כל עיר היא חידה ייחודית בפני עצמה, מרחב שאנחנו מנהלים עימו יחסי ארנונה, אהבה וכעס. זה תמיד מפתיע מחדש: גם בעולם מודרני, שבו אדם וחוה הם שליטי ד' אמות, בקומה השביעית, מוקפי מסכים וחניה עם פרגולה, אנחנו עדיין מאמינים שמשהו ביחסי הגומלין של העיר - זוויות המגדלים וסודות השדות בצילם, עקמומיות הכבישים, הדר שדרות העצים, פיגומי הבנייה וזיקוקי יום העצמאות - מהדהד משהו עמוק בזהות הפרטית שלנו.
כאילו העיר, על כל פרטיה הקטנים והגדולים, מרכיבה בתוכנו רכיב זהות חזק, מהותי ומשמעותי. עד כדי כך, שנוכל לומר בקלילות "אני מצפת", "אני מתל אביב" או "אני מנתניה" - ולהאמין באמת שהמשפט הזה מספר משהו על חיינו, על אופיינו, על הסיפור הפנימי שלנו. שהאור, הבטון ואבק הבנייה של המקום הם חלק מהותי ממי שאנחנו.
ואם עיר היא זהות מורכבת ורבת רבדים - אזי ראש(ת) העיר, הוא או היא, נדרשים גם לשאת את מורכבות המגוון האנושי והנדל"ני על כתפיהם. מעבר להיותם מלכי פינוי הזבל ודוכסי הסעות הילדים, הם נדרשים גם להיות התגלמות חיה של דמות העיר, מה שהיא מאמינה שהיא ומה שהיא מקווה להיות.
בשבוע שעבר הלכה לעולמה מרים פיירברג־איכר. פיירברג היא מראשי העיר שאפילו המושג "מיתולוגי" קטן עליהם. מאז נבחרה לראשונה בנובמבר 1998, פיירברג כיהנה כראשת עיריית נתניה ברצף זכות ואמון של 27 שנים בדיוק. אישיותה של פיירברג סימלה יותר מכל את העיר שאותה היא הובילה מאז נובמבר 1998.
"לקבל חיקוי ב'ארץ נהדרת' זה לזכות ברולס רויס של החיקויים", אמר פעם קובי אוז, ובמובן הזה הצליחו רועי בר־נתן ואנשי "ארץ נהדרת" להכניס את פיירברג ואת "נתניה" במלרע על גבי רולס רויס מפוארת עמוק לתוך התודעה הישראלית. גם אם נתניה היתה עיר הספגטי שנמתחה לאורך הפקק צפונה, מי לא הכיר את הביטוי "מרים פיירברג, לה מר דה נתניה"? כך התמזגה זהותה בזהות העיר, והשתיים הפכו אחת.
במקום לדבר עם מכריה ומוקיריה, רצינו להבין איזה חותם זהות הותירה פיירברג בעיר. לכן הלכנו לדבר עם אלו ששנות כהונתה של פיירברג עיצבו את חייהם ואת זהותם - תושבי נתניה.
לחבר את הקצוות
בשיחה המקדימה, אמה פדידה מודאגת: "רק אל תלך לשוק. נמאס כבר מכתבות השבורים מהשוק. סע לוויצמן עד הסוף, פנה שמאלה לעבר הים, תראה איזה שילוב יפה יש שם". אני עושה כמצוותה, וחולף על פני הקריה החרדית צאנז מצד אחד. מהסמל של נתניה כעיר היהלומים נותר רק שלט קטן, שפעם שכן כאן בית בורסת היהלומים. היום זה בית גיל הזהב. הזמנים משתנים, היהלומים פחות, אבל נודדים.
שדרות בתים של פעם שהולכים ומתמעטים בין המגדלים בדרך אל החוף. כשאני מתחיל ללכת לאורך החוף, אני מבין מייד את השילוב הייחודי שעליו דיברה אמה: חרדי בחליפה חבוש מגבעת עומד על הטיילת ומביט אל הים. במגרש המשחקים ליד, סבתא במעיל עבה משגיחה ברוסית על הנכד. גבר צרוב שמש בכיפה סרוגה, חולצה רחבה ומכנסי ספארי מעוצבים מוליך כלב זערורי לאורך הטיילת. "כן, אני מצרפת במקור, בנתניה כבר עוד מעט 20 שנה, בא והולך. כסף אני עושה בצרפת, חיים אני עושה בנתניה. ככה הכי משתלם", צוחק קלוד.
ומה החותם שמרים הותירה בעיר מבחינתך?
"אני כאן, נכון? לא בתל אביב, לא בחיפה ולא באשדוד. אם ככה, זה אומר הרבה על מה שמרים עשתה. לחיות ליד הים, זה הכי טוב בעולם! ובנתניה יש לי כאן הכל קרוב. בית כנסת, קפה טוב לשבת, וים. אני לא הולך לתל אביב בכלל. מה יש לי לעשות שם? מנתב"ג לנתניה ובחזרה מנתב"ג ישר לפריז. אתה יודע מה זה נתניה? זה תל אביב עם תעודת כשרות. יש דבר יותר טוב מזה בעולם?". משועשע מהבחנותיו, קלוד ממשיך עם כלבו לעשות חיים על הטיילת.
"בכל קיץ אתה מרגיש כאן את הצרפתים. הם מגיעים ממאי, ועד ספטמבר כל הבתים שאתה רואה בלי אורות לאורך הים - נדלקים", אומר איליה שישקין, בן 23, שהגיע לישראל מרוסיה. כמו רבים מבני דורו, הוריו בחרו בנתניה בשל שילוב של הזדמנות, זמינות והכי חשוב לרוסים, כמו לצרפתים - ליד הים.
כבן לעולים, החוויה החברתית שלו מורכבת: "גדלתי עם רוסים כמוני, גם בבית הספר זה היה כך, ולא התערבבנו". עם זאת, הוא מדגיש: "אין פה באמת קהילה סגורה. הרבה רוסים מכירים זה את זה, וזה טבעי שהם ידברו ביניהם ברוסית, בטח המבוגרים. אבל בדור הצעיר אנשים מדברים עברית ומתערבבים".
ומה לגבי הקריה החרדית שלידכם?
"הכל טוב", איליה מחייך, "הם לא מפריעים לנו, אנחנו לא מפריעים להם".
עבור איליה, שנות מרים הן לא מושג מופשט. בעשר השנים האחרונות הוא ראה איך שכונות צומחות, איך מרכז העיר גולש דרומה, ואיך אזורים כמו הבלו־ביי, עיר ימים והצפון החדש מגדירים מחדש את דמותה של העיר.
"כשהגענו, לא חשבתי על נתניה משהו מיוחד. בהמשך הבנתי איך העיר הזאת בנויה, ואיך היא זזה ומשתנה כל הזמן", הוא אומר. "בניינים חדשים, תנועה של צעירים, מקומות בילוי. יש חיים", הוא מדגיש.
לרוב כשאני מדבר עם צעירים, הם מדברים על תל אביב כעל משאת נפש. ואתה מקבל את כל מה שאתה צריך כאדם צעיר בעיר עצמה?
"אני מסתכל על נתניה בתור העיר עם המיקום הכי טוב במרכז", הוא צוחק. "אתה לא במרכז הבלגן, אבל אתה קרוב אליו. אוטובוס אחד ואתה בתל אביב. זה נותן חופש, אבל אני לא מרגיש שחסר לי משהו בעיר. יש פה ברים שקיימים מאז שנות ה־80, ובאזור החדש בדרום העיר יש ממש סצנה של מקומות לצעירים ולהיפסטרים".
איליה חושב לצאת ללימודים בעיר אחרת, אבל בהחלט רואה את עצמו חוזר לנתניה וחי בה. נתניה, שידועה כעיר עם אוכלוסייה גדולה של דוברי רוסית ועם קהילה צרפתית משמעותית, מצטיירת בחייו כפסיפס פתוח של רב־תרבותיות, ולא כצבר מובלעות סגורות. לחבר את הקצוות השונים - זו אולי המורשת הגדולה ביותר של פיירברג.
בת זוגו של איליה, בלונדינית מתולתלת, מקשיבה לדבריו בשקט ובחיוך עדין. לבסוף היא מתגלה כפרלה כהן, מניס במקור. איליה ממוסקבה, ופרלה מניס, רוקמים חלומות ישראליים מול הים עם שקיות קניות מחנות הג'מבו החדשה שנפתחה בעיר לאחרונה.
איקאה כמשל
השמש שוקעת, בחור שרירי מגיע במכונית ספורט אל החניון. הוא פותח את הדלתות, נעמד על קצות האצבעות, מביט בים - ואז חוזר לרכב, שולף טלית, מניח תפילין ומתחיל ללכת לאורך הטיילת. אמה פדידה מביטה בו בחיוך. כן, לפעמים זה מוזר, השילוב הזה של חרדים וים, היא אומרת. "בעלי תמיד צוחק על החרדים שיוצאים מהים בשבת עם ציציות". אבל ככה זה נתניה.
אמה היא נתנייתית מילדות. "ב־98' כבר יכולתי להצביע, כי הייתי בת 18", היא אומרת. "מאז הצבעתי למרים כל חיי". מי ששומע אותה מבין שהיא לא רק גרה בעיר - היא חיה את השינויים על בשרה, מהשנים האפלות ועד להווה המתחדש.
"פעם לא היה אפשר לפתוח שום עסק בעיר", היא נזכרת, "פרוטקשן בכל העיר. היו פה מקומות כמו עיר רפאים". היא מתארת תקופה שבה הפחד היה חלק משגרת היום־יום: "פעם ירו כאן טיל נ"ט בתוך השכונה כשניסו לחסל מישהו. מישהו חוסל מול הפרצוף של חברה שלי, בצהרי היום, ככה. זה היה אזור מוזנח".
השינוי הגדול התחיל ברגע שפיירברג נכנסה לתפקיד. "היא היתה היחידה שלא היה לה פחד בעיניים", נזכרת פדידה. "מרים היתה מדברת להם ישר לעיניים. כמו שג'וליאני עשה בניו יורק - ככה היא עשתה פה. היא סגרה להם את כל המקומות. נגמר הסיפור שלהם".
השינוי לא היה רק ביטחוני. "הדבר הגדול שמרים עשתה היה להביא לפה את סלקום. פעם לעבוד שם היה הייטק. אחרי זה באו כל השאר", אומרת פדידה. "איקאה, הראשונה בארץ. היא הכניסה לפה המון מקומות עבודה טובים. פתאום ראית עיר נקייה, בתי ספר משתפרים, פחות פשיעה".
נושא הפשע הוא ללא ספק העניין שבו הדימוי של נתניה התייצב להיות עיר שאנשים רוצים לחיות בה. "לך למתחם 'פיאנו' בדרום העיר ותראה איך אנשים חיים כאן עכשיו, ולא כפי שמצטייר בתקשורת, שתקועה בשנות ה־80", אמה מציעה.
אני נוסע דרומה. טיילת יפהפייה ומוארת מתפתלת לאורך החוף. שדרות עצים וים מצד אחד, מהצד השני בתי אוכל מוארים באור יקרות, מספרות עם נערים חרדים, שלטים ברוסית, מאפיות צרפתיות, מגדלי פאר - ושלטי פינוי־בינוי של קבוצת יצחק תשובה, עם תמונות הרבי מלובביץ'. יש משהו מבלבל בחיבורים הרב־תרבותיים האלו. לרגעים ארוכים אני מרגיש כתייר בישראל.
"לפני מרים, נתניה היתה מכוערת כמו בני ברק עם ים, עם פשע כמו בשיקגו. מרים הפכה את נתניה לטיילת של ניס בלי כל השיגעון של תל אביב. אבל מה? הארנונה הכי גבוהה בארץ - כמעט 2,000 שקל..." אומרת לי אחת מהמבלות במתחם ה"פיאנו".
"בסוף זו עיר שטובה לי כאדם צעיר, לא חסר כאן כלום", אומר אביב רוגל, המוכר ב"פיצה זותא". מסביב האוויר מלא נתנייתית מדוברת, תערובת של צרפתית, רוסית, סלנג ישראלי ועברית עם כיפה. על הספסלים בחוץ ניגש אלי גבר צעיר ומזהיר: "אחי, לא כדאי לך להסתובב ככה עם המצלמה ולצלם. יש פה אנשים שזה עשוי לבוא להם ממש לא טוב, אם אתה מבין למה אני מתכוון". אני מבין, וזה משונה לי.
אמרו לי שהזמנים האלו השתנו.
"איפה, אחי, הלוואי. אני חושב לעזוב את נתניה רק בגלל זה. בכל יום פיצוצים. הנה, הבוקר מצאו רימון בפתח של איזה בית. אתה מבין? ילדים הולכים לבית הספר, והרימון בכניסה לבניין. מה המרחק בין זה לבין פיגוע קטלני? כמה דקות ושני ילדים משחקים?".
אבל כולם אמרו שפיירברג הוציאה את הפשע מהעיר, אני תוהה, והגבר צוחק במרירות. "פיירברג היתה שוטרת? עם כל הכבוד לה, היא רק עשתה איתם הסדרים, אז זה עבד. אבל תראה, כבר כמה חודשים כולם יודעים שהיא חולה, ובכל יום יש פיצוצים, מטענים ומה לא. היה פה איזה בחור, חתכו אותו בחרבות לשניים. חפש בפייסבוק, תראה כמה אירועים כאלו יש. עכשיו, כשפיירברג נפטרה, הפשע יחזור ובגדול".
למה?
"כי גם לפושעים טוב לחיות בנתניה. עיר נהדרת, באמת, אבל כשאין גננת... בכנות, אני מחפש לאן לעבור, זה כבר לא מקום טוב לגדל בו ילדים. גם קיבלנו את כל התל־אביבים שבאו לעיר ימים, והם תוקעים אותנו עם פקקים של שעה וחצי בכל בוקר ביציאה מהעיר, וגם הפשע. מי צריך את כל זה?! לך לבית חב"ד, לשבעה של מרים, תסתכל טוב מסביב ותראה איך כולם רוחשים סביב הירושה. זה ייגמר במלחמה".
גראונד זירו
הגבר מכוון אותי לבית חב"ד, וכבר מרחוק מבינים שלנתניה יש חוקים משלה. הבניין נראה כמקדש מואר ומפואר. נברשות במדרגות, שטיחים ובית תפילה מהסרטים. האולם התחתון הומה רחש שיחות וחבורות מתכנסות. כאן אפשר להרגיש את האהבה העצומה של תושבי העיר לפיירברג. דף אחר דף אחר דף כותבים לה תושבי העיר עיצבונות ונחמות, מדגישים את הקשר האישי שנדמה כי פיירברג הצליחה להעניק לרבים ממאות אלפי תושביה.
בצד עומדים לוחות עם תמונות משיאי חיים וקריירה של פיירברג. תמונתה ככלה בשחור־לבן, תמונה מיפן, שם היא יושבת ליד פוטין. אך תמונה אחת בשולי הקולאז' הענק מבהירה לי הכל: פיירברג עומדת בכובע תיתורה ובשמלת שבת ליד זבולון המר, המפד"לניק המיתולוגי, במבט של תלמידה מצטיינת.
לא סתם קראו לה ה"בולדוזרית". כמפד"לניקית האחרונה, אישיותה הצליחה לבנות גשרים מעל רצף הדתות הישראליות. לקלוט בפרגמטיות עדות כה מרוחקות מצרפת, מאתיופיה ומבריה"מ. להשכין שלום הסדרים בין עבריינים, ולהקים ריביירה ישראלית מפוארת לחופי הים התיכון.
כל הדרך דרומה אני חושב על החלום האחרון של פיירברג, שאותו לא הצליחה להגשים - הקמת אי מול נתניה, כמשל לישראליות הנוכחית. ככל שפיירברג הצליחה לחבר יותר קצוות, כך נינוחות הקצוות גרמה להם להתכנס באיים משל עצמם.
בתום היום אני מרגיש שנתניה נותרה עיר חידה. עיר לדוגמה ועירוניות מופתית של רב־תרבותיות ישראלית - או גראונד זירו שבו תפרוץ מלחמת אזרחים. כל ההבדל טמון בשאלה: האם יש בסביבה עוד דמויות כמו פיירברג שאפשר לקרוא להן, בעיר או בשכונה, מלכת החיבורים?
