עקב בצד אגודל מתקדמים הכוחות האדירים של צה"ל בתוך העיר עזה. כך מספר קצין שטח, המעורה במהלכים. הוא יודע וחמאס יודע שהקרב הקרוב, ממש בתוך שבועות בודדים, עומד להיות המכריע. הוא יקבע האם המלחמה בת השנתיים תיתפס כניצחון ישראלי מוחץ, או ככזו שארגון הטרור ייצא ממנה על הרגליים. על כך ניטשת המערכה.
אלא שהכוחות מתקדמים בזהירות מופלגת כדי לשמור על החיילים והחטופים גם יחד. האיטיות המבצעית, בתוספת המחדל ההסברתי של ישראל, גובים מחירים עצומים. כזה שאפילו ידידינו בעולם כבר לא מבינים אותנו. השנתיים שחלפו מאז הטבח, פלוס מערך התעמולה המשוכלל של חמאס, קטאר ותומכיהם בתקשורת העולמית, ברשתות החברתיות, באו"ם וארגוניו, ובאקדמיה, הכריעו מנהיגים שבהחלט היו בצדנו. למשל ג'ורג'יה מלוני מאיטליה. כתוצאה מכך הגענו לנקודה שאלה לא רק הצהרות אירופאיות צבועות, אלא מעשים שפוגעים פגיעה ממשית באינטרסים של ישראל.
בשעה שרוב תשומת הלב התקשורתית הופנתה בימים האחרונים ל"הכרות" המערביות ב"מדינה פלשתינית", הצעד המטריד באמת הוא זה שמתכנן האיחוד האירופי. נשיאת האיחוד, אורסולה פון דר ליין, שבכל שנותיה בתפקיד הפגינה גם היא קו ידידותי כלפי ישראל, מובילה כעת הטלת עיצומים שיכרסמו בהסכמי הסחר בין הצדדים.
יש לזכור שהאיחוד האירופי הוא שותף הסחר הגדול ביותר והקרוב ביותר של ישראל. רבע עד חמישית מהיבוא והיצוא הישראלי, נעשים מול היבשת. בנוסף, יש שיתופי פעולה מדעיים וטכנולוגיים בהיקפים של מיליארדי יורו. כך שעיצומים כלכליים, אפילו קטנים, הם כבר לא עוד גינוי מפוהק, אלא נגיסה תקדימית בבשר החי.
וכן, גם מהלך ההכרה ב"פלשתין" שהתניע נשיא צרפת מקרון, מסבך כמובן את המצב. אמנם מדינה לא תקום כתוצאה ממנו. ואולם, כאשר ייבחר נשיא דמוקרט בארה"ב, הוא עשוי ליישר קו עם האירופים. או, אם וכאשר יתחיל אי פעם משא ומתן עם "הפלשתינים", נקודת הפתיחה שלו תהיה נמוכה יותר מבחינתנו. אפילו אם בשנים הקרובות ייבחרו בצרפת, בריטניה, קנדה ואוסטרליה ממשלות ימניות, ישראל תידרש למאמץ מדיני ניכר מולן כדי לגלגל לאחור את סחף ההכרות של השבוע האחרון.
אל נקודת השפל הזו ישראל לא צריכה הייתה להגיע, ויכולה הייתה שלא להגיע. אכן, יש כוחות גדולים ועצומים שנאבקים בנו. אבל מולם הגישה הציונית הייתה מאז ומעולם, כמאמר הפרסומת הישנה, "We Try Harder" – אנחנו מתאמצים יותר. ואילו אצלנו חדלו להתאמץ.
בעמודים אלה תואר בחודשים האחרונים לא אחת הכשל ההסברתי, שמונח אישית על כתפיו של ראש הממשלה. הסחף של השבועות האחרונים, כמו גם הצלחת קמפיין ה"רעב בעזה", הם תוצאה ישירה של הכשל ההסברתי הזה. מסיבות שאיש לא מבין, נתניהו חנק את מערך ההסברה. אפילו בשבוע שעבר, כשכבר עלתה לממשלה הצעה לשדרג את מערך הדיפלומטיה הציבורית, נתניהו טרפד אותה בגלל ויכוח כלשהוא עם גדעון סער. ככה לא בונים הסברה.
אז נכון שיש בעולם אנטישמיות ושמאל צעקני וקיצוני, וקהילות אסלאמיות עוינות ועל התקשורת כבר דיברנו. ועדיין, אם שנתיים אחרי שחמאס ביצע בנו רצח עם ופשעי מלחמה, עולה בידיו להפוך את הסיפור בעולם ולהציג אותנו כמי שמחוללים ג'נוסייד, המשמעות היא שלא עבדנו נכון. הכישלון הוא מעשה ידי אדם, לא של כוח עליון.
כמובן שכל זה לא מנקה במאומה את האירופים והאחרים. כמו לפני 90 שנה, שוב הם מתייצבים בצד הלא נכון של ההיסטוריה. אז פייסו את התוקפן הנאצי. היום הם מתחנפים לאסלאם האלים, שגם מאיים עליהם מבפנים, ועל הדרך מקריבים את היהודים. ההבדל היחיד הוא שהפעם יש ליהודים מדינה והרבה מאוד כוח. "ישראל לא תהיה צ׳כוסלובקיה", כפי שאמר פעם אריק שרון.
האירופים לעומת זאת כבר משלמים את מחיר הרפיסות והצביעות. האגרסיביות הרוסית לא מחמיצה את החולשה הבוקעת מבירות אירופה. פוטין מרחיב את גבולות ההתגרות בשכניו ממערב, אם באמצעות "זליגת" רחפנים או על ידי שיבוש טיסות של בכירים אירופים. מדהים ועצוב עד כמה ההיסטוריה חוזרת על עצמה.
אלא שהכשל שלהם לא פותר את הבעיות שלנו. נתניהו, את תשובתו הרטורית להכרה במדינה פלסטינית, יציג היום (ו') באו"ם. את התשובה המעשית, שגם בסביבתו רואים כחשובה יותר, הוא אמור לסכם עם טראמפ בפגישתם ביום שני. הנשיא האמריקני ממשיך לעמוד כסלע איתן לימיננו. "אני בצד של ישראל. הייתי בצד של ישראל כל חיי", אמר בחג, בקצרה ובקשיחות כשעמנואל מקרון יושב לידו. ביום שני הוא ייפגש עם נתניהו. יש סימנים וגם סיבות להאמין שדווקא עכשיו כשהכי חשוך, שני המנהיגים שהוכיחו תיאום מופתי לאורך הדרך, יובילו את המערכה הקשה אל אור השחר.
המיעוט הרועש
נערים בכיפה בולטת ובציצית מתנפנפת, עשו את דרכם ברחוב 181. הם נראו קצת לא שייכים לשכונה הענייה מצפון למנהטן. בדרכם עברו בין המוני שחורים, היספנים ואומללים שהגורל לא שפר עליהם. כאן לא תפגשו את הזוהר האמריקני, אלא את העוני של "וושינגטון הייטס", הפרוס על דוכני מכירות מאולתרים בשולחנות פלסטיק לאורך השדרה.
ובכל זאת במרכז השכונה, קמפוס בניינים צנועים בצבע חום בהם משתכן אחד המוסדות המשגשגים ביותר שהעמידה יהדות ארה"ב, "הישיבה יוניברסיטי", או בקיצור YU. לא במקרה החצינו תלמידיו את הסממנים היהודים. לכך מחנך אותם, נשיא המוסד, הרב ד"ר ארי ברמן.
"אנשים רוחשים כבוד ליהדות, כשהם רואים יהודים שלובשים את התורה שלהם, ושגאים בתורה שלהם. הם באמת מתקרבים ומכבדים את זה. המסר שלי הוא תהיו גאים במי שאתם ובכך שאתם יהודים. אנחנו לא מסתירים מי אנחנו. אנחנו יוצאים החוצה".
אנחנו נפגשים במשרדו ימים ספורים לפני ראש השנה. שלא כמו הגופים המקבילים בזרם הרפורמי והקונסרבטיבי, שנאלצים לסגור קמפוסים בשל חוסר רישום, "הישיבה יוניברסיטי" הולכת וגדלה. כשמה, היא משלבת לימודי ישיבה עם השכלה כללית, וכך מכשירה רבנים ואקדמאים גם יחד. אגב, רוב בוגריה ותלמידיה לאורך השנים הרוב (כ-60 אחוז על פי ההערכה) אינם יהודים, אלא אמריקנים (ומעט זרים) שחיפשו אוניברסיטה ברמה גבוהה.
הדמות המזוהה ביותר עם "הישיבה יוניברסיטי", הוא כנראה הרב יוסף דב סולוביצ'יק, מנהיגה הלא רשמי של היהדות הדתית לאומית האמריקנית במאה שעברה. ואכן זהו מוסד ותיק, שב-2026 יציין 140 שנים להקמתו.
הרב ד"ר ברמן, שנכנס לתפקידו ב-2017, הוא בסך הכל הנשיא החמישי בתקופה הארוכה הזו. מה שמייחד אותו ביחס לקודמיו הוא היותו הישראלי הראשון בתפקיד. במשך עשור גר בארץ עם משפחתו, כשילדיו משרתים בצה"ל, כולל במלחמה. בינואר האחרון היה ברמן אחד המברכים את הנשיא דונלד טראמפ בטקס ההשבעה שנערך בקונגרס. הוא נבחר למעמד הרם בהקשר של פעילות קודמת שלו למאבק באנטישמיות. עליה התכנסנו לדבר.
תחילה הרב ברמן מבקש פרופורציות. הוא מספר על נבחרת הכדורסל המפורסמת של YU, ששחקניה עולים למגרש עם כיפות, חולצות חימום שעליהן תמונות החטופים ושרים "התקווה", בנוסף להמנון האמריקני. "מה שהם עושים זה קידוש השם. בשלב מסוים, הנבחרת ניצחה 50 משחקים ברציפות, וזה היה רצף הניצחונות הארוך ביותר בכדורסל המכללות. כולם דיברו על זה שהיהודים ניצחו בכדורסל".
לדבריו, גם הסיקור התקשורתי של הנבחרת וגם התגובות כלפיה באולמות, תמיד היו חיוביים. אם כך מה לגבי בעיית האנטישמיות? "היא מתמקדת בסך הכל בשבעה קמפוסים. זה 0.5 אחוזים מכלל הסטודנטים באוניברסיטאות בארה"ב. זה הכל. נכון, אלה מקומות מפורסמים ואני לא אומר שאין לנו אתגרים וקשיים. יש לנו. אבל המקומות האלה הם לא הליבה של אמריקה".
מדעי הדתות
כדי לתקף את הטיעון עוד יותר, ברמן מספר על הפורום המרכזי שבו הוא פועל בתחום, ואלה הן "האוניברסיטאות מבוססות הדת", כלומר אקדמיות נוצריות ברובן. באלה לומדים שני מיליון סטודנטים, שהם כעשרה אחוזים מכלל תלמידי המוסדות להשכלה גבוהה בארה"ב. לאחר 7 באוקטובר ברמן הוביל הצהרה משותפת של מאה אוניברסיטאות כאלה נגד הטרור, ביניהן אוניברסיטאות קתוליות ושחורות.
"האוניברסיטאות מבוססות הדת, במגמת גידול. הן גדלות בכל שנה בשיעור ניכר מעל לממוצע. אם רוצים לדעת איפה אמריקה נמצאת ולאן היא הולכת - זה מלמד משהו. האמריקאים לא מחפשים את המוסדות שאינם מלמדים כלום (הכוונה לאוניברסיטאות הפרוגרסיביות המפורסמות, א"כ), אלא אקדמיה עם ערכים, משמעות ומטרה. אלה מוסדות שבאמת מושרשים ביסודות הציוויליזציה המערבית. בקמפוסים שלהם לא תמצא את האנטישמיות. הם לא מחפשים שנאה. הם מחפשים אור".
מי שעוקב אחרי תהליכי העומק באמריקה, מבין על מה הרב ברמן מדבר. כך למשל, באזכרה לצ'ארלי קירק ביום ראשון, הנשיא טראמפ הצהיר בפני 200 אלף איש באצטדיון ומיליוני צופים בבית, "אנחנו צריכים להחזיר את א-לוהים לאמריקה". כמובן שקירק עצמו קידם אג'נדה דתית-נוצרית.
ברמן, כחלק ממגמה רחבה יותר של היהדות האורתודוכסית בארה"ב לשלב ידיים עם הנוצרים, חושב שזו הזדמנות. הוא אמנם מקפיד על הפרדה תיאולוגית מהם. ועדיין, יש פה מכנה משותף רחב.
הוא מברך על הצעדים החריפים של הממשל נגד האנטישמיות בקמפוסים. "מה שהנשיא טראמפ עושה כדי להעמיד מוסדות לדין על האנטישמיות נגד הסטודנטים היהודים שלהם, זה בדיוק מה שצריך לעשות עבור אמריקה. כלומר, חיוני שאוניברסיטאות יהיו אחראיות על הפשעים שקרו בקמפוסים שלהן".
ואולם, "זה רק חצי מהסיפור". החצי השני הוא להראות את הטוב, להתמקד בו ולטפח אותו. "אם צריכים לא רק להילחם נגד אנטישמיות אלא להקרין החוצה ברכה, אור, אהבה, תורה ואת השם. זה לא רק מאבק נגד הרוע, אלא זה להוסיף טוב", הוא חוזר ואומר. לשיטת ברמן, שיח שמתמקד רק באנטישמים ולא בהוספת טוב, הוא ניצחון של שונאי ישראל.
את גישתו, "לא רק להשתמש במקל", הרב ברמן לא משאיר רק בין כותלי YU. לאחרונה אמר למזכירת החינוך של ממשל טראמפ, לינדה מקמהן, "שאנחנו צריכים לחבר את האוניברסיטאות שפועלות טוב, וכך להראות את הדרך לאחרות. הצעתי שיקום כוח משימה שיצביע ויתגמל מוסדות שעושים את זה נכון".
מקמהן בתגובה אימצה את ההצעה והעמידה את ד"ר ברמן בראש כוח המשימה. כלומר, כעת הוא בפוזיציה שיכולה להשפיע על הכיוון של כלל האוניברסיטאות האמריקניות.
ש: אנחנו יושבים במשרד שלך בניו יורק. זו התשובה שלך למקרה שממדאני ייבחר לראשות העיר?
"מסוכן שממדאני ייבחר. זה רע לישראל, רע לעם היהודי, רע לניו יורק ורע לכלכלה. אבל עברנו דרך ראשי ערים רבים; נעבור גם את ממדאני. אם הוא ייבחר, זה רק יהפוך את המשימה שלנו לדחופה יותר. אם הוא הולך להפיץ שקרים על ישראל, אנחנו פשוט הולכים לחנך עוד יותר לציונות, לברכה שישראל מהווה עבור העולם ואף להניף יותר גבוה את דגל ישראל".
אני שומע חרדה בקהילה היהודית בעיר. אנשים אומרים שאם ממדאני ייבחר היהדות בעיר גמורה וללא עתיד, ואולי מעבר לכך.
"אני לא מאמין בזה בכלל".