הפסדה של היועצת המשפטית לממשלה בעניין חקירת ההדלפה משדה תימן ופרשת טיוחה כבר כתוב על הקיר. בהרב־מיארה לא תחקור את האירוע, ומסתמן כי גם פרקליט המדינה המשמש ידה הארוכה, ושאליו ביקשה להעביר את סמכותה, לא יעשה זאת.
עו"ד ציון אמיר בחידוש הדיון על חקירת תיק הפצ"רית לשעבר // צילום: אלינור שירקני קופמן
אלא שהפסדה הצפוי של בהרב־מיארה לא גוזר את ניצחונו של שר המשפטים, והעובדה שאנשי היועצת המשפטית לממשלה לא יחקרו את הפרשה לא מובילה לכך שמי שכן יעשה זאת יהיה בהכרח נציב תלונות הציבור על שופטים, השופט בדימוס אשר קולה, שאותו מקדם לוין.
הסיבה לכך טיפה לא נעימה, אבל צריך לומר אותה: התחרות המשפטית בין היועמ"שית לשר מתנהלת מראשיתה בין צדדים כושלים, המבצעים כאן טעות אחר טעות. כמו במקרים דומים, גם כאן מה שיטה את הכף לכיוון ניצחונו של אחד מהם לא יהיה עורמתו או עוצמת טיעוניו, שכן עד עתה אף אחד מהם לא הצטיין באלה. מה שיכריע כאן הוא ריבוי הטעויות של הצד השני.
היועצת המשפטית ביצעה כאן סדרה של טעויות פטאליות: התכחשותה בתחילת הדרך לניגוד העניינים העמוק שממנו היא סובלת, הפעולות שביצעה ביחס לתיק במצב זה, הניסיון להאציל את סמכותה לפרקליט המדינה מתוך מחשבה שזה יתקבל ציבורית, וההתעקשות של נציגה בבית המשפט לא לתת שום אלטרנטיבה רצינית לניהול החקירה על ידי אנשיה. כל אלה לא מאפשרים לה לנצח, ועבור שר המשפטים הם שווים זהב.
אלא שנראה יותר ויותר שיריב לוין מתעקש לקחת את הזהב הזה ולטוות ממנו קש. הדבר בלט במיוחד בדיון שנערך השבוע בביהמ"ש העליון. חוץ מלהציב שלט חוצות באולם שיבהיר לנציג השר, עו"ד ציון אמיר, כי מינויו של קולה לחוקר הפרשה לא יאושר - וזאת בשל האיסור על הנציב לעסוק במשרה נוספת - השופטים עשו כמעט הכל כדי לרמוז שכדאי לשר המשפטים לרדת מהעץ ולמנות מועמד אחר. אלא שלוין התעקש אז, וממשיך להתעקש נכון לכתיבת שורות אלה, על מינויו של קולה. והתעקשות הזו עלולה לגרום לו להפסיד בפסק דין עקרוני שנראה היה כי יוכל לנצח בו.
חור שחור משפטי
האמת היא שזהותו של מי שאמור לנהל את החקירה בעניין שדה תימן היא חור שחור משפטי. שום דבר בנושא הזה לא מוסדר בחוק או בתקדימים. זה מקרה סינגולרי, יוצא דופן אפילו ביחס למקרים יוצאי דופן. והצדדים שמספרים, כל אחד מכיוונו, סיפור על פרשנות "ברורה מאליה" של החוק המצדדת באופן מוחלט בעמדתם, לא משכנעים.
היועצת ואנשיה לא יכולים לחקור כאן. זה ברור שהם נגועים בניגוד עניינים חריף. סמכותו של השר למנות גורם אחר במקומם זכתה לתמיכה מסוימת מצד השופטים, אך כלל לא ברור מהם גבולותיה של התמיכה הפריכה הזו, וכיצד היא אמורה לפעול בשדה החקירות הפליליות. השופטים הציעו למנות עובד מדינה מרשות חקירה אחרת - אך ברור שעובד כזה לא ירצה להסתבך עם היועצת ואנשיה, ואולי אף יבקש לרצות אותם, ועל כן בעייתי למנותו. גם האפשרות להטיל את המשימה על אדם מחוץ לשירות המדינה, שיהיה גם החוקר וגם מגיש כתבי האישום, מעוררת חוסר נוחות ברור.
המועמד המושלם לתפקיד יכול היה להיות השופט מנחם פינקלשטיין, נציב תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות. הוא היה פצ"ר, תובע וסנגור צבאי מוערך מאוד ועצמאי. הוא מתמחה בחקירת גורמי פרקליטות, והחוק אפילו מאפשר לו להחזיק במשרה נוספת. אלא שיש בעיה קטנה אחת במינויו: יפעת תומר־ירושלמי, שנמצאת במרכז הפרשה, היתה בעבר עוזרת משפטית שלו.
ובדיוק משום כך מדובר בדוגמה מובהקת למקרה שצריך היה להסתיים בפשרה. אלא שבאותה המידה שבה פשרה נדרשת כאן, היא גם העניין האחרון שמתאים כאן. היא נדרשת - כי אין באמת פתרון משפטי מוצלח אחר; והיא בלתי אפשרית - משום שלא יעלה על הדעת שהשר יישא וייתן עם מי שטובלת כאן עד צוואר בניגוד עניינים.
זה גם לא שבהרב־מיארה מפגינה יכולת מרשימה במיוחד לזהות ניגודי עניינים שתעזור לה לאתר מועמד פשרה מוצלח יחד עם לוין. הרי עד שהיועצת המשפטית של משרד המשפטים, יעל קוטיק, לא הבהירה לה בסוף השבוע שעבר כי היא מצויה בניגוד עניינים, היועצת המשפטית לממשלה כלל לא העלתה זאת על דעתה. אז עכשיו מצופה ממנה להציע מועמדים שאינם נגועים? היא יודעת בכלל לזהות כאלה?
דרושה: עמדה חדשה
אלא שהבעיה מורכבת אפילו יותר. זו לא רק מריבה בין השר לייעוץ המשפטי לממשלה. גם בית המשפט, שלכאורה רק נקלע לאירוע במסגרת מילוי תפקידו כבורר, מבקש כעת לנגוס בעוגת החקירה. בדיון שהתקיים ביום שלישי, בית המשפט הציע לצדדים, בין השאר, כי שופטים מכהנים, ולחלופין שופטי עליון לשעבר, ישמשו חוקרים של פרשת שדה תימן. השופטת וילנר אפילו טענה שיש לה כבר שמות ספציפיים שתוכל להציע.
אולי אלה שאיפותיו הרגילות של בית המשפט להרחבת סמכויות, ואולי מדובר הפעם בעלבון המיוחד שחוו שם מצד רשויות התביעה והייעוץ המשפטי, שהציגו להם מצגי שווא לאורך תקופה ארוכה ביחס לטיפול בפרשת ההדלפה. כך או כך, הניסיון להכניס שופטים - בדימוס או מכהנים - לעמדת החוקר הופך את מה שהיה נראה כמריבה בין שני צדדים ובורר חסר פניות לחידה מורכבת הרבה יותר שמתקיימת בין שלושה גופי שלטון שונים, שלכל אחד מהם מרכז כובד משלו ואינטרסים עצמאיים. בית המשפט מבקש מהצדדים להסכים ביניהם, אך הפתרון שלו מיטיב מוסדית עם עצמו ומכרסם עוד בסמכויות הרשות המבצעת, שחלוקה בינה לבין עצמה.
המשך התעקשותו של לוין על מינוי קולה לא יוביל למינויו, כמובן, אך קשה להעריך כיצד ישפיע על פסק הדין שיימסר ביום ראשון. האינטרסים בפרשה מרובים ומורכבים, והשופטים עלולים לבטל את היתרון שממנו היה נראה שלוין נהנה במהלך הדיון. כדי להימנע מכך, לוין לא צריך לשאת ולתת עם בהרב־מיארה - אך עליו להתייצב על קו עמדות חדש. עליו להציג לבית המשפט הצעה אחרת במקום הצעת הנפל בעניין קולה, שצפויה להידחות בשל אי־חוקיותה. ייתכן שההצעה החדשה תתקבל על היועצת, וייתכן שלא - אך זה כלל לא משנה. לוין צריך להתעלם מרעשי הרקע האלה ולקדם הצעה שבית המשפט עשוי לאשר. רק כך יוכל להפוך הפסד כמעט ודאי לניצחון מוצדק.
