעה שעניין זה לא סותר את קדושתו גם ליהודים, וכי "מקום קשירת אל־בוראק" אינו נמצא בתוך חלק הכותל שמשתרע מעל "מקום הבכי של היהודים", אלא בחלק דרומי יותר של הכותל, ובכלל מהצד המזרחי של הכותל, במקום המכונה "מסגד אל־בוראק", שהגישה אליו היא מפנים הר הבית, ולא מצד הכותל.
לברקוביץ יש כמה דברים לומר על כך: "אני לא מצאתי בדוח הוועדה נימוקים כלשהם לקביעה שהכותל בשלמותו קדוש למוסלמים... ולא ניתן לקבל קביעה זו ... מכיוון שהוועדה עצמה קבעה, שהנביא לא קשר את סוסו לכותל המערבי באתר רחבת התפילה". לגבי הרחבה, מציין ברקוביץ, "הוועדה דחתה לחלוטין את כל טענות המוסלמים לגבי קדושתה", ולא זו בלבד: אותה ועדה, שהפלשתינים מנסים להיתלות היום במסקנותיה, קבעה ש"ככל שידוע, המקום לא שימש מעולם מקום תפילה למוסלמים", אלא רק דרך מעבר, וכי "הרבה לפני שמקום הבכי נעשה לוואקף מוסלמי, נשמעו הבכיות והקינות של היהודים בדיוק מאותו מקום".
ד"ר ברקוביץ: "האמונה הדתית שמנסה לנכס את קדושת הכותל רק למוסלמים נשענת כביכול על פסיקה של 'המופתי הגדול', אבל בדקתי, לא מצאתי דבר כזה. ל'אמונה' הזו אין שום בסיס במסורת המוסלמית"
ברקוביץ מבהיר: "אין שום הוכחה מדעית, ארכיאולוגית או היסטורית לכך שנביא האסלאם מוחמד ביקר אי־פעם בירושלים, או לכך שנחת בהר הבית, אחרי נסיעה באוויר כשהוא רכוב על סוס מעופף, או לכך שעלה מהסלע שבכיפת הסלע לשמיים". זו אמונה דתית גרידא שיש לכבדה, "ממש כמו האמונה היהודית בעליית אליהו הנביא בסערה וברכב אש השמיימה, וכמו האמונה הנוצרית בעליית ישוע לשמיים".
אלא שאת הכבוד הזה ברקוביץ מוכן להעניק למוסלמים, רק "כל עוד מדובר באמונה מוסלמית היסטורית, שמבוססת על מסורות מוסלמיות כתובות ועל הפרשנות הקדומה של הקוראן". לעומת זאת, "האמונה המוסלמית שרווחת היום, שלפיה כל קטע הכותל ברחבת התפילה היהודית וגם הרחבה שלפניו, קדושים אך ורק לאסלאם... אינה בגדר אמונה דתית כנה גרידא. האמונה הזאת מבוססת כביכול על פסיקה של המופתי חאג' אמין אל־חוסייני בתקופת המנדט", שספק גדול אם היא קיימת. למעשה, ברקוביץ טרח רבות לחפש את הפסיקה הזאת ולא מצא אותה.
אל אקצא כמסגד שמיימי
קרוב לוודאי שאין פסיקה כזאת, הוא כותב במחקרו, ומציין: "המופתי דווקא העיד שהסוס נקשר לצידו המזרחי של הכותל (מכיוון הר הבית - נ"ש) ורק ציין שהקדושה מתפשטת מהצד המזרחי גם לצידו השני, המערבי. מכיוון שכך, לאמונה החדשה אין שום בסיס במסורת המוסלמית, והיא אינה אלא תכסיס פוליטי־לאומי, שהומצא רק כדי לתמוך בעמדה המוסלמית־פלשתינית במאבק הלאומי בין ישראל לפלשתינים על השליטה בהר הבית ובכותל המערבי".
יתרה מזאת: ברקוביץ בדק ומצא, ש"השם 'הכותל המערבי' כלל אינו מוזכר בספרות ובמסורת המוסלמית כשלעצמו, או בקשר למסגד אל־אקצא. הוא לא נאמר בהן, עד תקופת המנדט, שבה עלתה הטענה שזהו מקום קשירת סוסו של הנביא מוחמד עם נחיתתו בתום נסיעתו".
אפילו "באנציקלופדיה של האסלאם, בערכים 'אל־בוראק' ו'חרם אל־שריף', אין כל התייחסות לכותל כמקום קדוש למוסלמים, ואין מזהים אותו כמקום קשירת אל־בוראק. בערך 'חרם אל־שריף' מוזכר כותל הדמעות, שהוא שם ידוע לכותל המערבי (ברחבת התפילה), בלא לייחס לו קדושה כלשהי באסלאם... (כך) גם בספרים, כולל בספרי הדרכה בהוצאת המועצה המוסלמית העליונה, שעוסקים באל־חרם אל־שריף (הר הבית), מהמאות ה־11, ה־12 וה־14 - הכותל המערבי, במיוחד ברחבת התפילה היהודית, אינו מוזכר כמקום קדוש מוסלמי, ואף לא כאתר שאליו קשר הנביא מוחמד את סוסו עם נחיתתו באל־חרם אל־שריף. בשום מקור מוסלמי מלפני המאה העשרים לא נכתב שהכותל הזה קדוש למוסלמים".
לא זו אף זו: עד המאה ה־17 לפחות, לא הגיעו המלומדים המוסלמים לידי אחדות דעים בדבר מקום קשירת הסוס של הנביא מוחמד. ברקוביץ מונה 19 מסורות שונות שמצביעות על נקודות שונות ברחבי הר הבית כמקום קשירתו - אף לא אחת מהן בכותל המערבי.
היכן למשל?
"מחוץ להר הבית - בכותל הדרומי, בכותל המזרחי. בתוך הר הבית - בסלע שבכיפת הסלע, בכיפת גבריאל שליד כיפת הסלע, בשער הכניסה למסגד אל אקצא, או לאחד העמודים ב'מקום התפילה המרוואני' (מסגד "אורוות שלמה"). אפילו לגבי זהותו של הקושר אין אחדות דעים במסורת המוסלמית, הנביא מוחמד או המלאך גבריאל. גם לגבי אובייקט הקשירה אין הסכמה: קשירה לשער, קשירה לטבעת על עמוד או קשירה לחור בסלע.
"למיטב ידיעתי", אומר ברקוביץ, "למגוון המסורות הללו ולכמותן, אין אח ורע בדתות אחרות, אף שגם בנצרות וגם ביהדות יש מספר מקומות המיוחסים לאותו אירוע, או למקום קבורתו של אותו אדם או חלק ממנו ..."
ברקוביץ מתאר תהליך של קדושה נודדת: "לא מצאתי שום הסבר מוסלמי לעצם ריבוי המסורות בעניין מקום קשירת אל־בוראק... לא מצאתי במסורת, בהלכה ובספרות המחקר המוסלמית, שום הסבר לשינוי מקום קשירת אל־בוראק ממסורת אחת לשנייה, להעברת מקום קשירת אל־בוראק מהכותל המזרחי לדרומי, ומשם לשער מסגד אל־אקצא, ומשם לכיפת הסלע, ומשם אל קובת דניאל, ומשם אל אורוות שלמה, ומשם למסגד אל־בוראק בצידו המזרחי של הכותל המערבי".
מחקרו החדש של ברקוביץ מקדיש דפים רבים לעדותו של המופתי הגדול בפני ועדת שו הבריטית בעניין הכותל. הוא מגיע למסקנה, כי אין ספק שהרחבת הקדושה המוסלמית על ידי המופתי חאג' אמין אל־חוסייני, נעשתה מטעמים לאומיים ופוליטיים בלבד; מטעמים שנועדו לחזק את זכויות המוסלמים בכותל המערבי, ברחבת התפילה. זאת, במסגרת המאבק בינם לבין היהודים על הזכויות בקטע כותל זה וברחבת התפילה הצמודה לו.
קדושה נודדת: "מקום הקשירה של הסוס של מוחמד נדד מהכותל המזרחי לדרומי ומשם לשער מסגד אל־אקצא, לכיפת הסלע, ומשם למסגד אל־בוראק בצידו המזרחי של הכותל המערבי"
הספר החדש גם נוגע בהרחבה - ברקוביץ נעזר כאן במזרחן ד"ר מרדכי קידר - בסוגיה נפיצה שעלתה בשנים האחרונות: היכן נמצא אותו מסגד אל־אקצא, שאליו ריחף על פי האמונה המוסלמית מוחמד (אם בחלומו ואם במציאות - נ"ש), על גבי אל־בוראק.
"בראשית התקופה הערבית בארץ ישראל", מסביר ברקוביץ, "רווחה הדעה שמסגד אל־אקצא היה מסגד שמיימי בירושלים של מעלה, שהרי בניית המסגד בירושלים הושלמה רק בשנת 705 לספירה, דהיינו שמוחמד כלל לא הגיע בנסיעתו הלילית לירושלים, אלא עלה ישירות ממכה לשמיים. מלומדים מוסלמים אחרים טענו שהכוונה למסגד בעיר מדינה, ואחרים טענו שהכוונה למסגד בעיר כופה שבעיראק".
לאחרונה טענה שורה של מלומדים מוסלמים, שמסגד אל־אקצא האמיתי כלל לא נמצא באל־חרם אל־שריף בירושלים, אלא בכפר ג'עראנה בקרבת מכה. ברקוביץ מצטרף לדעתם של שני חוקרים נוספים, פרופ' יצחק רייטר וד"ר ערן צדקיהו, שסבורים שבכל מקרה, ללא קשר לספקות שניטעו סביב מקומו המקורי של אל־אקצא האמיתי, "לא ניתן לערער אמונה בת כ־1,300 שנה, של כמעט כל המוסלמים בעולם בקדושת ירושלים, בזכות זיהוי מיקומו של מסגד אל־אקצא בהר הבית בירושלים". זאת, גם אם צצו "ראיות היסטוריות למיקומו של המסגד המקורי במקום אחר, בכפר ג'עראנה בקרבת מכה".
מעבר לעזה תמורת הכותל
ובחזרה לכותל, לתקופה הירדנית שלו. בין השנים 1967-1948, ירדן לא אפשרה ליהודים להתפלל בכותל המערבי, וזאת בניגוד להתחייבותה בסעיף 8 בהסכם שביתת הנשק עם ישראל שעליו חתמה ב־1949. בהקשר הזה ברקוביץ שופך אור על פגישה סודית שנערכה בלילה שבין 14-13 בדצמבר 1949, בין נציגי משרד החוץ של ישראל לבין עבדאללה מלך ירדן, במסגרת המו"מ החשאי לשלום בין שתי המדינות. בפגישה הזאת הסכים עבדאללה בין היתר, להעביר לשליטת ישראל שטח בעיר העתיקה, מול הכותל המערבי, שמגיע עד הכותל עצמו, כלומר, כולל את רחבת התפילה שם. בתמורה, הוא דרש לתת לירדן מעבר דרך שטח ישראל לעזה, שטח נוסף ליד גבול עזה, מעבר בשטח ישראל לבית לחם, ופיצוי כספי על רכוש ערבי שנמצא בידי ישראל.
באחת מישיבות הוועדה הישראלית־ירדנית, שהוקמה מכוח סעיף 8 להסכם שביתת הנשק בין שתי המדינות, חושף ברקוביץ, אף הציע הנציג הירדני למסור לישראל בין היתר את הכותל המערבי עצמו. בתמורה, הוא דרש להחזיר לירדן את השכונות הערביות בירושלים המוחזקות בידי ישראל. אלא שהמו"מ הזה הגיע למבוי סתום.
ההיסטוריה המאוחרת של הכותל בתקופתנו ידועה יותר: לבקשתו של ראש הממשלה הראשון דוד בן־גוריון, חיילי צה"ל הסירו כבר ב־8.6.67 את השלט "דרך אל־בוראק", שהיה קבוע על הקיר מעל הרחוב שהוביל לסמטת התפילה של היהודים בכותל.
מייד לאחר מלחמת ששת הימים, הרסה ישראל את שכונת המוגרבים שבתיה היו דבוקים אל סמטת הכותל, ויצרה את רחבת הכותל הגדולה. ישראל ביטלה את "דבר המלך" על הכותל המערבי מ־1931, שקבע בין היתר כי הבעלות על הכותל ורחבתו היא של הוואקף המוסלמי.
מאותו "דבר מלך" נבעו גם המגבלות הרבות והמשפילות שהוטלו על יהודים בכותל המערבי בתקופת המנדט, ובכלל זה איסור הבאת כיסאות וספסלים, איסור הצבת מחיצה להפרדה בין גברים לנשים בעת התפילה, רשות להבאת ספרי תורה וקריאה בהם רק בחגים, או איסור תקיעה בשופר ורשות לערבים להשתמש ברחבת התפילה כמעבר להולכי רגל ולהעברת צאן ובקר, כשהיהודים אינם מתפללים שם.
באפריל 1968, מספר ברקוביץ, "הופקע ונרשם בטאבו, בבעלותה של מדינת ישראל, חלק מהכותל המערבי עצמו באורך של כ־143 מ', וזאת לאורך האזור שבין הפינה הדרום־מערבית של הכותל לבין בניין המחכמה, בקצה הצפוני של רחבת התפילה, ולכל גובה הכותל".
היום, כשהמאבק בין יהודים לערבים בירושלים מתמקד בהר הבית אך עלול לגלוש שוב גם לכותל המערבי, מספקת עדותו של פרופ' דוד ילין שניתנה ב"וועדת הכותל", עניין מיוחד. ילין, מראשי היישוב היהודי של הימים ההם, בלשן והיסטוריון שהיה אחד מנציגי היהודים בפני הוועדה, הגיש ביולי 1930 לוועדה את נאום ההגנה שלו, שכלל דברי פתיחה מרגשים:
"למשפטכם עומד כיום עם, שממנו נשלל כל מה שהיה יקר וקדוש לו מראשית ימי התהוותו בארצו. גם קברות אבותיו הראשונים, גם קברות מלכיו הגדולים וגם קברות נביאיו הקדושים. ומעל לכל אלה - גם מקום מקדשו המפואר. הכל נלקח ממנו. ומכל חמודות קודשו, לא נשאר לו בלתי אם שריד אחד; צד אחד של חלק קטן מקיר אחד, הגובל מצד אחד בשטח מקום מקדשו לפנים; ולפני קיר האבנים הזה, העירום מכל קישוט והידור, הוא עומד זה אלפיים שנה, תחת כיפת השמיים, בחרבוני הקיץ ובממטרי החורף, ושופך שיחו לפני אלוקיו שבשמיים. וגם על הזכות הדלה הזאת, שנתנו לו רבבות זרמי הדמעות ששפך על אבני הכותל הזה, במשך אלפי השנים האלה, עמדו פתאום מערערים מצד אחדים מאלה שבידם כיום כל המקומות היותר קדושים לו, למען היות להם מקום לסכסך עם בעם, ואיש באחיו, ולהלהיב מיליונים מבני אמונתם".
