מה יותר מהיר מפצצה בדרך לקטאר? ההתפצלות למחנות

הנה זה בא (1): עוד רגע מפתיע - מדהים, למעשה - שבו ישראל מכה את אויביה באופן מאוד בלתי צפוי ומאוד־מאוד יצירתי. ביפרים, הנייה, מכת הפתיחה באיראן, ועוד ועוד ועוד. אין מה לומר: הפתעות יודעים ראש הממשלה ומערכת הביטחון להביא לנו בהפוכה. טובות. אבל גם רעות.

הנה זה בא (2): ההתניות האוטומטיות - הפבלוביות כמעט - של שני מחנות המגיבים שבהם נחצית ישראל. מימין, מייד: "הללויה! כה לחי לנתניהו! כל כאלב ביג'י יומו!". והכותרות והציוצים והפוסטים בהתאם. לרגע לא חשבנו שיהיה אחרת. ומשמאל, מייד: "הוא הורג את החטופים! חוסר אחריות! משפחות החטופים זועמות ומבועתות!" - והכותרות, והציוצים והפוסטים בהתאם. לרגע לא חשבנו שיהיה אחרת.

השיח הישראלי ידוע מראש. כל אחד מאיתנו יודע לומר בעל פה מה תהיה תגובתו של חברו, בכל נושא ולכל עניין. והמהירות שבה הציבור ממהר להתפצל למחנות סותרים ועוינים וצפויים להחריד, מסחררת אפילו יותר ממהירות מעופו של הטיל אל דוחא.

ביום שבו נצליח להפתיע זה את זה בדעה מקורית או בטקסט לא ידוע מראש - נוכל להתחיל לומר שאנחנו מנסים לדבר בינינו. עד אז, המלחמה הזאת בתוכנו, כך נדמה, רחוקה הרבה יותר מפתרון מאשר המצב במזרח התיכון.