בתקופת ההתנתקות היו לי הזדמנויות רבות להביע את דעתי עליה, מכיוון שבאותו הזמן שידרתי ארבע פעמים בשבוע בגלי צה"ל את התוכנית "המילה האחרונה" עם אורי אורבך ז"ל. אורי התנגד להתנתקות, זה ברור. אבל מה חשבתי אני, ולמה ממרחק 20 שנה אני לא ממש זוכרת מה חשבתי?
מגזין "ישראל היום": כל הכתבות
ממרחק הזמן ומהערכה של מבחן התוצאה אני יודעת בוודאות שזו היתה טעות היסטורית, שעל תיקונה אנחנו עמלים עכשיו במחיר דמים כבד, ומי יודע עד כמה נוכל להשיב את הגלגל לאחור. אבל אז, כאשר חיילי צה"ל נשלחו לפנות משפחות, יישובים נעקרו, ילדים נשלחו למעצר - מה חשבתי? ולמה חשבתי את מה שחשבתי?
אולי התשובה טמונה באחת הסיבות שבגללן הגעתי לגל"צ מלכתחילה: "המילה האחרונה" נועדה לעמת זה מול זה ימני־ירושלמי־דתי מול תל־אביבית־חילונית־שמאלנית. גם אם לא כל השמאלנים־חילונים־תל־אביבים סבורים שהם צודקים עקרונית, ולא כולם בטוחים שיהודה ושומרון הם הגדה המערבית של משהו לא מעניין במיוחד - אני בהחלט הייתי כזאת. כמה אפשר לייחס חשיבות לאנשים שאתה לא מכיר ולחבלי ארץ שלא ביקרת בהם, ושגם לא ברורה נחיצותם. אחרי הכל, לא היו בגוש קטיף לא קניונים ולא בתי קולנוע, לא מסעדות ולא רחובות מסחר ראשיים. הם עלו לכותרות רק אם רצחו שם יהודי. על רחוב דיזנגוף בתל אביב לפחות שמענו גם בין לבין פיצוצי אוטובוסים ובתי קפה. נכון, היה פיגוע בדיזנגוף סנטר, אבל לפניו ואחריו היה דיזנגוף סנטר. מה היה בגוש קטיף? חממות? חסה נטולת חרקים? את אלה מבחינתי אפשר היה לגדל גם על המגרשים הריקים שליד צומת הכפר הירוק.
לא שהאמנתי שיש לפלשתינים זכות על הארץ, אלא שלמען שלום וביטחון כדאי לוותר על מה ששלנו - בעיקר כשלא אני זו שמוותרת על הבית שלי בתל אביב. כזאת שמאלנית הייתי
האמנתי שהעקירה היא סוג של מעבר דירה, ודאי שלא הבנתי את הערך הלאומי של התיישבות, ואפילו לא את הערך הביטחוני שלה. לא בעזה ולא ביהודה ושומרון. לא מתוך עוינות, אלא מתוך אמונה שהסכסוך בינינו לבין הערבים הוא גיאוגרפי וביסודו מחלוקת על קו הגבול בינינו לבינם. ובעיות גיאוגרפיות פותרים באמצעים גיאוגרפיים. לא שהאמנתי שיש לפלשתינים זכות על הארץ, אלא שלמען שלום וביטחון כדאי לוותר על מה ששלנו - בעיקר כשלא אני זו שמוותרת על הבית שלי בתל אביב. כזאת שמאלנית הייתי.
סקרי התקופה מצביעים על שיעור גבוה של תומכים בהתנתקות. לא זוכרת אם הייתי ביניהם. אחרי הכל, עד היום אני לא אוהבת את בגין מכיוון שנתן למצרים את חצי האי סיני אחרי שכבשנו אותו במלחמה שניצחנו בה. כבר אז לא חשבתי שאוסלו הביא שלום, ייתכן - אני לא בטוחה - שסברתי שהפנייה החדה שמאלה של שרון אחרי הבחירות יש בה טעם לפגם. מן הסתם לא קישרתי בין ההתנתקות לבין החקירות שנפתחו נגד שרון ובניו. פעילותן של מערכת המשפט והתקשורת בשירות השמאל לא היתה ברורה לי אז כשם שהיא ברורה לי עכשיו.
נטיתי להאמין לסיפורי ההתנגדות האלימה לפינוי מטעם המתיישבים. האמנתי - אורי ידע שמדובר בשקר - לידיעות תקשורתיות שהאשימו מתיישבים בשפיכת חומצה על חיילים. האמנתי שההתנתקות היא ניסוי שאפשר יהיה להפוך את תוצאותיו, אם לא יעלה יפה. זה היה כלי שיווקי שאדריכלי השלום לדורותיהם תמיד ניסו למכור לציבור החשדן - ואני האמנתי. לזכותי ייאמר שהייתי חשדנית, אבל במה עזרו החשדות לעקורי גוש קטיף? בסך הכל הם שמעו עוד קול תקשורתי שהתייחס בקלות דעת גם למצוקתם האישית וגם לאזהרותיהם הלאומיות. עוד לבנה בקיר האטום שניצב מולם כאשר הזהירו מפני "קטיושות על אשקלון, פצמ"רים על נתיבות - כל כותרת תהיה סיוט" - כפי שזעק פרופ' סודי נמיר כשפונה על ידי חיילי צה"ל מביתו שבנווה דקלים. לא צריך להיות שמאלן־חילוני־תל־אביבי כדי להיאטם בפני נבואות זעם. בעיקר כאשר לעומתן, כמשקל נגד, מתנפנף חזון אופורי של שלום.
כל הזיכרונות שלי מההתנתקות הם מפוקפקים. בשביל לדעת מה באמת אמרתי או הרגשתי צריך לחזור להקלטות "המילה האחרונה" של 2005, וזו משימה מסובכת מדי. בערך בתקופה הזו התחלתי להצביע למפלגת העבודה, וזו בהחלט היתה תזוזה ימינה כי בנעוריי הקפדתי להצביע מרצ. זה מה שהיה מגניב להצביע אצלי בחבר'ה. לא עקבתי אחרי שינויים. חייתי את חיי, הבעתי את דעותיי, וגם אם הצטברו על שולחני סיבות לשנות דעה כזו או אחרת - לא כל שכן לעבור מחנה פוליטי - לא הבחנתי בהן. אבל הנעל השמאלית התחילה ללחוץ. היא לא התאימה עוד.
מגזין "ישראל היום": כל הכתבות
בעוד קשה לשחזר את רגשות העבר, מעשים הם עניין אחר. עשר שנים אחרי ההתנתקות, בבחירות של שנת 2015, עם הרצוג בראשות מפלגת העבודה, קמפיין V15 באוויר, נבואות על ניצחון סוחף למחנה השמאל תחת דגלי שינוי ותקווה ופרחים - הלכתי לקלפי בצעד קל, ושמתי פתק מח"ל כאילו ביליתי את כל נעוריי במצודת זאב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו