אין חדש תחת המייק-אפ: ההיסטוריה האנטי-יהודית של הוליווד

"איטבח אל־יהוד" מצלצל היום בהוליווד יותר טוב מ"הארווי וויינשטיין". תעיד על כך אותה שחקנית זוכת פרס האמי האנמי האנה איינבינדר, שזעקה "פרי פלסטיין!". קסם הרקלמה. זה יותר אכיל מ"איטבח אל־יהוד". זה לא הפרק הראשון בתולדות הוליווד שמוצא את היהודים במוקד המערבולת הפוליטית שמציפה את האולפנים, הטקסים, התסריטים וכל השאר.

כל עוד מרלון ברנדו שלח אישה מתחזה עם נוצה על הראש בתור אמריקנית ילידית (מה שקראנו לו פעם "אינדיאנית"), זה היה טוב מבחינת היהודים. גם בעיות האקלים וחוסר אחריות תעשייתית, בעיקר בכורים גרעיניים - מצוין! סימן שאין יהודים במרכז הסיפור, ומוטב כך. אבל היום, אף שקשה לחשוב על סרט שבו יהודי מזוהה כשטן פוליטי או אידיאולוגי - היהודים, במסווה של מדינת ישראל והציונות, נמצאים בנוכחות גבוהה בכל מה שמסביב ליצירה הקולנועית עצמה.

זכר לתקופה הקדמונית בהוליווד, שבה רדפו יהודים במסווה של קומוניסטים, נצפה במחוזותינו בתחילת שנות ה־80. מעטים מכירים היום את השם אברהם פולונסקי. אני זוכר שבמפגש עם אנשי קולנוע מקומיים, פולונסקי הבהיר ששמו המלא הוא אברהם לינקולן פולונסקי. הוא היה תסריטאי ברמה הגבוהה ביותר בהוליווד בסוף שנות ה־40. הוא כתב את אחד מסרטי האיגרוף הקלאסיים, "גוף ונשמה" עם ג'ון גארפילד, כתב את התסריט ל"עגילי זהב", וב־48' ביים את סרטו הראשון, "כוח הרשע" (Force of Evil), שוב עם גארפילד. הוא סיפר על האתוס היהודי הפנימי שהתאים מאוד לגרעין הקומוניסטי: אסור להלשין, להיות מיוסר. גארפילד דעך במהירות, מאחר שלא שיתף פעולה עם גופי המקארתיזם. "הסיבה היחידה שהוא לא שיתף פעולה היתה כי הוא לא רצה לחזור לשכונה שבה גדל, שם חיו הוריו, והילדים ירוצו אחריו, יזרקו עליו אבנים ויצעקו: there goes the stool pigeon (הנה המלשין!)", סיפר פולונסקי, שלפני המילה "מלשין" השתמש במילת ה־F הידועה.

כמו רבים אחרים, הוא נכנס אוטומטית לרשימה השחורה, כי היה ידוע שהוא חבר מפלגה או שהיה חבר מפלגה. הוא אולי חזר עוד פעם לבולטות מסוימת כעבור 20 שנה(!), כשכתב וביים את "תגיד להם שווילי בוי הגיע". מי שמחבר את התקופה הרחוקה ההיא עם ימינו הוא רוברט רדפורד, אחד מכוכבי הסרט. נוסף על היותו כוכב קולנוע נדיר שמושך גם גברים, ולא רק נשים מצועפות בסוואנות של אפריקה, רדפורד, שמת בשבוע שעבר, החדיר את הנימה הכל כך מוכרת של פוליטיקה רכה בגוני פסטל לקולנוע של המיינסטרים.

כזה היה הסרט "כך היינו" עם ברברה סטרייסנד. אבל הוא שייך לתקופה שבה כוכבי קולנוע ליברלים עם טאץ' שמאלני עוד הרשו לעצמם להופיע בתפקידים שאינם פוליטיקלי קורקט, כמו "הצעה מגונה". איש הימין האמריקני ג'ון וויט לא היה מופיע היום בסרט האנטי־מלחמתי בכיכובו "השיבה הביתה" לצידה של ג'יין פונדה, שעליו קיבל את אוסקר השחקן הטוב ביותר.

תקופה מעצבת

התקופה המעצבת של הפוליטיקה בקולנוע האמריקני היתה ימי המקארתיזם, שהנחיתו על הוליווד את "ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי־אמריקנית" (Un-American). ההשפעה ארוכת הטווח של המקארתיזם עם הרשימות השחורות שלו היתה הפוכה ממה שהחברים ג'ו מקארתי, ריצ'רד ניקסון ובובי קנדי חשבו. התקופה הזאת קבעה את הדעת לגבי "הצד הנכון" בפוליטיקה, וחשוב מכך - היא האצילה הילה של קדושה לשמאל הקומוניסטי ולכל מי שסבלו מהרדיפות, שכונו אז "ציד מכשפות".

רק עשור קודם לכן, בין הסכם ריבנטרופ־מולוטוב (1939) לפלישה הגרמנית לבריה"מ, עמדת הקומוניסטים היתה של התנגדות להשתתפות במלחמה. כמו תמיד, הם קודם כל שירתו את הקו המדיני והאידיאולוגי של מוסקבה. ואם מוסקבה נמצאת במעין ברית עם הנאצים - אזרח טוב ונאמן לא מתגייס להילחם נגד גרמניה הנאצית. הם פיתחו פציפיזם סלקטיבי. זאת מלחמה אימפריאליסטית לפי הקו המפלגתי. אצלנו חיים גורי כתב פעם על העיוורון שאפיין את השמאל הקומוניסטי לגווניו, גם ביישוב הארצישראלי. כך שבעצם אולי היו שלוש מלחמות שאפשר לחשוב עליהן שהוכרו כמלחמות קודש שחובה להתגייס אליהן מבחינת השמאל (או הקומוניסטים): מלחמת ספרד 1936-1939, מלחמת העולם השנייה החל מסוף יוני 1941, וגם - תתפלאו - מלחמת השחרור של היהודים בארץ ישראל ב־1948. למה? כי ככה החליט סטלין.

למעשה, עד אמצע שנות ה־70, ישראל בהנהלת בן־גוריון ומפא"י בגלגוליה השונים נחשבה "אחת משלנו". מדינה סוציאליסטית מתקדמת. להגיד "ליברלית" יהיה מוגזם. וזה אף שבריה"מ הפנתה עורף לישראל כבר ב־1949, ובוודאי בתחילת שנות ה־50. בשלב מסוים, מ־1955 והלאה, בריה"מ החלה להוות איום קיומי על מדינת ישראל. אבל קרה משהו מעניין שהוציא את השמאל משיווי משקלו למשך 20 שנה לפחות: מות סטלין, ולאחר מכן הגילויים (כאילו לא ידעו) על פשעיו, הורידו את הקרמלין ממעמדו כבית המקדש האוטופי הסוציאליסטי. ובתוך הקריסה האידיאולוגית, החלל הריק התיאורטי, ישראל מצאה לה מקום טוב באמצע. באותם ימים רחוקים, הבמאי הדוקומנטרי הגדול כריס מארקר, שתערוכת צילומיו מושכת קהל עצום למוזיאון ישראל, אמר משפט בן אלמוות: "אולי אי־הצדק הגדול ביותר המכביד על ישראל, הוא שאין לה הזכות להיות בלתי־צודקת".

כן, בואו נצא מההנחה שלרגעים היא קולוניאליסטית, ולרגעים גורמת למות אזרחים. הכל ברגעים. וכבר הנערות התמימות ביותר בהוליווד ובלונדון, בתל אביב ובקאן, שם ובכל מקום, מתמלאות קצף על השפתיים וזועקות "איטבח אל־יהוד!" ו"תנקו את האבק מהתנורים", כי חאבייר בארדם שוב צמא דם.

במשך כל התקופה שבין הוועידה ה־20 לבין המהפך ב־1977, ישראל היתה בתפקיד האוטופיה החלופית, גן העדן החורג, שלא לומר חריג. חלק משבורי הלב בעקבות השבר של בריה"מ בשנות ה־50 יכלו להתרפק על המדינה היהודית תחת הדגל הסוציאליסטי. אחדים עדיין זכרו את ששת המיליונים. זה כולל את הרברט מרקוזה, ז'אן פול סארטר וסימון דה בובואר. הקיבוץ, החינוך המשותף, מול אויבים שנתפסו כיורשי הנאצים, היה סמל חזק של צדק וקדמה.

תודות וקללות

ב־1978, שוב, זיכרון אישי. לראשונה בחיי צפיתי בשידור ישיר של טקס פרסי האוסקר. מחוץ לאולם הפרסים כבר היתה הפגנה שלא היה אפשר להתעלם ממנה של פרו־פלשתינים ואנטי־ישראלים. ונסה רדגרייב עלתה לקבל את האוסקר שלה על אחד הסרטים המזויפים ביותר בכל הזמנים, "ג'וליה". גם הוא שייך לז'אנר שמפאר את הסטליניסטים לשעבר (ליליאן הלמן), ואיזו גיבורה היתה ליליאן. רדגרייב פרצה באיזה נאום תודות על קבלת האוסקר שכלל גידופים כלפי ישראל ו"חבורת בריונים ציונים" שאיימו לגזול ממנה את הפרס. אבל אז בהוליווד לא שרר פחד. עלה להגיש את פרס האוסקר על התסריט היהודי הגאה פאדי צ'ייבסקי, ואני זוכר רק ארבע מילים מהבק־הנד החזק שהחזיר לוונסה רדגרייב: "I'm sick and tired". הוא אמר שנמאס לו כבר מניצול הבמות האלה לצרכים פוליטיים תעמולתיים. כמובן, ונסה הטרוצקיסטית הפלשתינית קבעה את הטון. ופאדי צ'ייבסקי? אולי. נשמעים קולות אמיצים נגד. באותו הטקס, אגב, היה מועמד "מבצע יונתן" של מנחם גולן לפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר.

סוד הפעילות האפקטיבית כל כך של השמאל הקומוניסטי בתעשיית הקולנוע האמריקנית, אך גם בישראל, טמון בארגון. עצומה של אלפי שמות, חלקם בולטים, נגד ישראל ובעד הפלשתינים תחת כל מיני סיסמאות שקריות מבוססת על עבודת שטח וארגון של שנים. אז רבים הולכים עם הזרם. ההכרזה על כך שלא יעבדו עם מה שמזוהה עם "מוסדות" ישראליים תגלוש מהר מאוד לגירוש של כל מי שמריח ישראלי, ואחר כך אולי גם של יהודים. משיתוף פעולה עם מוסדות - אגב, אילו סרטים נעשו בצורה כזאת? - זה יעבור ליועצים צבאיים, למומחים לנשק ולכל מי שייחשד בכך שהיה קשור ל"מוסד" ישראלי כזה או אחר, כולל מוסד ידוע או שירות בצה"ל. תסמכו על מארק ראפלו, סינתיה ניקסון ואמה ווטסון.

יש אנשים בעלי מצפון ותודעה בתעשיית הסרטים. אבל המציאות ההיסטורית דומה הרבה יותר לקומדיה המטורפת של האחים כהן "יחי הקיסר", שנוגעת בפעם הראשונה באמת הסטליניסטית ובהשפעותיה בהוליווד, והיא נטולת הממד של "ציד המכשפות". את ההשתלטות הדורסנית של השמאל על מוסדות ההפקה הקולנועית מייצגת קבוצה מחתרתית בשם "העתיד". כלומר, אם הסרט מתרחש ב־1951, היום אנחנו כבר נמצאים בהתגשמות האוטופיה הטוטליטרית ההוליוודית. האחים כהן מציגים כוכב קולנוע של אפוס היסטורי הבלותי (ג'ורג' קלוני), שנחטף ומתעורר בבית שבו מתכנסת המחתרת הקומוניסטית. הוא לומד את התפקיד החדש עם הרקלמות המצפוניות המפלגתיות, ומתלהב כבעל מצפון חברתי אמיתי. בסוף הסרט מזכיר לצופים מיהו האויב האמיתי, כשכוכב אחר עורק לבריה"מ באמצעות צוללת, תוך אזכור לבריחה הימית של ברג'ס ומקלין, ואילו ג'ורג' קלוני, המדקלם סיסמאות פרוגרסיביות, נעצר על ידי המשטרה בבית שבו נהגו הקומוניסטים להיפגש.

תחילת דרכו הפוליטית של הנשיא המנוח רונלד רייגן היתה כראש איגוד השחקנים, שנלחם נגד ההשתלטות הקומוניסטית על חלק מהאיגודים החשובים בתעשייה. הוא לא עשה את זה כרפובליקני, אלא כחבר המפלגה הדמוקרטית. הוא הלך נגד הזרם, כמו שהאחים כהן הלכו בסרט שלהם נגד הזרם שיצר את המיתוס הגדול של "ציד המכשפות".

"יחי הקיסר" נראה היום כסרט החתרני ביותר של האחים היהודים. הם הזכירו לנו שהמקצוע של שחקנים בקולנוע הוא לדקלם שורות, והתסריט החדש של "איטבח אל־יהוד" מביא איתו שורות חדשות ומצפון מולבן. משום מה, האחים כהן גם ליהקו את חאבייר בארדם בתפקיד האיש הרע האולטימטיבי, אנטון שיגור הרצחני, ב"ארץ קשוחה" ("לא ארץ לזקנים"). אולי הם ראו משהו שבלי הכאפייה היה קשה לזהות.