שתי שנות שבעה, ואיש אחד באו"ם שלא עליו ריחמתי אלא עלינו

שום דבר כבר לא יהיה כפי שהיה. יהיו ימים טובים יותר, יהיו אנשים ראויים הרבה יותר שינהיגו את המדינה הזו. חלק מן היורדים ישובו. אבל יש משהו שכבה עם מותו של אדם קרוב, והסביבה יודעת זאת, ומכבדת את זכרו, ופותחת את אלבומי המשפחה, ומעיקה על האבלים באורחים, וגורמת להם לחשוב על דברים אחרים, ולפעמים אפילו לצחוק. ואז נותרים לבד עם האבל, ועם הידיעה הברורה שיש אנשים שאין להם תחליף, ושכל כך הרבה דברים שהיו מובנים מאליהם פשוט אינם ולא יהיו עוד לעולם.

אנחנו כבר שנתיים ב"שבעה" קולקטיבית. אדם משוחח עם זולתו ומגלה אותן תחושות עצמן. קרו לנו דברים שהאמנו בלב שלם כי לא יתרחשו לעולם, והנה הם קורים, ואנחנו נותרנו אותם אנשים מול הראי, אבל לא בתוכנו. ה"לעולם לא עוד" שעליו חונכנו, ה"ביתו הוא מבצרו" שרצינו להאמין בו, "כל ישראל ערבים זה בזה", "נצח ישראל לא ישקר", ועוד ועוד נראים כסיסמאות מתאימות לטקס סיום השנה בבית הספר, ולא כעקרונות שעליהם אפשר לבסס את חינוך הדורות הבאים. הילדים פשוט לא יאמינו לנו. ברגעי שמחה אומר לנו הקול הפנימי כי אסור עכשיו לשמוח. כמעט כל דבר נראה שולי, הרבה פחות חשוב, הרבה פחות רלוונטי, מהדבר הנורא שקרה לנו ומהשלכותיו הקשות.

לו אמר לי מישהו, ב־6 באוקטובר, כי למחרת יקרה מה שקרה, הייתי אומר לו שזהפשוט בלתי אפשרי. צה"ל. 8200. חיל האוויר. לקחי יום כיפור ההוא. לו אמר לי מישהו, ב־8 באוקטובר, כי כל מובילי המדיניות המזעזעת של העדפת חמאס, בהכרה מלאה, על פני הרשות הפלשתינית, יישארו בתפקידיהם, הייתי אומר לו שיצא מדעתו. בכל ליבי האמנתי כי הממשלה תודה בטעותה האיומה, תתפטר ותפנה את הדרך לממשלה אחרת, כפי שעשתה ממשלת גולדה מאיר לאחר בחירות 1973, למרות שניצחה בהן. לו אמר לי מישהו כי אם לא תתפטר הממשלה לא יתרחש דבר, הייתי עונה לו כי אינו מכיר את האכפתיות הישראלית.

ולא אמרתי מילה על השרים שהביא ראש הממשלה לממשלתו למרות שהבטיח שלא לעשות זאת. שרים שהכתימו לנצח את סיפורה המופלא של ישראל, שמזכירים בהתנהגותם תופעות קשות שהתרחשו במקומות אחרים, בזמנים אחרים, ואשר רצינו להאמין כי לא יקרו לעולם בישראל. שרים המעדיפים שלא לשחרר את החטופים בטענה ששחרורם יפגע בעתיד בחייהם של אחרים.

מי שעומד בראש המערכת היה משותק מייד לאחר 7 באוקטובר, ואפשר להבין זאת. גם הוא לא העלה על דעתו שעלול לקרות מקרה כזה, אבל משהתעשת, התמסר ליעד עיקרי אחד: להמשיך בתפקידו. הוא הצליח להימלט מן הצורך לעסוק ב"יום שאחרי" משום שהוא חושש כי היום הזה עלול שלא לכלול אותו. הוא מתהפך על עצמו בעניינים כמו סיוע הומניטרי לתושבי הרצועה, או אופן שחרור החטופים (בבת אחת? בשלבים?). הוא מפטר את מי שאינו משרת את מטרותיו, הוא ממנה אנשים שהוא עצמו הגדיר אותם, בעבר, במילים מאוד לא מחמיאות, משום שהוא מאמין כי בשעה זו הם עשויים להיות נאמנים לו. הוא נלחם, כמו דון קישוט, כנגד שובה של הרשות הפלשתינית לעזה, מבלי שיש לו חלופה, מלבד כנופיות ומאפיות, והוא נלחם כנגד העולם כולו בהכרה במדינה פלשתינית, במקום להצטרף למהלך הזה ולהבטיח עקרונות שיחייבו אותה לדברים מסוימים החשובים לישראל.

כשראיתי אותו, בערב שבת, על רקע הקיר הירוק, עם גימיק הרמקולים שהכניס לרצועה, ועם החידון שהכין לאולם הריק באו"ם, והגימיקים האחרים, ראיתי איש בא בימים, שהרכבת חולפת על פניו, והוא נותר פעור פה ואיננו מבין מדוע היא לא עצרה לו. אני מודה שלא יכולתי לרחם עליו. ריחמתי על עצמנו.