השייח' עז א־דין אל־קסאם, רוצח ושונא היהודים, מת בקרב מול כוח בריטי שכיתר אותו ואת אנשיו ליד העיירה יעבד שבנפת ג'נין, בנובמבר 1935. דוד בן־גוריון תיאר את הקרב הזה כ"תל־חי ערבית", ואת אל־קסאם כ"לוחם קנאי המוכן למסור את נפשו על 'קידוש השם'" - מעידה לשונית בן־גוריונית לא טיפוסית, שכיוונה כנראה לתיאור ג'יהאדיסט קנאי עד מאוד.
אל־קסאם הובא לקבורה בהלוויית המונים אלימה בבית קברות מוסלמי, שהווקף חנך שנה קודם לכן בסמוך ליישוב היהודי הצעיר נשר, בעיירה בלד א־שייח' (כיום תל חנן שבמבואות חיפה). הוא הפך ל"שאהיד", מרטיר קדוש ונערץ ראשון על הפלגים הדתיים והלאומיים הפלשתיניים לדורותיהם. מאז מרחפת רוחו הרעה על מריבת הדמים בין היהודים לערבים בארץ ישראל, ומשמשת סמל לעוד ועוד ארגוני טרור ופעולות טרור.
הנוראה מכולן, כמובן, היא טבח 7 באוקטובר שביצעה ה"נוחבה", יחידת העילית של גדודי עז א־דין אל־קסאם, הזרוע הצבאית של ארגון הטרור חמאס שקרויה על שמו. הג'יהאדיסט הפלשתיני הראשון היה ועודנו מודל לחיקוי עבור רבים מממשיכיו, שבחרו ברצח יהודים כדי לסכל את הקמת המדינה היהודית וכדי לחסלה לאחר שנוסדה.
הוא לא הותיר אחריו כתבים או משנה סדורה, וגם לא היה הוגה גדול. הוא היה איש דת, מטיף במסגד אל־איסתיקלאל בשכונת ואדי סאליב שבחיפה, שכוחו בפיו ובדרשותיו. אבל הוא היה הראשון, או בין הראשונים, שהפכו לטרוריסטים כבר בשנות ה־20, וסימן בכך את הדרך עבור הבאים אחריו.
והיו לא מעטים כאלה, כמו מחוללי המרד הערבי הגדול (1939-1936), וביניהם רוצחיו של לואיס אנדרוס, המושל הבריטי של מחוז הגליל, ידיד היהודים שסייע לרכוש את אדמות נתניה ושפעם אף הציל את קבר רחל מפיצוץ.
המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל־חוסייני, בכבודו ובעצמו טיפח את המטיף החיפאי ועמד איתו בקשר רב־שנים, אף שלא פעם התנגד לפעולות שיזם. גם רוצחיו של מלך ירדן עבדאללה במסגד אל־אקצא ביולי 1951 היו מאנשי המופתי ומממשיכיו של אל־קסאם. הם רצחו אותו מכיוון שניהל מגעים לשלום עם ישראל. אחריהם באו עוד רבים ורעים אחרים.
חוטפת המטוסים ליילה חאלד כתבה בספרה שמאבקה הוא המשך מאבקו של אל־קסאם: "דורו החל במהפכה. דורי מתכוון לסיים אותה". בהמשך ניכסו את דמותו הדתית־ג'יהאדיסטית שני ארגוני טרור לאומיים, ולא דתיים: החזית העממית של ג'ורג' חבש והחזית הדמוקרטית של נאיף חוואתמה. בראשית האינתיפאדה הראשונה (1987) הפך בית הקברות שאל־קסאם נטמן בו לאייקון לאומי פלשתיני, ורבים החלו לכנותו "בית הקברות של אל־קסאם".
רבים יותר פקדו אותו. עוד ועוד פלשתינים העניקו לילדיהם את השם קסאם. אחד מהם, כך גילה לאחרונה דני רובינשטיין בספרו "זה אנחנו או הם", הוא בנו של מנהיג התנזים ואיש פת"ח מרואן ברגותי, שמרצה מאסר עולם בכלא הישראלי על שורת מעשי טרור. כשחמאס נוסד בסוף שנות ה־80, דמותו של אל־קסאם התאימה לארגון החדש כמו כפפה ליד.
מייסדי הארגון זיהו את האיש כלוחם הג'יהאד הראשון למען פלשתין, מי שכבר בראשית המאה שעברה ניסה לנער את הציבור הערבי, ואף גער בו: "אתם עם של ארנבות, הפוחדים ממוות ומגרדומים ושקועים עד צווארכם בפטפטת. עליכם לדעת כי דבר לא יושיענו זולת כל נשקנו" (לפי התרגום של יהושע פורת בספרו "ממהומות למרידה").אל־קסאם דרש - וקיים. הארגונים שזוהו עימו, תחילה "הכף הירוקה" ואחר כך "היד השחורה", פגעו ביישובים יהודיים והתנפלו על שומרים בשדות.
באפריל 1931 נרצחו מהמארב שלושה מחברי קיבוץ יגור - הינדה פישמן, שמואל רישל ויעקב זמיר - בשובם מביקור אצל חברים במפעל נשר. בראשית 1932 נרצח יוסף בורשטיין ממושב בלפוריה, ובהמשך שמואל גוטרמן מכפר חסידים. בליל 23 בדצמבר 1932, חבר כנופיית עז א־דין אל־קסאם השליך פצצה לבית משפחת יעקובי במושב נהלל, ורצח את האב יוסף ואת בנו דוד בן ה־9.
אחרי הרצח של סמל המשטרה הבריטית משה רוזנפלד בגלבוע בנובמבר 1935, התרחב המצוד אחר אל־קסאם ואנשיו. בדומה לטרוריסטים בני דורנו, הם נמלטו לאזורי שכם וג'נין, ואותרו בעזרת מידע מודיעיני בסמוך לכפר יעבד.
כוח בריטי של כ־150 איש סגר על הכנופיה. במשך שעתיים התנהל קרב, שבסופו נהרגו אל־קסאם וארבעה מאנשיו.
האיש של המופתי
ד"ר עידו זלקוביץ', ראש התוכנית ללימודי המזרח התיכון במכללה האקדמית עמק יזרעאל וחוקר בכיר בקתדרת חייקין באוניברסיטת חיפה, מציין שאחרי מותו אל־קסאם הפך לסמל שגדול בהרבה מהיקף פעילותו. "חמאס בחר לקרוא לזרוע הצבאית ולרקטות שלו על שמו, מכיוון שהוא היה בין הראשונים בארץ שבמרכז פעילותו עמד הרעיון הדתי, ולא הלאומי.
השאיפה שלו היתה לכונן ח'ליפות, ולא מדינה פלשתינית. הוא השתייך לאסלאם הפוליטי, ולא ללאומיות. לכן חמאס בחר בו כסמלו וכמקור השראה."הוא לא הותיר אחריו ספרים או מורי דרך, ולכן לא התרומם לגודל של מנהיג תנועת האחים המוסלמים. הוא גם מעולם לא היה דמות מופת הלכתית. כוחו נבע מעצם הראשוניות של הפעולה האקטיבית שלו, ומהעובדה שלא היה רק אדם של מילים, אלא גם הפך את המילים שלו לכדורי רובה.
אל־קסאם לא רק 'דיבר על', אלא גם 'עשה את', והפך להיות המנהיג הג'יהאדיסטי הראשון בתקופת המנדט הבריטי". ד"ר ראובן ברקו, חוקר תנועת האחים המוסלמים, מסביר שאל־קסאם ביטא מזיגה של רעיון לאומי - "שחרור פלשתין", כלומר שחרור הטריטוריה הפלשתינית - לצד בנייתה של אומה אסלאמית על כל שטחי האימפריה. לאחר שתשוחרר מהיהודים, פלשתין תהפוך לחלק מאותה ח'ליפות. "הקומבינה הזאת", מטעים ברקו, "יצרה את המזיגה של פלשתינים, בזיקה לאומית טריטוריאלית, שדוגלים במשנה אסלאמית רדיקלית.
אני לא בטוח שאל־קסאם עצמו תכנן את זה כך, אבל זו השורה התחתונה שהותיר אחריו - ח'ליפות ברוח האחים המוסלמים, תנועה שקמה שנים אחדות אחרי שהחל בפעילותו".
אל־קסאם נולד ב־1881 בכפר ג'בלה ליד לטקיה שבסוריה. אביו השתייך למסדר אסלאמי סופי, והוא עצמו רכש את השכלתו הדתית במרכז האסלאמי אל־אזהר שבקהיר.
במלחמת העולם הראשונה הוא לחם בשורות הצבא העות'מאני, ואחר כך שב לכפרו שבסוריה והקים כוח מחתרתי שלחם בצבא הצרפתי. ב־1920 הצרפתים דנו אותו למוות שלא בפניו והוא נמלט עם כמה מאנשיו לביירות, ומשם, ב־1921, לחיפה, שם נטוותה הברית בינו לבין חאג' אמין אל־חוסייני.
אל־קסאם סייע לאל־חוסייני להיבחר למופתי של ירושלים, וכשאל־חוסייני מונה ליו"ר המועצה המוסלמית העליונה, הוא מינה את אל־קסאם לאימאם של מסגד אל־אסתקלאל, שממנו הסית בארסיות נגד היהודים והבריטים, וגם נגד התרבות המערבית המתירנית בכלל. "חסידיו של אל־קסאם", אומר זלקוביץ', "היו ברובם פלאחים עניים, מובטלים וחסרי השכלה. חלקם היו אריסים על אדמות שנמכרו ליהודים. המסגד שבו פעל שכן בקרבה לשתי שכונות של מהגרים מאזור החורן שבסוריה, שבו חיו פשוטי העם והעניים, מה שהקנה למנהיגות שלו גם גוון מעמדי. הוא פעל באזור חוף שמן של היום, די קרוב לעיר התחתית ולנמל, והמעמד הנמוך נהה אחריו ואחר דרשותיו".
האם הוא היה קשור לאחים המוסלמים?
"יש על כך ויכוח, אבל אין ספק שמבחינה רעיונית ניתן למקם אותו אידיאולוגית על הציר הרעיוני שמזוהה עם 'האחים'. הרזומה שלו כמי שמגדיר ומוביל ערכים של התנגדות אסלאמית בשתי חזיתות, תחילה נגד המנדט הצרפתי בסוריה ואחר כך נגד המנדט הבריטי בארץ, והנדבך הנוסף, הפלשתיני־דתי, שבנה כאן, ולבסוף מותו בקרב שבו לחם - כל אלה הפכו אותו לדמות נערצת, ולסמל שזרמים פלשתיניים דתיים ולאומיים אימצו ומשתמשים בו".
מקדש לטרור
בית הקברות שבו נטמן אל־קסאם היה למוקד מריבה עוד לפני מותו בקרב. היישוב הארץ־ישראלי התנגד לכך שבמקום יוכשר בית קברות מוסלמי כבר שנתיים קודם לכן. ב־21 בנובמבר 1934 העיתון "דבר" דיווח: "לפני כשנה פשטה שמועה שהמועצה המוסלמית בחיפה עומדת להקים בית קברות על שטח אדמה ששייך לווקף, ושנמצא באמצע הנקודה היישובית של היהודים בנשר־יגור".
לפי אותו דיווח, מגעים לאיתור נקודה חלופית, קרובה יותר לחיפה, כשלו. "כל ההכנות להקמת בית הקברות הולכות ונעשות במהירות רבה לעיני היישוב היהודי בנשר, המונה כיום כמעט 2,000 נפש הגרים ביותר מ־200 בית וצריף", סיכם העיתון בצער. "התקשיב הממשלה לבקשת היישוב היהודי, ולא תיתן ליצור מקום שיוכל להיות פתח סכנה להידרדרות ולסכסוכים ומועד לפורענות?"הממשלה הבריטית לא הקשיבה, ובית הקברות הוקם על שטח של 43 דונמים שהיה בבעלות ערבית, והוחכר למגורים לפועלי בית החרושת נשר.
אחרי קבורת אל־קסאם, בית העלמין המוסלמי אכן הפך "מקור לסכסוכים ומועד לפורענות", כפי שצפה "דבר". ב־1954 חתם שר האוצר לוי אשכול על צו הפקעה ל־15 דונמים משטח בית הקברות, שהוקצו לצורכי התיישבות ופיתוח ועברו לידי "רשות הפיתוח". הרשות החכירה אותו כעבור שנה לחברה בשם "קירור אחזקות", שבמשך תקופה ארוכה התכתשה עם הווקף בבית המשפט על מעמד הקרקע המופקעת.
בשנות ה־70 המדינה ניסתה להחליף שטח אחר, נוסף, מבית הקברות המוסלמי בנשר, בשטח אחר של בית קברות חדש בכפר סמיר (שכונה בחיפה), אך בית המשפט השרעי בעכו התנה את החילופין בכך שבשטח המוחלף בנשר, שיעבור לידי המדינה, לא יהיו קברים. מכיוון שהתנאי לא התמלא - עסקת החילוף לא יצאה אל הפועל.כשתוכנן בשנות האלפיים תוואי כביש 752 בקטע המרכזי שלו למרגלות העיר נשר, והתברר שהכביש מתוכנן לעבור בקצהו הדרומי של שטח בית הקברות המוסלמי - בקרב ערביי ישראל פרצו מחאות.
בסופו של דבר מע"צ נאלצה לבנות גשר שעקף את הבעיה. אחר כך, עם השנים, כשלמקום החלו להגיע אנשי התנועה האסלמית ובני נוער ערבים כדי ללמוד על דמותו ומורשתו של עז א־דין אל־קסאם, הגיעה תגובת־נגד יהודית בדמות השחתת קברים בצבע ושפיכת זבל במקום.עכשיו, לצד הוויכוח הלאומי והפוליטי, נמצאות במוקד הוויכוח גם תוכניות פיתוח של עיריית נשר, רשות מקרקעי ישראל ויזם נדל"ן יהודי, על שטחים שלטענתם הווקף "סיפח" או תובע לעצמו מעבר לשטח בית הקברות המקורי.
ועדת הפנים של הכנסת, בראשות ח"כ יצחק קרויזר, קיימה בראשית אוגוסט דיון בסוגיה הזאת - עניין חשוב כשלעצמו - שעד מהרה גלש לדיון עקרוני על עצם קיומו של קבר אל־קסאם בתחומי מדינת ישראל. השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר קרא להרוס את המקום. השר עמיחי אליהו הגדיר את קברו של אל־קסאם "מקדש לטרור". ח"כ קרויזר טען שהמקום הפך אתר עלייה לרגל, ושיש לעקור את הקבר ממקומו ואף לפזר את אפרו של הצורר בים, או להעביר את עצמותיו לבית קברות למחבלים. "שוו בנפשכם שהיטלר או סינוואר היו נטמנים באדמת ארץ ישראל - האם היינו משלימים עם כך?" שאל.
ח"כ לימור סון הר מלך הציעה להשתמש בקברו של אל־קסאם כקלף מיקוח להחזרת החטופים. ועדת המעקב מעורבתראש עיריית נשר, רועי לוי, מסביר שהדיון מתנהל בשני מישורים: "הראשון - בית קברות מוסלמי שאנו מכבדים ונכבד, כפי שראוי בין דתות, לצד העובדה שהווקף מנכס לו שטחים נוספים מעבר לגבולות הרשמיים שלו בטענת בעלות עליהם.
העמדה הזאת של הווקף מהווה חסם והפרעה לתוכניות פיתוח שהעירייה הכינה לשטח שמקיף את בית הקברות, ובכלל זה בית ספר תיכון עם 36 כיתות. כבר קיבלנו אישור ממשרד החינוך וקרקע מרמ"י לבנות אותו - אבל הווקף מתנגד להיתרי הבנייה שהגשנו, כי יש שם כביש גישה, והם החליטו שנמצאים שם קברים. צריך להיות ברור מה שלהם ומה שלנו, ומה שלא שלהם - צריך לשווק.
"המישור השני הוא עצם קיום קברו של רב־מרצחים, שלא צריך להיות בנשר, עיר שיש לה שורשים עמוקים בציונות ובמדינת ישראל. הקבר הזה צריך להיעלם מכאן".
בוויכוח מעורב גם היזם סמי עשור, שבבעלותו מגרש בן עשרה דונמים במקום שרכש מהמדינה. עשור סיפר לחברי ועדת הפנים של הכנסת שכשניסה לממש את זכותו לבנות שם, הוא נתקל במהומה שערבים חוללו במקום בטענה שמדובר בשטח ווקף, ושעד עתה הוא לא מצליח לגדר את השטח שבבעלותו כדי להמשיך בעבודות הפיתוח.
פנייה לאחד מחברי ווקף אסתקלאל (בעברית: עצמאות), שמנהל את בית הקברות, כדי שיגיב על עמדת עיריית נשר ודברים שהושמעו בוועדת הפנים של הכנסת - לא נענתה.
עו"ד חאלד דגש, חבר בוועד "מתוולי ווקף אסתקלאל" החיפאי, שאחראי על בית העלמין המוסלמי בנשר (הווקף של תושבי חיפה, שנפרד מהווקף המנוהל על ידי מדינת ישראל), כתב והסביר בעבר שבית הקברות אסתקלאל "נמכר" לחברה פרטית לשם ביצוע פרויקט, ושרק בתום תהליכים משפטיים ומייגעים "בוטלה העסקה" ובית הקברות הושב לווקף, שחויב לשלם מיליונים לחברה המסחרית.
בשנים האחרונות, לצד הקברים הוקם במקום מאהל מרווח, ומעת לעת מגיעים לשם אורחים ערבים, בני נוער או מבוגרים, כדי להאזין להסברים על בית העלמין שבו טמון אל־קסאם.
בוועדת הפנים של הכנסת נטען שמאחורי הפעילות והמאהל במקום עומד לא רק הווקף המקומי של חיפה, אלא גם אנשי התנועה האסלאמית, הפלג הצפוני שהוצא אל מחוץ לחוק וגופים נוספים.
גם שי גליק, מנכ"ל ארגון "בצלמו", שהיה עד לפעילות המאהל, נחשף ל"תופעה שבה קבוצות מאורגנות וממומנות של בני נוער מגיעות לקבר אל־קסאם". גליק מזכיר שבארה"ב בחרו להשמיד את גופת בן לאדן ולהעלימה.
הוא קורא לפרק את המאהל ולעקור מהמקום "שלט הסבר מסית", שכן שניהם הוקמו שם בניגוד לחוק, לדבריו.אתר פולחןהשלט שגליק מתייחס אליו מציג את בית הקברות של בלד א־שייח', ומציין שהוקם ב־1930 על ידי הווקף החיפאי ושנטמנו בו "רבים ממחוללי המאבק הפלשתיני נגד הקולוניאליזם הבריטי, וביניהם השייח' עז א־דין אל־קסאם.
עקב כך, הוא אחד מבתי הקברות בעלי החשיבות ההיסטורית הרבה ביותר בפלשתין. "בלד א־שייח' נכבשה, ותושביה גורשו ב־24 באפריל 48'" - לשון השלט.
בשלט, כמובן, אין אף מילה על אל־קסאם כראשו של ארגון טרור, או על נסיבות כיבושו של בלד א־שייח' במלחמה שערביי הארץ ומדינות ערב כפו עלינו בניסיון לחסל את היישוב היהודי בארץ ישראל, לגרש את תושביה ולמנוע את הקמתה של מדינה יהודית.
גם השם ישראל לא נזכר בשלט, רק "פלשתין". הטקסט בשלט מופיע בעוד שתי שפות, אנגלית וערבית, ושם מחברי הטקסט הרשו לעצמם מעט יותר חופש. בשתי השפות הנוספות אל־קסאם מוגדר "שייח' המוג'האד", או כפי שמסביר זלקוביץ', "השייח' הלוחם, מבשר הג'יהאד. 'מוג'האד', מילולית, זה מי שמבצע ג'יהאד".
גם באנגלית מתואר עז א־דין בדרך זו. על המצבה שנקבעה על קברו נכתב, בין היתר: "הוא אשר חי לנצח (פנייה לאללה), השאהיד הזה, המלומד והנכבד, היה בהדרכה טובה. שייח' אל־קסאם שלנו (הוא) הראשון שהניף את דגל הג'יהאד אצלנו, (את) ניצחון הדת. מותו היה בחודש שעבאן... אללה בירך אותו בטוב בשביעות רצון... בכבוד רב, עז א־דין".
בסוף המצבה נכתב התאריך 1354 להיג'רה, שמקביל לשנת 1935.הדיון בהזזה או בעקירה של קבר הג'יהאדיסט הפלשתיני הראשון שלחם ביהודים ובציונות מעורר הדים הן בקרב ח"כים ערבים, שהחליטו להימנע בינתיים מלהתבטא בנושא, והן בקרב חברי ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל, שמעורבת בהקמת המאהל במקום.
המזרחן ד"ר מרדכי קידר מציע לשקול היטב אם כדאי להעביר או להזיז את קברו של אל־קסאם. "זה בבחינת 'מה תעירו ומה תעוררו', להקים מהומה. לעזור - זה לא יעזור. חמאס לא יפסיק לקרוא על שמו לגדודים החמושים שלו ששחטו ושוחטים יהודים. ורק יהיו יותר רחובות על שמו. זה גם מזיק וגם לא מביא תועלת.
"יש בעיר מדינה שבסעודיה בית קברות עתיק, 'אל־בקיע' שמו, שבו לפי המסורת המוסלמית קבורים חלק מהקרובים של מוחמד. השיעים שהיו מגיעים לחאג' מעיראק ומאיראן היו חונים שם כדי לדרוש את המתים. הסעודים, שהם והאבים ולא אוהבים פולחן קברים, לקחו בולדוזר והפכו את בית הקברות לערימות עפר, ומאז יש סכסוך גדול בין סעודיה לאיראן על המקום.
אני מציע לנו לא לעשות דבר דומה. התנועה האסלאמית ודומותיה ידרשו מאיתנו להחזיר את המצב לקדמותו, ולא יהיה לזה סוף. ואני חלילה לא אומר זאת כי אני נחלץ להגן על רוצח מתועב כמו אל־קסאם".
גם ד"ר זלקוביץ' חושב שהזזת הקבר תהיה טעות. "זה יאדיר את דמותו של האיש, ועלול להזיק גם מבחינה מודיעינית. כל עוד הקבר נמצא בשליטה ובאזור ישראלי, יש לנו אפשרות ללמוד על מקורות ההקצנה, לעקוב אחרי מי שמגיעים לשם ומי שמתפללים שם, אחרי מי שמתחזקים ומנקים את המקום. לא כדאי לנו להוציא את השדים מהאדמה - שימשיך להירקב שם. מדוע אנחנו צריכים שיגידו עלינו שאנו פוגעים בבתי קברות של מוסלמים ורודפים את המוסלמים במותם, אפילו אם מדובר במוסלמי רע מאוד?"
