היה משהו כמעט מכמיר לב בבלבול ובזעקות השבר שאחזו השבוע במחנה השמאל, בריכוזיו שבאופוזיציה, באקדמיה ובתקשורת, עם פרסום פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין חקירת פרשת שדה תימן. חוסר היכולת להכיל הפסד צורב כל כך של היועצת המשפטית לממשלה, ועוד כזה המונחת עליה מצד שופטי העליון, הביא למה שניתן להגדירו בתור "קריסה מנטלית". זה לא בדיוק ההפסד הראשון ברשימת ההפסדים ההולכת ומתארכת של גלי בהרב־מיארה, וגם לאו דווקא המפואר שבהם, אבל העובדה שההפסד הזה התקבל דווקא למול שר המשפטים יריב לוין לא הוסיפה למחנה הזה בריאות. גם לא תבונה פוליטית או קלאס.
בבחירה בין היצמדות ליועצת המשפטית, הממשיכה בנפילתה החופשית שהחלה בפרשיות אודליה מינס, רואי כחלון ודוד זיני, לאימוץ החלטה מקצועית של בית המשפט, שבסך הכל הכריז על המתבקש - ניגוד עניינים מוסדי לכלל אנשי היועצת והפרקליטות - החליטו בשמאל להיצמד ליועצת. ראו שם אישה קופצת מראש בניין, ובמקום להביט במחזה הזה בצער, אולי אפילו לנסות לשכנע אותה להימנע מצעד קיצוני כזה - תומכיה של בהרב־מיארה מיהרו לאתר חלונות נוספים שמהם ניתן לקפוץ, רק כדי לזכות באפשרות להתרסק לצידה.
בחופים, בשדות, ברחובות
פרופ' ברק מדינה היה מהראשונים שקבעו את הטון המחנאי. הוא הסביר מייד כי פסק הדין שיצא תחת ידי העליון הוא "אחד מפסקי הדין המסוכנים ביותר לעתידה של הדמוקרטיה הישראלית שניתנו עד היום". יאיר גולן, יו"ר מפלגת הדמוקרטים, הסביר שהבעיה בפסק הדין היא העובדה ששופטי ההרכב פסקו על פי הדין. או כמו שהוא קרא לזה בשפתו הדמוקרטית - "בג"ץ בחר להיצמד לאות היבשה של החוק". גידי וייץ טען ב"הארץ" כי בית המשפט "הפקיר את היועצת" וחברו לעיתון, אורי משגב, טען כי שופטי ההרכב "המציאו שיטת משפט ומשטר חדשה בישראל". לא פחות.
על האפשרות - אפילו הקונספטואלית בלבד - שהיועצת המשפטית לממשלה, שהתגלתה בפרשה הזו שוב ושוב בחידלונה, היא ששגתה, כמובן איש לא חשב שם אפילו. גם העובדה שבמו פיהם הם מרסקים את שאריות האמון הציבורי שעוד נותר בבית המשפט, שאותו כינו אך לפני זמן קצר "המבצר", לא הטרידה איש מהם. הם לא אוהבים את התוצאה שאליה הגיע בית המשפט, ומבחינתם אפשר לעלות על הבסטיליה.
בשמאל ראו אישה קופצת מראש בניין, ובמקום להביט במחזה הזה בצער, אולי אפילו לנסות לשכנע אותה להימנע מצעד קיצוני כזה - תומכיה מיהרו לאתר חלונות נוספים שמהם ניתן לקפוץ, רק כדי לזכות באפשרות להתרסק לצידה
הקריסה המנטלית הזו, דווקא בהקשר לפרשת שדה תימן, לגמרי לא מובנת. פסק הדין אינו נסב על זכות כלשהי שהמחוקק ביקש לשלול מהציבור הזה. הוא גם לא נוגע לאינטרס מיוחד הקרוב לליבם, או שעליו הם מבקשים להגן. הוא נוגע לטיוח של חקירה. לתצהירי שקר שהועברו לבית המשפט העליון. למה שנראה כלא פחות מרשלנות רבתי מצד אנשי הייעוץ המשפטי לממשלה. והרי אין איש במדינה שמבקש להגן על מה שקרה שם, ואין איש שלא מבין שאנשי הייעוץ המשפטי לממשלה, שלא פיקחו כראוי על העניין הזה בשעת מעשה, הם כנראה האחרונים שאמורים להשתבץ כמלווי החקירה.
התחושה היא שהציבור הזה מוכן ללכת עד הסוף אחרי בהרב־מיארה לא כי הוא חושב שהיא צודקת במקרה הזה, ולא כי יש לו אינטרס מיוחד שלא לחקור את הפרשה. הם מוכנים לקפוץ אחריה לאן שזה לא יהיה כי הם חלק מתפיסת הבהרב־מיאריזם שהתפתחה פה: מאבק כולל ומוחלט בממשלה. בימים, באוקיינוסים, בחופים, בשדות, ברחובות. העובדה שלמאבק הזה הפעם אין כל הצדקה, לא מעלה ולא מורידה. גם הפגיעה בבית המשפט לא מאוד רלוונטית. זה מה שמכונה "נזק אגבי". הרי בית המשפט אישר באופן עקרוני את המתווה של השר. והם מבקשים להיאבק בשר הזה. ככה שעם כל הצער שבדבר, גם בית המשפט יצטרך לחטוף.
לחזור אל הציבור
מאז העשור הקודם מתעצם הוויכוח בישראל על מעמדם של היועצים המשפטיים כ"שומרי סף". ככאלה, מוצאת אותם הממשלה שוב ושוב טוענים נגדה בעתירות שהם עצמם אמורים היו להגן עליה מפניהן. היועצים מצידם טוענים כי אינם מייצגים את האינטרס הממשלתי הצר, אלא את "האינטרס הציבורי הרחב" - ולכן רשאים להתייצב נגד הממשלה כשנדמה להם שטובת הציבור מחייבת זאת. התפיסה הזו אינה מוכרת בעולם המערבי, ואינה מתיישבת עם המודל הדמוקרטי שבו הציבור פועל באמצעות הממשלה, והממשלה מצידה מפעילה את יועציה. אבל נניח לרגע שהיא נכונה, ושגלי בהרב־מיארה אכן פועלת בשמו של הציבור הרחב. האם פעולה בשם הציבור היא מטבע בעל צד אחד בלבד?
הלא בכל מודל אחר של פעולה מטעם הציבור - יחד עם הסמכות לפעול בשם הציבור מגיעה גם אחריותיות כלפי אותו ציבור. החובה לחזור אליו, להסביר את הפעולה בשמו, למסור דין וחשבון, וככל שצריך - גם לשלם מחיר על פעולות לא מוצלחות שנעשו בשמו. ובכל זאת, נראה שלבהרב־מיארה כל זה אינו נוגע. זמן רב הציבור בישראל מוטרד עמוקות ממה שהתרחש בשדה תימן, בפרקליטות הצבאית ותחת פיקוחם של אנשי היועצת, אלא שהיועצת המשפטית לממשלה אינה רואה לנכון לפנות אל הציבור ולמסור לו את גרסתה.
יועצים משפטיים כמו מזוז ומנדלבליט ידעו לגשת אל הציבור בנקודות משמעותיות וסוערות, ואף לכנס מסיבות עיתונאים פתוחות שבהן הסבירו בהרחבה את מעשיהם. זה קרה למשל בהחלטה לסגור את תיק האי היווני. זה קרה גם בשעה שהוחלט על עסקת טיעון בתיקו של הנשיא לשעבר משה קצב. זה קרה שוב בהגשת כתבי האישום נגד נתניהו. היועצים האלה לא עמדו במרכז הפרשות הללו, ושום שאלה לא נקשרה בהן להתנהלותם האישית. ובכל זאת, בחרו לחזור אל הציבור ולהסביר מדוע נקטו פעולה כזו או אחרת.
המקרה של בהרב־מיארה מצדיק פנייה שלה אל הציבור פי כמה וכמה. משעה שטענת היועצת נדחתה באופן מוחלט בבית המשפט, ונקבע כי היא ואנשיה סובלים מניגוד עניינים מוסדי בפרשה זו, שכן הם עשויים בהחלט להתבקש בה כעדים - מגיע לציבור לפגוש גם מעט אחריותיות מצד בהרב־מיארה. יועצת משפטית שהתנהלותה שלה, ושל האנשים תחתיה, נדונה זה זמן בציבור ומעוררת שאלות חמורות, אינה יכולה להמשיך לשתוק. היא אמורה לחזור אל הציבור ולהסביר את עצמה. בוודאי אם היא מאמינה שהיא פועלת בשמו. היא לא תהיה היועמ"שית הראשונה שעושה זאת. הטכנולוגיה קיימת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו