בשנת 1877 פרסם הסופר הרוסי פיודור דוסטויבסקי את ה"אני מאמין" שלו נגד היהודים והיהדות, ובמרכזו הטענה כי מהות החוויה היהודית "הצימאון לרוות זיעתנו ודמנו". אחד העם (אשר צבי גינצברג) השיב לדוסטויבסקי ולדומיו במאמרו המפורסם "חצי נחמה". על פי אחד העם, אפילו יהודים שכבר מאמינים לעלילות הגויים כי היהודים שקרנים, נוכלים, חלאות המין האנושי וכו' - אפילו יהודים כאלו לא מסוגלים להאמין לעלילה שהם משתמשים בדם ילדים נוצרים לאפיית מצות בפסח. דווקא בעלילת הדם יש חצי נחמה, משום שכל יהודי שפוי יודע שזהו שקר נתעב. מכאן, שגם יתר ההשמצות האיומות שהטיחו ביהודים הן חסרות אחיזה במציאות.
עלילות דם לא הפסיקו. הן לובשות ופושטות צורה, אבל הן איתנו. והנה אצלנו כעת אין חצי נחמה. בכירים לשעבר, אמנים, עיתון "הארץ" מפמפמים את שקר הרעב ופשעי המלחמה של צה"ל בעזה. 23 באוגוסט 1929, המופתי חאג' אמין אל־חוסייני מכריז בדרשה על הר הבית: "כל ההורג את היהודי - מובטח לו מקום בעולם הבא". והם יצאו לציד. הסיבה, כמעט כמו תמיד, הר הבית. יהודים העזו להתפלל בכותל ולדרוש חופש פולחן. בסיום דרשת המופתי ימ"ש יצא האספסוף המוסלמי חמוש בסכינים משער שכם לעבר השכונות היהודיות השכנות. 19 יהודים נשחטו בגל הראשון.
בחברון חיו יהודים זה דורות. בני היישוב הישן, ספרדים ואשכנזים, לא ציונים כלל וכלל. הם חיו בשלום עם שכניהם. עד שהם התהפכו עליהם. יהודי חברון נרצחו במיתות שונות ומשונות. היה בין הערבים מספר מועט של חסידי אומות עולם שהצילו חיי אדם, אך אין בהם כדי להקהות או לטשטש את ממדי הזוועה. ריטוש גופות, עקירת עיניים, ריסוק גולגולות, סירוס זקנים וילדים, שפיכת מעיים. ילדה בת 13 שנאנסה על ידי 13 חיות אדם לעיני אביה המעונה. תינוקות שראשיהם הוטחו בקירות.
דווקא בעלילת הדם יש חצי נחמה, משום שכל יהודי שפוי יודע שזהו שקר נתעב. מכאן, שגם יתר ההשמצות האיומות שהטיחו ביהודים הן חסרות אחיזה במציאות
התיאורים קשים, אבל לסוכני זיכרון בתקופה מתעתעת שבה הזיכרון האנושי והקשב הם כשל דגי זהב, אין ברירה אלא לזעזע. אלו, למשל, עדויות מתוך תזכיר ששלחה קהילת חברון החרבה לנציב העליון, שפורסמו בספרו של אלוף (מיל') השר רחבעם זאבי הי"ד. "את הרב מאיר קסטל, בן 68 שנה, ואת הרב בידרבקין, זקן בן 70 ועוד חמישה בחורים שדדום, סירסום והרגום בכל מיני עינויים. את האופה נח אימרמן צלוהו חי על הפרימוס. את הרב אברהם יעקב אורלינסקי הכהן, רב זיכרון יעקב שבא להשתטח בחברון, מצאוהו בשעת תפילתו עטוף בטליתו, הוציאו את מוחו מגולגולתו ואת מעי אשתו ריטשו. את הרוקח בן־ציון גרשון, פיסח שאינו יכול לזוז ממקומו, ששירת בחברון 40 שנה וגמל הרבה טובות לערבים, חתכו את אפו ואת אצבעותיו והרגוהו. את בתו אנסו והרגוה בעינויים נוראים. לאשתו חתכו את שתי ידיה. את הילד מנחם סגל, בן שנתיים, מלקו אותו בעורפו... את המורה דובניקוב ואת יצחק אבושדיד חנקו בחבל. את משה בן־יעקב גוזלן, בן 18 שנה, שסעוהו מפיו והרגוהו".
במושבה מוצא התנפלו תושבי הכפר הערבי הסמוך קאלוניה על בית משפחת מקלף, בין הבתים הקיצוניים ביישוב. רוב בני המשפחה נטבחו. הבן הקטן מרדכי מקלף היה אחד הניצולים היחידים מהטבח. הוא הצליח לקפוץ מן הקומה השנייה. מלבדו נמלטו גם אחיו חיים ואחותו חנה. 23 שנים אחר כך, מונה מרדכי מקלף לרמטכ"ל השלישי של מדינת ישראל.
האם תופתעו לשמוע שבעשורים האחרונים יש בנינו "היסטוריונים" הטוענים שליהודים יש אחריות שווה למאורעות? הדרישה לחופש פולחן בכותל היתה התגרות. הציונות הקולוניאליסטית איימה על הפלאחים. לקינוח, בעקבות הטבח יהודים רצחו ערבים כנקמה, ולכן אנחנו שווים מוסרית. נניח שיש בסיס לתירוצים, מילא. נניח שהסיתו את הערבים התמימים, שהאמינו כי בירושלים נרצחו מאות ערבים ושעל הדרך גם הגיעו המון יהודים מאירופה שרוצים לנשל אותם מאדמתם.
אבל למה לסרס? לאנוס? לעקור עיניים לאנשים שנתנו להם תרופות? לגדוע זרועות לילדים בני שנתיים? יהודים נקמו. ירו. הרגו. לא התעללו, לא אנסו, לא התעללו קניבלית בגופות. אם תמצאו בלחץ כמה מקרים מבישים בתולדותינו, הרי הם היוצאים מן הכלל שאינם מעידים על הכלל. לעומת זאת, בני דודינו מוכיחים עקביות משכנעת לאורך עשרות שנים של רצח חסר הבחנה. תמהתני, מאיפה התשוקה לרצוח בידיים ממש?
ההסבר דווקא די פשוט. אבל קודם כל, רקע. המיתוס המכונן של התנועה הלאומית הפלשתינית היה ונשאר המדינה הצלבנית. בדיון בוועדת הפנים (16.09.2013) אמר ח"כ אחמד טיבי על עליית יהודים להר הבית בחגים: "הצלבנים עברו, הבריטים עברו וגם הכיבוש הישראלי יעבור". הוא לא חידש דבר. האנלוגיה נולדה עם הציונות.
מדינת ישראל היהודית היא גלגול של המדינה הצלבנית. מדינה שהתקיימה 200 שנה. סופה החל באובדן השליטה בירושלים. הביצורים האימתניים, הבריתות שכרתה, המסחר הפורה לא סייעו להישרדותה. בסופו של תהליך, גם עכו, העיר שסלאח א־דין התיר לצלבנים לשלוט בה בהסכם רמלה - נפלה. אם אנחנו הצלבנים, הרי עכו של אתמול היא תל אביב של מחר.
מהי האסטרטגיה הפלשתינית? היא הכילה ותמשיך להכיל שלוש טקטיקות קבועות: הראשונה - לקעקע אותנו כצלבנים, זרים, קולוניאליסטים. השנייה - להאשים אותנו בג'נוסייד, פשעים נגד האנושות, הרעבה, כיבוש. והשלישית - לרצוח אותנו, כמה שיותר, באופן המדמם ביותר. שתי הטקטיקות הראשונות מאפשרות בכל העת לבצע את השלישית. הן מובילות אליה, הן מאפשרות אותה, הן מתירות את דמנו. ההאשמה בזרות, בפגיעה באל־אקצא, מובילה לשחיטת יהודים.
האשמה בפשעים נגד האנושות מאפשרת "להגיב" בשחיטת יהודים. שוב ושוב, רוצחים יהודים בגלל אל־אקצא, בגלל "הכיבוש". ואיפה שלא תלכו, תמצאו יהודים שיסבירו, שיבינו, למה תפילה על הר גוררת גדיעה של זרועות ילדים.
והנה ההסבר. מהיכן התשוקה לרצח בידיים? ובכן, "הערבים אוהבים את הרצח שלהם חם ומהביל, ואם אי־פעם יהיה להם חופש להגשים את עצמם, אנחנו נתגעגע לגזים הטובים והסטריליים של הגרמנים". נעמי שמר מצטטת את בעלה מרדכי הורוביץ. אם כלל הטקטיקות של האומה הפלשתינית הן טקטיקות שמטרתן הצדקת רצח יהודים, ואם רוב מכריע של מקרי רצח היהודים כבר 100 שנה מתבצע בברבריות, באלימות משולהבת, בתאוות דם - מי שחותך את ידיו של ילד, או שוחט אישה בהיריון, אוהב רצח, נהנה ממנו. המחבל שהתקשר לאמו בבוקר השבת השחורה כדי לדמוע בשמחה על רצח של עשרה יהודים, הוא הצאצא הישיר של רוצחי תרפ״ט. שם וכאן, האויב מעוניין לשחוט יהודים בצורה הברברית ביותר. שם וכאן, כל שאר ההסברים הם לא יותר מתירוץ כושל.
חצי נחמה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו