רונן ברגמן מאוד כעס השבוע ואפילו כתב טור וצייץ ב־X. הכותרת היתה "רעל וצלצולים". יצירתי מאוד. בפנים הוא התגולל על "עיתונות חסרת אחריות". על קצה המזלג, ברגמן נכנס חזיתית בערוץ i24news משום שהכתב הצבאי ינון יתח העז לפרסם מסמך של המודיעין הצבאי של חמאס, שעסק במחאה נגד הרפורמה המשפטית והמשבר הפנימי בישראל.
ברגמן טען כי ערוץ i24news עיוות את המסמך, משום שבניגוד לטענה שעלתה בכתבה על משמעות הסרבנות ומצב הצבא להחלטה של סינוואר להוציא את הטבח לפועל, המסמך טען את ההפך הגמור. ברגמן מציין שבסיכום המסמך נכתב כי "אין פגיעה בכשירות של כוחות צה"ל או של חיל האוויר להילחם בעזה".
אם לסכם את ברגמן, הוא קרא את השורה האחרונה בדוח המודיעיני של חמאס, שהמליצה להימנע מעימות צבאי לעת עתה. כל השאר פחות מעניין. המסקנה של ברגמן, אם כן, נחרצת: לא היה קשר בין המחאה וכשירות צה"ל לבין החלטת חמאס לצאת למתקפה.
אבל ברגמן זורה חול בעיניים. החשיפה האמיתית במסמך אינה ההמלצה שבסופו, אלא עצם העובדה שבמהלך יולי 2023, המודיעין הצבאי של חמאס מנתח באופן רשמי את "השפעת המחאה על הכשירות המבצעית" לקראת פעולה צבאית שההחלטה עליה התקבלה ב־2022. המודיעין החמאסי ניתח אותנו ברמת פירוט של יחידות וסד"כ.
סינוואר קיבל דוח פנימי על פוטנציאל, ראה אותו מתממש ואז שמע את ראשי המחאה, את הגנרלים לשעבר ואת התקשורת מכריזים שהצבא במשבר אמון חסר תקדים. ההחלטה לתקוף באוקטובר לא היתה גחמה. היא היתה מסקנה הגיונית במוחו הפונדמנטליסטי
ויחיא סינוואר לא היה מטומטם. הוא לא קרא רק את השורה התחתונה. הוא הבין את תמונת המצב. המסקנה של הדוח לא מבטלת את התוכנית. להפך, היא מאשרת את הכיוון. הסיפור האמיתי הוא לא המתי אלא המה.
סא"ל במיל יהונתן דחוח הלוי, חוקר במרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון, פרסם את הגרסה המלאה של הדוח שבו מפורט המשבר בצה"ל במספרים. חמאס מנתח את ההשפעה של המחאה על הצבא, על היכולת הישראלית להפעיל כוח, על חיל האוויר. הדוח מגיע למסקנה שלפיה ישראל מסונדלת מלפעול צבאית בעזה. ההמלצה בסוף הדוח להמתין כעת לא ביטלה את האבחנה.
חמאס אומר ביולי כי יש להימנע מעימות צבאי מיידי, כדי לאפשר למשבר הפנימי בישראל להעמיק עד שיגרום לפגיעה משמעותית יותר בכשירות המבצעית של צה"ל. במיוחד בחיל האוויר ובמודיעין.
סינוואר קרא אותנו כמו ספר פתוח. דוח המודיעין של חמאס כימת לסינוואר את גודל ההזדמנות. הוא לא היה צריך לחכות הרבה. רק ארבעה ימים אחרי שהוא קיבל לידיו את הדוח, הוא קיבל את האישוש המדהים ביותר לאמיתותו. לא מהמרגלים שלו, לא משימוש בסייבר, אלא מהאיש שמחלק הרצאות בטוויטר על אתיקה עיתונאית.
ב־29 ביולי 2023, בכתבה ב"ניו יורק טיימס", ברגמן דיווח כי מחאת המילואים מעוררת "חששות לגבי מוכנות הלחימה של צה"ל". הוא לא עצר, וסיפק פרט מבצעי רגיש מאין כמותו: "השבתת לפחות טייסת מסוקים אחת בבית ספר לטיסה עקב מחסור פתאומי במדריכי טיסה".
האיש שמקונן על הסכנות שבדיווח חסר אחריות שפך בנזין על השער הראשי וחילק מרשמלו. זו דעתי. אני לא הייתי מפרסם.
החודשיים הבאים היו דרמטיים. בעוד סינוואר צופה מהצד, המחאה בישראל הגיעה לשיא. האיומים הפכו להצהרות פומביות שצוטטו בהרחבה גם בתקשורת הפלשתינית. "בספטמבר נתניהו יישאר בלי צבא", "נתניהו יודע שאין לו צבא ושירותי ביטחון". טייסים איימו בכתבה בערוץ 12 שהם לא יפציצו באיראן. ראש שב"כ לשעבר קרא לראשי מערכת הביטחון לסרב למבצעים צבאיים שנתניהו ייזום. זוכרים את פרעות יום כיפור?
ואז, ב־6 בספטמבר, חודש ויום לפני הטבח, ברגמן צץ שוב. בטור ב־ynet הוא תיאר כיצד בצה"ל מודאגים מאזהרת המשפטנים שכל חיילי צה"ל בסכנת העמדה לדין בגלל הרפורמה המשפטית (אוי, האירוניה) אבל חוץ מזה, הוא ציין את "השעון המבצעי", הבוחן את "התעוזה הגוברת" של האויב ואת "הנכונות לקחת סיכונים עד כדי מלחמה כוללת, בין השאר בגלל מה שהם תופסים כחולשה ישראלית". כלומר, ברגמן עצמו הודה שיש משמעות לאופן שבו האויב תפס אותנו על רקע המחאה הגוברת.
סינוואר קיבל דוח פנימי על פוטנציאל, ראה אותו מתממש בדיווחים ואז שמע וראה את ראשי המחאה, את הגנרלים לשעבר ואת התקשורת מכריזים שהצבא במשבר אמון חסר תקדים. ההחלטה לתקוף באוקטובר לא היתה גחמה. היא היתה מסקנה הגיונית במוחו הסוני הפונדמנטליסטי.
בטור שלו, ברגמן נשען על פרסום של המרכז למודיעין ולטרור. המרכז טוען כי המסמך "כבר פורסם בשלמותו... לפני חודשים". אך מתברר שהפרסום של המל"מ, שעליו מסתמך ברגמן, לא הובא בשלמותו בגלל שהוא השמיט משום מה את האזכור המפורש של "אחים לנשק". איזה צחוקים. ראש המרכז, אל"ם (מיל') שלמה מופז הוא דוד של איתמר מופז, ממייסדי "אחים לנשק".
התמונה ברורה. ההאשמות שזורק ברגמן מתרסקות מול מה שהוא כתב. הביקורת שלו על "פרסום לא אחראי" מתגמדת לעומת המידע המבצעי הרגיש שהוא עצמו מפרסם בחו"ל, עוקף את הצנזורה וזוכה לחסינות מהפרקליטות.
ויכוח עיתונאי על אתיקה? לא. זה קרב אגרסיבי על התודעה ועל הזיכרון ההיסטורי. ניסיון מודע לנתק את הקשר הסיבתי הברור בין הקרע בעם, הפגיעה המתועדת בכשירות צה"ל, וההחלטה של יחיא סינוואר שהגיע הרגע המתאים לטבוח בנו.
בהלה נואשת של נרטיב פוליטי שמנסה לכסות את הישבן של עצמו. אגו ורגשות אשם. הניסיון לשכתב את סיפור הסרבנות הוא לא סתם תמרון פוליטי, אלא עלבון לזכר הנרצחים, לחטופים ולחיילים שנלחמים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו