"אני מה זה לא אדם רוחני, אבל חברון מרגשת אותי ממש. למרות המיתוג הרע שיש לה, למרות 'בצלם', הגדרות והבלגן, הסיפורים מדברים אלייך מהקירות", פותחת תמר סיקוראל (37), נשואה ואם לשישה, את השיחה. משפחתה היא אחת מאלה שנכנסו לאחרונה ל"שכונת הגבורה", קבוצת בתים שנרכשו מערבים בחברון. עוד מעט כל בית בשכונה יקבל שם של אחד מהלוחמים מקריית ארבע־חברון שנפל במלחמה האחרונה: אליקים שלמה ליבמן, יוחאי דוכן, אורי מרדכי שני, ישי גרינבאום, עמיחי יעקב ונינו, יהודה דרור יהלום ואלקנה יהודה ספז הי"ד.
תמר גרה כבר 15 שנה בקריית ארבע. היא חברת מועצה, מחוברת עמוק למקום. מעבר לכך היא דוברת תנועת "רגבים", משמע שהיא עוסקת בקרקעות גם בעבודה וגם בבית. היא מעידה שבעלה והיא תמיד עקבו בהתרגשות אחר רכישות הבתים בחברון, ו"רצינו להיות מהמגניבים האלה שמקפיצים אותם להיכנס לבית שנרכש".
ביקור בחברון שלא הכרתם // צילום: קרני אלדד
שלמה לוינגר (53) הוא בנו של הרב משה לוינגר ז"ל, שנחשב למחולל ההתיישבות היהודית בחברון שלאחר שחרורה במלחמת ששת הימים. הוא חבר עמותת "הרחיבי מקום אוהלך", שבמשך 20 שנה עוסקת ברכישת בתים בחברון. אנשי העמותה רוכשים את הבתים מערבים ומעבירים אותם לבעלות יהודית, ורואים בכל רכישה כזו מהלך של גאולה.
תהליך רכישת הבתים מורכב מאין כמוהו. הוא מתחיל באיתור נכס מתאים, בבירור מי הבעלים האמיתיים שלו (עד לפני החלטת הקבינט שהתקבלה לפני שבועיים, שעל פיה, גם הבעלות על נדל"ן ביו"ש תהיה חשופה לציבור) ובהתקדמות בעסקה תוך ליווי משפטי קפדני. מאחר שהרשות הפלסטינית הודיעה שתוציא להורג מי שמוכר בית או קרקע ליהודי, יש צורך להבטיח את שלומם של המוכרים. לכן העמותה מאתרת מקום שמור הכולל מאבטחים, שאליו ניתן להעביר את בעלי הנכס עד שייצאו מהארץ. גם רכישת כרטיסי הטיסה והוצאת האשרות כלולות במאמץ העמותה.
הצעד הבא, שנעשה לעיתים במקביל ובחשאיות, הוא שיפוץ יסודי של הנכס. לפעמים הפועלים הערבים שמשפצים את הבית לא יודעים שהם מכינים אותו לכניסתם של יהודים. בסופו של תהליך, אם הכל הולך כשורה, נכנסות לבית משפחות יהודיות.
אבל לרוב כל מה שיכול להשתבש - משתבש. עסקאות מתפוצצות, מוכרים חוזרים בהם כי הם חוששים לחייהם, או ששמועות על המכירה רצות ברחוב. במקרה זה יש לממש את המכירה באופן מיידי ולהקפיץ משפחות שייכנסו לנכס מעכשיו לעכשיו. בדיוק כפי שהקפיצו את משפחת סיקוראל.
לפני כשנה נפגשה תמר עם מנכ"לית עמותת "הרחיבי מקום אוהלך", מרים פליישמן, וסיפרה לה על חלומה להיכנס לבית שנגאל בחברון. מרים אמרה לה שיש עסקה שמתבשלת ושיהיו מוכנים, כי אין לדעת מתי יצטרכו אותם. "העסקאות של 'הרחיבי' מתבשלות במשך שנים. ואז מגיע הרגע, בדרך כלל מוקדם מהרצוי, שצריך להיכנס לנכס - ולכן הם מחזיקים משפחות בהמתנה".
כך היה גם בפעם ההיא, לפני שנה, כשהקפיצו את תמר ל"גאון יהודה", בית של עמותת "הרחיבי". בעלה היה במילואים, היא לא ידעה איפה הבית, ועדיין קראו לה - והיא באה. "כעבור שבעה חודשים נגמרה המשימה שלנו. חזרנו לבית שלנו בקריה וחיכינו להיכנס לנכס הבא, כי זה מרגש בטירוף".
מבצע צבאי
מרים פליישמן, מנכ"לית העמותה, תושבת שכונת אדמות ישי, מספרת שרכישת בתי שכונת הגבורה החלה לפני ארבע שנים. "כל הזמן מגיעות הצעות מערבים שרוצים למכור. אנחנו אף פעם לא יודעים אם הם בעלי הנכס באמת, אם הם רק בעלי חלק מהנכס כי הוא מתחלק בין יורשים, או אם הם משקרים לנו. הם חושבים שהיהודים יקנו הכל בכל מחיר, אבל זה לא נכון. אנחנו לא נקנה בית שאי אפשר לממש אותו מבחינה משפטית. גם המערכת יודעת שכש'הרחיבי' נכנסת לבית זאת קנייה רצינית, לא חרטא".
לאחר זיהוי של היתכנות משפטית לרכישת הבתים, בעמותה מבקשים השלמת מסמכים, בודקים שהכל כשר ויוצאים לדרך. "לכאורה, בכל נקודה עסקה כזאת יכולה להתפוצץ. עוד לא פגשנו ערבי שלא ניסה לעבוד עלינו. לכן אנחנו דואגים להצליב מידע כל הזמן".
העמותה דואגת לחיי המוכר לאחר המכירה, כי הם בסכנה. "לפעמים אנחנו מבריחים את המוכר, לפעמים אנחנו משאירים את הנושא עמום ואף אחד לא יודע מי מכר למי. אנחנו בכל אופן לא מפקירים את המוכרים שלנו. יש לנו מוסריות בסיסית לשמור על חייהם, וכל עוד הם מקשיבים להנחיות שלנו הם יהיו בסדר", אומרת פליישמן. "לאן מבריחים? זה תלוי, אין מקרה דומה למשנהו. אנחנו מעבירים אותם למקום מבטחים, עד שמצליחים לסדר להם יציאה מסודרת פחות או יותר מהארץ. אין להם דרכון וזה מאוד־מאוד מורכב. אנחנו עושים את זה בצורה חוקית ומסודרת".
מרים פליישמן, מנכ"לית עמותת "הרחיבי מקום אוהלך": "כל הזמן מגיעות הצעות מערבים שרוצים למכור. הם חושבים שהיהודים יקנו הכל בכל מחיר. עוד לא פגשנו ערבי שלא ניסה לעבוד עלינו"
מרים מספרת שבשכונה שבה רכשו את הבתים, היה ריב חמולות עם נשק חי. "הרגשנו שהיציבות מתערערת ושזה עלול להשליך על הבתים שרכשנו. החלטנו להיכנס. הצבא הרגיע את השטח בלילה, ולמחרת השכונה היתה שקטה אז נכנסנו.
"זה מרגש ברמות שאי אפשר להסביר למי שלא חווה את זה. זה ממש נראה כמו מבצע צבאי. ב־16:00 התכנסו 300 איש במקום שהודענו להם, משפחות, ילדים, משפחות שכולות, שיפוצניקים, מאבטחים - כל מי שצריך להיות בכניסה הראשונית. יש התרגשות שיא, ורוב האנשים לא יודעים בכלל לאן הם הולכים. הכל סודי לחלוטין, כי זה עלול לגלוש לאוזניים של הערבים ולהרוס את אפקט ההפתעה. אם זה ייהרס - הערבי יכול להישאר בבית שלו ולא לצאת - וילך הבית. או שנצטרך להיכנס למאבק משפטי של שנים בשביל להוציא אותו".
בניגוד לפעמים קודמות, החליטו אנשי העמותה להיכנס באור יום. החלטה זו מצביעה על שינוי עמוק שחל בעיר: לא עוד התיישבות חשאית, אלא כזו שנעשית באור יום ובגיבוי מלא של הצבא. פליישמן אומרת שהצבא שינה תפיסה בזכות המלחמה האחרונה, ורואה במתיישבים ובהתיישבות נכס ולא עול. היא כנראה צודקת, משום ששיתוף הפעולה בין שני גורמים אלה - הדוק מאי־פעם.
ב־17:15 כבר כל המשפחות היו בבית, כולל משפחת סיקוראל. "הצבא היה איתנו יד ביד, וזה הנוקאאוט הכי משמעותי לכאוס החמולתי שהלך כאן". למחרת, בערב שבת, הביטה תמר מחלון ביתה החדש וראתה ברחבה שמתחת לבית תפילת קבלת שבת מרגשת במיוחד. "כילדת אינתיפאדה הייתי בהמון תפילות: כל פעם שרצחו מישהו היינו הולכים לצומת ומתפללים. בא לי להגיד לאותה תמר הילדה: תראי, הם מתפללים לא כי מישהו מת, זה לא הטריגר. הם מתפללים בהודיה כי הצלחנו לעשות מעשה ציוני מרגש עד דמעות".
בבית של תמר עדיין אין חשמל או מים. "הביאו לנו עוקב מים, וברור לי שזה עניין של ימים עד שהעניינים האלה יסתדרו. המשימה שלי היא להחזיק מעמד רק שבוע. זה טכני, זה לא מרגש אותי". המשפחה עדיין מסתגלת, הילדים מתרגשים מאוד, בייחוד זה שחגג עכשיו יום הולדת 10 ובטוח שהכניסה לבית היא חלק מהחגיגה. הם רואים בכל המהלך הרפתקה ציונית.
השכונה נמצאת בין שכונה ערבית לבין שכונת גל של קריית ארבע. "אני לא צופה יותר מדי חיכוך. אין חצרות משותפות, אין גישה דרך הערבים. אני לא מרגישה יותר מדי סכנה. יש איתנו חיילים, יש מצלמות, אנחנו חמושים, אנחנו לא חיים בסרט. ואם מישהו חושב שאיום ביטחוני הוא נחלת תושבי יהודי חברון או אנשי התיישבות בכלל - עדיין לא הבין את האירוע".
לנטרל את העוול
קשה להאמין שזו אותה חברון של מארס 2016, אז התפוצצה פרשת אלאור אזריה. תמר מתארת את התקופה ההיא - לפני עשור בדיוק - כמסע של דה־לגיטימציה מוחלט לחיילי צה"ל על ידי ארגוני השמאל, שמאז הקורונה הלכו ורובם לא שבו. "צריך לזכור שהיינו באמצע גל אינתיפאדת הסכינים. אנשים עצרו פיגועים עם גיטרות ומטריות. בתוך הסיטואציה הזאת קרה אירוע אלאור אזריה. איש לא חולק על כך שהמחבלים באו לרצוח, אבל אלאור אזריה פתח את הדיון החשוב עד כמה אתה יכול לשפוט חייל בשטח כשאתה יושב במזגן.
"עדיין יש מסעות של ארגוני שמאל שמנצלים את הבורות של אחרים, אבל הרבה פחות", מסבירה תמר, "מעבר לזה - כל המציאות הישראלית השתנתה במלחמה, וזה בא לידי ביטוי גם בחברון. הדברים האלה שהפכו נורמליים רק עכשיו, זה הזוי. רק עכשיו יש נורמליזציה של דברים נורמליים לחלוטין. כמו שהשרה אורית סטרוק, תושבת המקום, אומרת: 'אנחנו מתקנים עוול של שנים'".
תמר סיקוראל, שרכשה בית ב"שכונת הגבורה": "הצבא הלך איתנו יד ביד, וזה הנוקאאוט לכאוס שהלך כאן. אני לא מרגישה סכנה. יש איתנו חיילים, יש מצלמות. אנחנו לא חיים בסרט"
"גם אם יהיה עוד אלאור אזריה - אף אחד לא יספור את זה", מצהירה ענת כהן (64) מהיישוב היהודי בחברון, אם לַ־11 וסבתא ליותר מ־60. "היו הרבה אלאור אזריה מאז, שוטרים וחיילים. אני מכירה מקרים, זה כבר לא מעניין". ממה נובע השינוי? ענת אומרת שהציבור כולו זז ימינה וצמא להתחבר לשורשים. המלחמה היא קטליזטור לתהליך זה. "אנשים גם רוצים לראות צמיחה אחרי חורבן כזה. אי אפשר לשאת את החרפה, הכאב והבושה של מה שחווינו. הם רוצים להסניף צמיחה, להסניף גבורה, להסניף אנרגיה חיוביות. ובחברון יש הרבה מזה".
נוסף על כך, "יש ממשלה שרוצה לעשות שינוי, יושבים בה חברים יקרים שמגשימים את החלומות של אבותינו. גם הצבא נמצא במקום אחר לגמרי. הקצונה הבכירה רוצה לראות את הארץ נגאלת, רוצה לראות יהודים בכל מקום, ומוכנה להתאמץ בשביל זה. זאת אחת המשימות שהם לקחו על עצמם. אצלנו במשפחה אומרים - רוצים לשמוח? כנסו לאתר של שלום עכשיו ותתמוגגו מאושר".
אנחנו עולים לשכונת תל רומיידה, חולפים על פני מחסום "השוטר" ומגיעים לצומת T. כאן, בפורים לפני עשור, הגיעו שני מחבלים לעמדת צה"ל ודקרו את אחד החיילים. החיילים הגיבו בירי, הרגו אחד מהם ופצעו את השני קשות. כמה דקות לאחר מכן ירה סמל אלאור אזריה במחבל הפצוע ששכב על הכביש והרג אותו. האירוע צולם על ידי תושב חברון, ואזריה נשפט ונכלא.
הרעש הציבורי שיצרה הפרשה שכך מאז. גם הכביש העולה לצומת שקט, אין בו איש. תושב חברון עולה בו, עוצר ליד הרכב. לצער שנינו, הוא לא דובר שפה אחרת פרט לערבית. מאז התקרית הוקמו שתי שכונות יהודיות נוספות מעל לנקודה הזו.
מאהוד עד בצלאל
בחזרה לכיוון מערת המכפלה. השמיים מתבהרים, השמש יוצאת, דגלי ישראל משני צידי הכביש מתנופפים כאילו בהזמנה. הרחובות ריקים. שקט כאן באמת. לא שקט מתוח, סתם, שקט רגיל. השוק הערבי באברהם אבינו, מול המערה, סגור כבר שנים. לוינגר מסביר שבעלי הבסטות מקבלים פיצוי חודשי ממשרד הביטחון. "היו כמה ערבים שרצו להגיש בג"ץ נגד סגירת השוק, באו אליהם הסוחרים ואמרו להם 'אתם נורמליים?! אנחנו גם מקבלים פיצוי וגם פותחים חנות במקום אחר. אתם תגרמו לנו להפסיד!"
לצד הכביש, קבוצה ממדרשת "השמאל האמוני" שומעת הדרכה מפי אמיר זיו, רכז פדגוגי של ארגון שוברים שתיקה. "כשהגעתי לחברון עשו לנו סיור בגזרה. מי בנה את הסיור עם מש"קית החינוך? נעם ארנון מהיישוב היהודי!" מנסה זיו לזעזע את השומעים, שנשארים די אדישים. אני ניגשת, מספרת לו שאני מכינה כתבה על חברון עשור אחרי אזריה. "יא אללה, כבר עברו עשר שנים!" הוא אומר בפליאה, אך מסרב לשתף בתחושותיו ובמחשבותיו. "אני לא מתראיין בלי שקובעים מראש". לגיטימי.
תלמידי המדרשה עורכים סיורים להיכרות עם הסכסוך, וכפי שכתוב באתר שלהם, הם מקיימים "מפגש בשטח עם פעילות ופעילים שפועלים לשינוי. המדרשה צמחה מתוך צורך במרחב אמוני שמחבר זהות יהודית עם ערכי פיוס, שוויון ושלום, ולא מוותר על השפה הדתית דווקא במקום שבו גוברים פחד, לאומנות ואלימות".
"אני מקווה שנצליח לחיות כאן בלי להרוג אחד את השני", מצהירה באוזנינו אחת מתלמידות התוכנית, ובחור אחר מוסיף: "אני פה בגלל משפט מהתלמוד שאומר 'אין אדם לומד תורה אלא ממקום שליבו חפץ', וליבי חפץ למוסר חדש". בניגוד למה שיהודי חברון מספרים, זיו אומר שהוא עורך שלושה-ארבעה סיורים כאלה בשבוע. הוא מודה שהתכיפות שלהם ירדה דרסטית ומסביר: "בשנתיים האחרונות אנשים מפחדים לבוא לשטחים".
תמונת הראי של הצהרה זו היא הצימרים החדשים ביישוב היהודי בחברון. הם לא מופיעים בבוקינג, ועדיין, מלאים בכל סוף שבוע, לפעמים גם באמצעו. ביקרתי בשלושה מהם, בסמוך למערת המכפלה. הם מעוצבים בטוב טעם, במבנה ערבי עתיק שגם הוא נרכש על ידי עמותת "הרחיבי". טרנד הצימרים החל לפני כארבע שנים. מי שרוכש בית בחברון ומסב אותו לצימר ברמת גימור כזו, לא עושה זאת מסיבות אידיאולוגיות אלא עסקיות, וזה כנראה משתלם לו. המגמה הזו מצביעה גם היא על שינוי עומק שמתחולל בעיר האבות.
"כמות היהודים שמגיעה לעיר אומרת הכל. כמעט כל מכינה מגיעה הנה. משרד החינוך מביא כיתות. זה מגיע למאות אלפי יהודים, גם בשנת מלחמה. כל יהודי שמגיע לחברון - אפילו אם הוא גר בארה"ב, עצם העובדה שהוא 'יהודי' אומרת שהוא מפה, מאזור יהודה", מסביר לוינגר הבן. החלום שלו, כמו של אביו, הוא שחברון כולה תהפוך ליהודית. "אנחנו מקווה שבקרוב לא נצטרך לרכוש יותר בתים, אלא שהמדינה תעשה את זה במקומנו, ויהודים יוכלו לגור בכל העיר חברון. הכל נעשה בחזונו של הרב משה לוינגר, אבא שלי".
ענת כהן, תושבת היישוב היהודי בחברון: "מאז המקרה ההוא היו הרבה אלאור אזריה, שוטרים וחיילים. אני מכירה מקרים. אבל זה כבר לא מעניין. הצבא נמצא במקום אחר, וגם הממשלה"
מרים פליישמן מסבירה שכרגע אין לעמותת "הרחיבי" שאיפות לרכוש בתים בשטחי הרש"פ, וכשהם שוקלים לרכוש נכס הם בודקים את היכולת של צה"ל לאבטח אותו. "אנחנו צריכים את צה"ל איתנו, ובחירת הנקודות תהיה בהתאם. היום הצבא מבין שזה מביא ביטחון, ולא הפוך. כשרכשנו את בית השלום, אהוד ברק הוציא אותנו. המאבק המשפטי על הבית ההוא עלה יותר מהנכס עצמו. לכל בית שנכנסו, קודם כל היו מוציאים אותנו, לא משנה אילו הוכחות היינו מביאים. למה? ככה, כי לא בא להם טוב בעין. כי בעיניהם יהודים לא צריכים להיות בחברון. היום משאירים אותנו, בודקים שהניירת בסדר וזהו, הללויה. אין את הסאגה של פינוי ושנים בבתי משפט. היום אנחנו במציאות אחרת לחלוטין. בצלאל סמוטריץ' עושה מהפכה במשרד הביטחון. זה מטורף.
"הצבא עבר שינוי עמוק מאז המלחמה, ואנחנו מרגישים את זה כל הזמן. גם שיתוף הפעולה שלנו איתו הוא מדהים. זה הכי טבעי, אבל לא היה לפני כן. בכניסות קודמות הצבא היה עוד גורם שצריך להתמודד מולו. היום זה הפוך".
אחרי השיפוץ הבתים של עמותת "הרחיבי" נראים מדהים. כך גם המשרדים שלהם ב"בית רחל", הסמוך למערת המכפלה. "העמותה שלנו עושה הכל בקלאס. אתה מגיע הנה ורואה מייד איזה בית של יהודים ואיזה של ערבים. אברהם אבינו לא היה עני, גם דוד המלך לא היה עני. הם חיו טוב, הם היו אדוני הארץ. אצל המתנחלים אם אתה לא עם נזלת וסנדלים עם גרביים, זה כאילו לא נחשב. אז לא! יש לנו בחינת מלכות, וככה זה צריך להיות. אנחנו רוצים לשדר ששווה לקנות בתים בחברון, שווה להשקיע בארץ".
בית של עם ישראל
אז מי חולל את השינוי? המלחמה? השר סמוטריץ'? העובדה ששניים משרי הממשלה, סטרוק ובן גביר, הם תושבי היישוב היהודי בחברון? עמותת "הרחיבי" ובתיה היפים? לפני שבועיים הועברה בקבינט החלטה הנוגעת לקרקעות ביהודה ובשומרון בכלל, והוקדש בה פרק ספציפי לחברון. הוחלט על העברת סמכויות רישוי הבנייה ביישוב היהודי, במערת המכפלה ובמקומות הקדושים הנוספים בעיר, מידי העירייה ישירות למוסדות התכנון של המנהל האזרחי. המשמעות היא שלא יהיה עוד צורך ב"משיכת סמכויות" נקודתית בכל פעם שרוצים להנגיש את המערה או לבנות בעיר ליהודים, והליכי התכנון יהפכו יעילים ועצמאיים.
במקביל, הוחלט על הענקת סמכויות מוניציפליות מלאות למנהלת חברון, שתוכל מעתה לטפל באופן ישיר בצורכי המתיישבים ובמניעת מפגעים, ללא תלות במנגנונים הפלסטיניים שעד היום דרשו פרוצדורה מורכבת. כן, גם זה מצביע על שינוי עומק, וגם זה יחולל שינוי עומק.
הבית של תמר, בכל אופן, כל הזמן פתוח. "זה לא בית של משפחת סיקוראל, זה בית של עם ישראל. כמו הבית היהודי בהודו. הילדים יודעים את זה. כשאני מבקשת מהם לעוף רגע כי אני רוצה כוס קפה עם אבא שלהם, הם צוחקים עלי ואומרים 'חשבנו שזה בית של עם ישראל'".
