הפרחים לגלי: היועמ"שית הפכה לנכס האלקטורלי הכי טוב של הליכוד

התהפכו על היהודים

כשקראו לו ג'יהאדיסט וקיצוני, הליברלים והפרוגרסיבים בניו יורק סימנו את הקריאות כדעות קדומות. כאסלאמופוביה ואנטי־מוסלמיות. מאז תחילת הקמפיין זוהרן ממדאני חרש וביקר ב־55 מסגדים ובכל יום שישי השתתף בתפילות ולאחר מכן נאם בפני ציבור המתפללים. לפני שבוע וחצי הוא נשא נאום של דמעות. "להיות מוסלמי בניו יורק זה לצפות לחיים של השפלה", אמר בהתייפחות.

לאחר ניצחונו ברוב דחוק של כ־50% מהקולות, הוא דיבר בפאתוס שהגיע לפעמים לרמות של שחצנות מתנפחת, כמו פני הג'וקר החייכן והמזוקן שוודאי יכסו את שער ה"ניו יורקר" בגיליון הקרוב: "ברגע הזה של חשיכה פוליטית ניו יורק תהיה האור", אמר ממדאני. "יחד נשיק דור של שינוי, ואם ניצמד למהלך החדש והאמיץ, במקום לברוח מהתמודדות - נמצא מענה לאוליגרכיה ולסמכותנות באמצעות הכוח שממנו הם מפחדים. לא בדרך הפייסנות שהם משתוקקים אליה. זאת לא רק הדרך לעצור את טראמפ, אלא גם את טראמפ הבא. אז דונלד טראמפ, מאחר שאני יודע שאתה צופה בנו (בטלוויזיה), יש לי שלוש מילים בשבילך: תגביר את הווליום".

משקיף יהודי באחת הקרנות היהודיות השמרניות הציוניות הגיב בפשטות, כנראה עוד לפני שהוכרז ניצחונו של הקומוניסט המחייך: "זהו יום מבשר רעות לציבור בניו יורק. המצביעים בעיר, שהיתה מבצר של חיים יהודיים חופשיים וסובלניים, בוחרים כנראה סוציאליסט מושבע, אנטי־ציוני קולני, מצדיק טרור, בתור ראש עיר.

"ולא, זאת לא אנומליה. לכל רוחב החזית במערב ציבור פרוגרסיבי שתמך פעם בזכויות יהודים התהפך; הוא מתרץ, מצדיק או מתעלם מאנטישמיות - הכל תחת המסווה של ביקורת על ממשלת ישראל. ליברלים בעלי כוונות טובות שינו צורה והפכו לאנטי־ציונים רדיקלים".

מבלי להסתבך בניתוחים מעמיקים ומכונפים לגבי ההסברים, יש קודם כל הסבר פוליטי פשוט לניצחון ממדאני, כמו גם לניצחונות גדולים נוספים של הדמוקרטים בכמה מערכות בחירות שנערכו ביום שלישי. זה דומה מאוד לניצחון של טראמפ לפני שנה בדיוק. טראמפ ניצח קודם כל בגלל הברוך של הדמוקרטים עם הנשיא הסנילי השברירי ג'ו ביידן, ולאחר שזה הוזז הצידה מהמרוץ ונכנסה קמלה האריס - טראמפ מצא מולו מועמדת חלשה, מצחקקת וחסרת כריזמה. כך בניו יורק, ממדאני שיחק משך רוב הקמפיין מול שער ריק. הוא בא משום מקום, ראש העיר היוצא אדאמס עבר שחיקה עצומה בעקבות האשמות בשחיתות. כן, אי אפשר שלא לראות את העמדות האנטישמיות של ממדאני מאחורי הסיסמאות שבהן השתמש: ככל שאדאמס היה פרו־ישראלי ותומך חם ביהודים וביהדות, כך הציב נגדו ממדאני מדיניות אנטי־ציונית נחרצת: ראש הממשלה נתניהו ייעצר. אינתיפאדה עולמית. הזדהות עם האימאם שהיה חשוד בקשר לפיגוע במגדלי התאומים בשנות ה־90, שבו נהרגו שישה אזרחים. ומסגדים, מסגדים, מסגדים. היורש של אדאמס במרוץ, אנדרו קואומו, סחב על גבו חטוטרת ענקית מימי הקורונה, כמו גם תיק הטרדה מינית מימיו כמושל ניו יורק.

ממדאני הפעיל את הפוטנציאל האלקטורלי שכנראה לא השתתף במשחק עד היום. אולי זאת הגזמה, אבל כבר היתה עיר מאוד "יהודית" בהיסטוריה התרבותית המערבית, וזאת וינה של תחילת המאה ה־20. בעיר הזאת, עתירת המוצרטים ובתי הקפה וסטפן צווייגים וארתור שניצלרים וארתור קסטלרים, שלט מ־1897 ועד 1910 ראש העיר האנטישמי קרל לואגר. זה יום שחור ליהודים, כמו שצפה ברנאר־אנרי לוי.

חלק גדול מהיהודים לא מסוגלים לחשוב במושגים האלה. הנה מה שפרשן שמאלי יהודי כתב: "רבים מהיהודים לא אוהבים את בנימין נתניהו וחושבים שישראל ביצעה פשעי מלחמה. אבל הם לא יכולים להצביע נגד נתניהו, אז הם מצביעים לטובת ממדאני". הגיוני, לא? יותר מ־30% מיהודי ניו יורק הצביעו לראש העיר השיעי, שזכה לברכת מפלגת חד"ש בישראל.

המוסלמים נהנים לשמוע שאנשים בניו יורק מפחדים ומאיימים לעזוב את העיר. סיכם את צהלת המוסלמים איש תקשורת מצרי שונא ישראל בשם באסם יוסף, שעזב את ארצו לטובת ארה"ב: "ממדאני מנצח באותו יום שדיק צ'ייני מת? מה יותר אלוהי (אללהי) מזה?"

איפה הרחמונעס?

ב"הארץ" נכתב שהפצ"רית "הופקרה בידי המחנה הליברלי שאת ערכיו היא מייצגת". שתי מילים חשובות כאן: מחנה וערכים. יש מחנה שמטעמו פועלים פקידים שונים, וזה כולל את הפצ"רית; אבל גם את היועצת המשפטית בהרב־מיארה, שאין אפילו חוק שמסדיר את התפקיד וסמכויותיו. הערכים פה חשובים ולא החוק. החוק כפוף לתחושות צדק וגילום ערכים שכלי תקשורת מסוימים מכתיבים.
באוזן הפנימית שלי שמעתי השבוע את זעקתו הנוסטלגית של מאיר אריאל באחד משיריו: "רחמונעס!..." לכל ריבוינע של עוילם יש את הרחמונעס שלו, או ההפך - לכל רחמונעס יש את הריבוינע של עוילם שלו. אז איפה החמלה. איפה הרחמו - נעס!!!

מדהים איך לפעמים כל המאמצים להסוות אפילו ביד מומחה איזה מעשה נקלה נחשפים פתאום כמו אצל עברייני הצעצוע העלובים ביותר. היא כיסתה את המכונית, והיה מי שהעיר מייד: מי שהולך להתאבד מקפיד קודם לכסות את המכונית? היא השאירה מכתב. בסוגריים התקשורת מייד עשתה מבחן בחשבון אחד ועוד אחד? כמה זה? עשר לפחות. מכתב. מכונית. ים. חולצה... בבגדיה הרטובים. אבל מה אם המכתב לא היה מסוג המתריע לפחות על אובדנות?

האירוע הצית את דמיונם של רבים. היועצת המשפטית, שרוצה בלעדיות על החקירה, אפשרה לתומר־ירושלמי להסתובב עם הסמארטפון כראיה מרכזית בכיסה כשבועיים, במקום לשים יד על הראיה הזאת במהירות האפשרית. אז היא הלכה לים. טיפוסים שונים זרמו בהמוניהם לחוף הצוק, לחפש אחר הטלפון הנייד. מי יעץ לה לעשות את זה? בינתיים, בידי המשטרה נמצאים כבר הניידים של כל הרשת המדליפה שלה, כך שמה שצריך לדעת אפשר לבדוק בדרכי עקיפין. אבל מה לגבי הסמארטפון של היועצת המשפטית בהרב־מיארה. יכול להיות שיש רצון בקרב החוקרים לבדוק את עורק התקשורת בין הפצ"רית יפעת תומר־ירושלמי לבין היועצת בהרב־מיארה. לדעת מומחי משפט, מיארה לא יכולה להיות החוקרת בפרשת הפצ"רית ירושלמי, ודאי לא של ירושלמי עצמה. לפי מומחית משפט כמו עוה"ד כנרת בראשי, היא הגישה בנושא ההדלפה תצהיר שקרי לבג"ץ. ויש גם יחסי קח ותן בין ירושלמי למיארה בנושא חקירת גניבת האפוד בידי בנה של מיארה.

כל הפרשה צריכה להימסר לטיפול של חוקר מיוחד מהסוג של ניצב בדימוס יורם הלוי, שיודע היטב מהי מלחמת חרבות ברזל.

בעבר, לפני קרוב ל־20 שנה, על רקע חקירות ראש הממשלה אולמרט, אמר היועץ המשפטי דאז מזוז, כי זה כמו לנקות בית שהרבה זמן נערמו בו משטחי לכלוך ואבק. תהליך הניקוי מרים הרבה אבק וחלקיקי לכלוך עם נזקי נשימה אגביים. ערפל מאובק מכסה את התמונה עד לסיום תהליך הניקוי. זה גורם לבלבול בציבור ואולי גם לחרדות סתומות. בסבב הזה של הניקיונות, לעומת זה, יש תחושה שרצפת עץ רעועה, רקובה מטרמיטים, קורסת. אולמי ורסאי של מערכת המשפט ומרכיביה. כי אין שום ערך שמצדיק או מגן על הפרת חוק עבריינית שגרמה נזק תעמולתי אדיר על ידי הדלפת הסרטון הערוך ביד מגושמת משדה תימן. באגף המקבל את החומר בתקשורת מככבים כתבים אגרסיביים, שמשדרים אווירת איום ואלימות, כמו בראיון הזכור של גיא פלג עם הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ. רא"ל חלוץ עוד היה צריך להרגיע את פלג כדי להסביר לו שאין הכוונה לחסל פיזית או להרוג את ראש הממשלה, אלא רק לקחת אותו בשבי.

הבעיה בנושא היועצת המודחת בהרב־מיארה היא לא רק שלא נמצאה הטכניקה לקפל אותה הביתה ממשרד היועמ"ש, אלא שלא ברור אם מפלגת השלטון הליכוד רוצה שתלך הביתה. בשנת בחירות היא נכס אלקטורלי משמעותי לימין, ואפשר היה לראות את זה בהפגנה נגד מערכת המשפט לפני כמה חודשים.

עניין של התמדה

מאתיים המחבלים הלכודים בתווך התת־קרקעי, במנהרות של מרחב רפיח, ומתחננים על נפשם - הם דוגמית לפוטנציאל ההכרעה האדיר של מבצע מרכבות גדעון על שני חלקיו, א' וב'. בעיקר ב'. מתברר שגם מחבלים מתאבדים מתקשים קצת להיפרד מהעולם אל מה שמחכה להם שם למעלה אם יילחמו עד הסוף, בייחוד אם אין תוחלת ללחימתם כי הם מנותקים ממערכת התמיכה הפיקודית, מהאספקה, ממים ומזון וגם מתחמושת. זאת התמונה שהיינו רואים בעזה בהמשך הדרך של כיבוש העיר וחסימת מבואותיה. ללא המיגון האזרחי האנושי וללא המערכת התומכת - המחבלים מעוקרים. חשוב שכל כנופיות המחבלים מהעבר השני של הקו הצהוב, ובעיקר המפקדים בראש ההיררכיה, יידעו שזה בוודאות יהיה גורלם אם לא ימלאו אחר סעיפי הפסקת האש.

מצד שני, המשחק של חמאס עם החזרת החללים בחודש האחרון הוא הצלחה גדולה מבחינתם. מאז 13 באוקטובר, ההפרה הבוטה והמפתיעה של ההסכם תוך אי־החזרת החללים, הצליח חמאס למשמע מחדש את התקשורת בישראל למצב "הקשב!" - שוב שיתוף פעולה מלא עם הלוחמה הפסיכולוגית של חמאס. החזרה לטרמינולוגיה של מטה החטופים. עמודי העיתונים, מהדורות החדשות, חזרו לייצר בלבול וסחרור ערכי. בעיקר נוצרה הפרדה בין גופות של לוחמים שנפלו והם בידי חמאס לבין נופלים רגילים בקרבות שזכו לקבורה. את האחרונים משכיחים ומדחיקים מאז חגיגת "הותר לפרסום", הביטוי הסרקסטי ששימש את התקשורת כדי לשדר כמה מיותרת המלחמה. אבל אל"ם אסף חממי וחבריו הם במעמד "חטופים". חממי היה קודם כל לוחם מסתער אדיר, שחיפש תמיד את המגע הקרוב ובכל מחיר עם האויב כדי לחסלו. וככזה צריך לנצור את זכרו. המלחמה לא נגמרה כיוון שלא הוחזרו כל הגופות. זאת גרסת המפלגה. לפי זה גם מלחמת יום הכיפורים עוד לא נגמרה.

לגבי הלחימה ששללה בסוף את יכולותיו של חמאס, ייתכן שניתן היה להגיע להכרעה יותר מהירה אם היתה מראש תוכנית מרחיקת לכת כמו מרכבות גדעון לכיבוש רצועת עזה. במלחמה נגד אויב כמו חמאס, בכל ממדי ההסתתרות וההתבצרות שלו, תהליך צבירת הניסיון והטעויות שבדרך הוא טבעי. מלחמות כאלה אורכות שנים, ובמקרה של עזה ניתן להגיע בהתמדה לחיסולו הפיזי של ארגון חמאס, כולל מרבים המחבלים - או להכניע אותם.

עמק הבכא האקדמי

כשבועיים לאחר מלחמת ששת הימים, בסוף יוני 67', העניקה האוניברסיטה העברית תואר דוקטור לשם כבוד לרמטכ"ל הניצחון יצחק רבין. "יכולה השאלה להישאל: מה ראתה האוניברסיטה להעניק תואר דוקטור של כבוד לפילוסופיה דווקא לחייל, כאות הוקרה על פעולותיו במלחמה? מה לאנשי הצבא ולעולמה של האקדמיה, המסמלת את חיי התרבות? מה לאלו העוסקים לפי מקצועם באלימות ולערכי הרוח? אלא שרואה אני בכבוד זה שהנכם חולקים באמצעותי לחבריי אנשי הצבא הכרה עמוקה שלכם בייחודו של צה"ל, שאינו אלא ביטוי לייחודו של עם ישראל כולו".

כעבור 58 שנים בוחרת אוניברסיטת תל אביב להעניק תואר דוקטור כבוד לעינב צנגאוקר. מפאת סעיף רחמונעס וכבוד מדלגים אנו על הציטוטים המחפירים, האיומים הגסים שהשמיעה צנגאוקר לאורך מלחמתה נגד המלחמה; באמצעות מלחמתה נגד ראש הממשלה נתניהו, אם לפרש לימינו את רבין, היא נלחמה גם נגד צה"ל וחייליו. אבל הענקת התואר מבטאת בעיקר את מפולת הערכים של האקדמיה. מפני שאם ניתן להעניק משמעות ציבורית נעלה להתבטאויותיה של צנגאוקר, אז אין שום עוגן מוסרי לאוניברסיטה, ומתעורר ספק גם לגבי אמות המידה של המחקר האוניברסיטאי.