אכן דמות צ'רצ'יליאנית
גם את הידיעות הראשונות על פרוץ המלחמה שמעתי בנהיגה בדרך לקצה הדרומי של ירושלים. בשעת בוקר מוקדמת יחסית. הפעם שוב נסיעה לאותו יעד, שעה קצת מוקדמת יותר. למרות הקולות הלא חביבים והלא נעימים שבקעו משתי תחנות הרדיו, הידיעות היו פנטסטיות. החטופים משתחררים, כולם כו־ל־הם ! וזה מבלי שישראל נכנעת לתכתיבי הקניבלים, שחשבו כבר בתחילת המלחמה שלישראל אין תשובה למהלך שלהם, ש־251 החטופים ישוחררו תמורת ריקון בתי הכלא מהאסירים הביטחוניים והפסקת אש לפני שישראל תגיב בעוצמה לפלישת חמאס.
המהלך האחרון של הסכם סיום המלחמה והחזרת החטופים מחר, ואם לא מחר אז מחרתיים, מסכם מלחמה ארוכה עם הצלחות אדירות וניצחונות בלתי חזויים בממד האסטרטגי האזורי. אבל היום אנחנו יודעים שבהדרגה התפתחה מלחמה נוספת, מקבילה: מלחמה עם אומות העולם, מלחמתם של היהודים בארצות המערב, שהפכו ליעד של חרמות ותקיפות אלימות. במלחמה השנייה הזאת ישראל רושמת הפסד בשלב הנוכחי. ב־7 באוקטובר התברר ששואה נוספת היא בגדר האפשרי. והעולם אוהב את זה.
בהתחשב בעובדה שהפסד כזה או אחר בזירה של הרחוב האירופי־קניבלי הוא תוצאה כמעט בלתי נמנעת, הניצחון המובהק במלחמה האסטרטגית בהחלט מאזן את התמונה. בגלל ההתקפות והחבלות הבלתי פוסקות מבית - אבל גם מחוץ - חייבים להגיד משהו על מנהיגותו של רה"מ נתניהו. וזה גם לתשומת ליבם של סמוטריץ' וחבריו. ביבי נתניהו אכן התגלה כדמות צ'רצ'יליאנית. הוא לא הצליח לאחד את העם בשאגה עברית אחת, אבל הוא הוביל מלחמה שבה ישראל משנה לחלוטין את פני המזרח התיכון. חיזבאללה מוכרע, מי היה מאמין. בטח לא האלוף גיא צור, בוגר ההתברברות של קיץ 2006. החוליה הסורית של בשאר אסד נותצה. הגרעין האיראני, משטר האייתוללות - זה לבדו נחשב יעד בלתי מושג. זרועות הביטחון השונות, בהובלת גופי המודיעין וחיל האוויר, הפליאו מעל ומעבר. אפילו הנהגת קטאר קיבלה הקש בגג. זה קרה רק לפני כחודש, וזה כאב יותר ממכה של מקטרת על עורפו של תלמיד ישיבה.
נתניהו רותם עכשיו בפעם השנייה את הנשיא טראמפ הצמא להישגים לעוד הצלחה כבירה ויוקרתית ברמה הבינלאומית. נכון, בלי טראמפ זה לא היה קורה. אבל לרתום אותו ולהעניק לו תחושה שנושא החטופים והפסקת המלחמה זה לזיכרון עולם - זאת היתה אמנות של יחסי אנוש, דיפלומטיה בכל המובנים, עיסוי אגו ותחזוקה בלתי פוסקת, אולי גם על ידי אישים ונשים שלא ימהרו לחשוף את עצמם. אבל העיקר הוא ההבנה של מכפיל הכוח בקשר שבין ממשל טראמפ לממשלת נתניהו. זה עבד באיראן וזה עבד בעזה.
הפרשנוביצים שמיהרו להטביע על מבצע מרכבות גדעון חותמת "נכשל" נדרשים לבדק בית בקופסה שעל הצוואר. הרמטכ"ל זמיר ואלוף פיקוד דרום יניב עשור ביצעו טיהור בכל המובנים של רצועת עורף רחבה בשלב גדעון א'. לאחר מכן, בגדעון ב', נכנסו לעיר עזה כשהעורף מוגן. בלי טראמפ והיכולת שלו לקמבן את כל הארצות המוסלמיות המשמעותיות למהלך סיום המלחמה - הלחץ הצבאי לא היה מספיק, וישראל היתה נאלצת להשלים את כיבוש העיר עזה.
רה"מ נתניהו זגזג בין עסקה חלקית לשלמה. היומרה שלו ללכת על מבצע מקיף, שאחד מיעדיו הוא החזרת כל החטופים הנותרים בפעימה אחת, התגשמה במלואה. ושוב, אם מותר, מי היה מאמין. בסוף אוקטובר 2023, כשצה"ל פרץ לרצועת עזה, לאף אחד לא היתה תשובה איך מחזירים את החטופים במסגרת המהלך הצבאי. אפשר היה להכניס את ישראל למעגל של סחטנות אינסופית אחרי שחרור החטופים בעסקה הראשונה של סוף נובמבר 2023. גם אז היתה הסכמה שהקניבלים ישאירו בידם מספר כלשהו של חטופים כפוליסת ביטוח. והמיקוח היתה מתבצע כשצה"ל מעבר לגדר אחרי נסיגה כוללת, ולחמאס שום דבר לא דחוף כשהם חוסים תחת שלטונה המחודש של הרשות הפלשתינית האבו־מאזנית. הבה נודה בכך.
אפילו העסקה החלקית שעמדה לכאורה על הפרק מאז קריסת הכור בפורדו לא נתנה מענה לבעיית שחרור עשרת החטופים הנותרים. כולם בעסקה אחת, בפעימה אחת, כשצה"ל שומר על הנכסים הביטחוניים הדרושים - זה סוג של ניצחון. זה לא הניצחון המוחלט נוסח ברלין במאי 1945, כי חמאס יישאר בדרך כזו או אחרת. אך מבחינה צבאית היכולת שלו לפגוע בכוחותינו מוגבלת ביותר, ויכולתו לפגוע ביעדים בשטח ישראל היא אפסית - מה שבמושגים צבאיים נחשב תבוסה של האויב. אבל זאת לא תבוסה גמורה ומוחלטת כמו שבעלות הברית כפו על גרמניה הנאצית. בשביל זה היתה דרושה קואליציה בינלאומית, שבמקום לעודד את האסלאמו־נאצים ולהיות מנוהלת על ידיהם, תתלכד מאחורי ישראל ותדחוף לפירוק מוחלט של כל גופי הטרור הפלשתיניים. ו... כן - לטראמפ מגיע פרס נובל, ולנתניהו מגיע פרס ישראל על מפעל חיים. אבל מעשים כאלה לא נעשים כדי לקבל פרס.
תגובה אנטישמית
לא משנה כמה פעמים חוזרים על העיקרון האסטרטגי לגבי האנטישמיות - זה לא מופנם בקרב האליטה הישראלית, משום שמשפיעני האינטליגנציה בישראל לא מבינים את הנושא, או אולי מסרבים להבין את חשיבותו. ב־2025 הפרשנים והאינטלקטואלים עדיין מתווכחים אם אנטישמיות חופפת לאנטי־ציונות או לאנטי־ישראליות, ולהפך - האנטי־ציונות היא האנטישמיות העכשווית.
חוקרי העבר של הנושא מסכימים על כך שהאנטי־ציונות היא האנטישמיות החדשה כבר מאז 1953. אני יכול לציין בהקשר הזה כמה תאריכים: ב־53' יצא ספר המסות של Commentary תחת הכותרת "האנטישמיות החדשה". זאת היתה המסקנה - גם הכותרת וגם השורה התחתונה - בעקבות הפעילות האנטישמית בעליל והאנטי־ציונית של משטר סטלין בבריה"מ ובמזרח אירופה מאז ספטמבר 1948. השיא היה ברצח הסופרים והאמנים היהודים באוגוסט 52', במשפטי פראג בנובמבר 52' ובתפירת תיק עלילת הרופאים בינואר 53'.
בספרו "האינטלקטואלים הצרפתים והקומוניזם" שיצא ב־1964, החוקר הבריטי דיוויד קאוט חזר על המסקנה הבלתי נמנעת: היהודים הוצגו עכשיו כחלק מקונספירציה רחבת יריעה, שמרכז העושר והכוח שלה מבוסס בארה"ב. בספטמבר 48' פורסם ב"פראבדה" מאמר של איליה ארנבורג התוקף את הציונות, את מדינת ישראל ואת הרעיון של קשר כלשהו בין יהודי העולם. בהמשך, הקמפיין האנטי־ציוני התעצם במהירות, כשהוא מלחים ביחד את המסע הכללי נגד הקוסמופוליטיות (יהודים), וכל תמיכה אמריקנית. אחרי 1967, כל היזמות האנטישמית/אנטי־ציונית קיבלה תנופה מחודשת.
ב־2013 פרסם סטיבן נורווד ספר יסוד חשוב שנקרא "אנטישמיות והשמאל האמריקני הרדיקלי". ב־1971, בנובלה "הדיירים", הסופר היהודי הנפלא ברנרד מלמוד תיאר חיזיון דמיוני של פוגרום עקוב מדם שעורכות קבוצות של מהפכנים שחורים נגד יהודים בניו יורק. לא יכול להיות ספק שאם פורץ עימות קשה בין ישראל לפלשתינים, ואז במנצ'סטר נרצחים שני יהודים ביום כיפור וקודם לכן בני זוג ישראלים בוושינגטון, זה חלק מתגובת שרשרת אנטישמית.
באותו ספר על הרדיקליזם האנטישמי באמריקה, נורווד מתאר בין השאר את דעיכת השמאל החדש בתחילת שנות ה־70 והתפצלותו. מאז הפכו התנועות הרדיקליות של השמאל למעי העיוור של התאגדויות סטודנטים מוסלמים או קבוצות מהפכניות של הלאומנות השחורה. כל ארגון שנוצר בשנות ה־60 נחלש מאוד בעשור הבא; ההתפלגויות של השמאל הרדיקלי היו בכל נושא, בדומה להיסטוריה של השמאל הישראלי.
בדבר אחד היו עקביות והסכמה: "הנושא הישראלי־ערבי אף פעם לא היה במחלוקת. כל הפלגים תמיד ביטאו את תמיכתם בגרילה הפלשתינית ובמלחמתה להשמדת ישראל", כותב נורווד, "וכולם בשמאל הוקיעו את המדינה היהודית כ'נאצית' ו'ג'נוסיידית'". חלק ממנהיגי השמאל האמריקני הצהירו שהם גאים להיקרא "סטליניסטים".
בנקודה הזאת נמצא ההבדל בין ארה"ב לאירופה. השמאל הג'יהאדיסטי הרדיקלי בארה"ב היה בשוליים. לא שולי ולא זניח, אבל בשוליים. הוא היה מספיק משפיע כדי להשתלט מבפנים על האוניברסיטאות והתקשורת. באירופה, הנושא הפלשתיני הפך לציר שבו תלויים יחסי ישראל עם אותן מדינות שהיתה בהן הגמוניה שלמה או חלקית של המפלגות הסוציאליסטיות. זאת היתה אמורה להיות חתונה משולשת של האירופאים, הפלשתינים וישראל, ותפקידה של מפלגת העבודה היה למכור את הפלשתינים, ואיתם את אש"ף, לישראלים.
לצורך כך הוקמו ארגוני ה־NGO המוכרים, עם ארגון הגג של הקרן לישראל חדשה וגופים אחרים. תפקידם לחנך את הישראלים מהי דמוקרטיה וכמה נפלאים הערבים. אבל למעשה, התוצר העיקרי היה: תראו כמה הישראלים מכוערים, אלימים וגזענים. מלחמת המידע ייבאה לאירופה ולארה"ב אנטישמיות מציון.
המטרות השגרתיות של השמאל במדינות אירופה, כמו גם בישראל ובארה"ב, הן: 1. ערעור היציבות במדינה; 2. דה־לגיטימציה של ישראל בקרב החברות המערביות; 3. שיתוק התגובות הצבאיות של ישראל כשהיא נדרשת להתמודד עם מלחמת הטרור הפלשתינית.
הקומוניזם בועט
ישנה האנטישמיות הרגילה, האפורה, והיא הדעה הקדומה והשנאה הסמויה כלפי אנשים שנקראים גרינבלט, קושנר או שפירו. אבל האנטישמיות החשובה לעניין היא האנטישמיות האסטרטגית, שמצריכה גב חזק של גופים פוליטיים מאורגנים, ובייחוד של מדינות. בתקופה הנאצית הגרמנים השתמשו באנטישמיות אסטרטגית, ואחריהם - ואולי גם במקביל - הסובייטים, ובימינו הם האיראנים והפלשתינים. ההיסטוריון הסקוטי ניל פרגוסון גילה במחקריו כיצד האוניברסיטאות הגרמניות, שנחשבו הטובות בעולם, הפכו לתומכות בתנועה הנאצית ובמטרותיה האנטי־יהודיות. האם זה לא מזכיר את אוניברסיטאות האיכות באמריקה של היום, שהפכו לפס ייצור של אנטישמיות דרך הפלשתיניזם?
האנטישמיות הזאת מקטבת את החברה, מפצלת ומחלישה אותה. היא גם הגורם המתסיס האפקטיבי ביותר. היא מחברת בין להט"בים לבין טרוריסטים מחמאס שהיו רוצים לתלות אותם ברחוב, בין פמיניסטיות רדיקליות לבין רוצחי נשים, בין שמאל קיצוני לימין קיצוני. היא גם גורמת לאפקט חדש שלא נראה כמותו בעבר: נסיגה לברבריות ויצירת אקלים של מתירנות אלימה. הנה, פרופסור מבית הספר למשפטים בהרווארד יורה ברובה (אולי רובה אוויר) ליד בית כנסת בחגים. "אני יורה בחולדות", הוא משיב לחוקרים, כמו מתוך ספר לימוד שכתב פרנץ קפקא. חולדות. גבלס היה מת על זה.
כשאנחנו ציינו את 7 באוקטובר כיום שייזכר לדיראון, באיטליה ובוודאי גם בארצות אחרות חגגו באותו יום: "תחי ההתנגדות הפלשתינית!". לאורך מלחמת עזה, השמאל הפך לאגרוף שמסוגל לחבל כרצונו במשילות של הממשלה הנבחרת כחוק. הוא יכול לקבוע יום פקודה ולשתק את הנמלים, לחסום כבישים, לשרוף מכוניות, לתקוף יהודים. והארגון מופתי.
זאת היתה אמנות של יחסי אנוש, דיפלומטיה בכל המובנים, ותחזוקה בלתי פוסקת אולי גם על ידי אישים ונשים שלא ימהרו לחשוף את עצמם. אבל העיקר הוא ההבנה של מכפיל הכוח בקשר שבין ממשל טראמפ לממשלת נתניהו. זה עבד באיראן וזה עבד בעזה
ההפגנות והמהומות שפרצו ברחבי אירופה ביום שבו צה"ל עצר את המשט, בפעולה חדה, יעילה ונקייה, היו חלק בלתי נפרד ממופע הראווה ומהפרובוקציה של המשט. ההפגנות לא "פרצו במחאה" על עצירת המשט, כפי שדיווחו הסוכנויות, אלא הן היו מעגל חיצוני עוטף של המשט. האם חמאס שולט היום בפוליטיקה האירופית? במידה רבה כן. אפילו בצפייה בטלוויזיה אפשר היה לחוש באווירת הפוגרום שהשליט הקהל הפולני באצטדיון הכדורסל בקטוביץ', במשחקיה של נבחרת ישראל נגד פולין וצרפת.
בשמאל האיטלקי והספרדי טוענים שזה ביטוי לאינסטינקט הדמוקרטי שהתפתח בארצות שהיו בעבר מוכות פשיזם (מוסוליני ופרנקו). אבל זה הפוך: ריסוק החישוקים של הציוויליזציה, שמתבלט באלימות ובאיומים כלפי ישראלים ויהודים, מקורו בהשפעה ארוכת הטווח של שתי התנועות הטוטליטריות מימין ומשמאל, הפשיסטים והקומוניסטים. אין מהלך מדיני או אנטי־ישראלי שהממשלות באירופה, כולל בריטניה, יכולות לעשות כדי לפייס את אגרוף השמאל בארצותיהם. השמאל שסחף איתו את המרכז הליברלי הפך לאויב.
