שעת לילה מאוחרת, קצה העיר ערד. אשה בהיריון בכיסוי ראש נעמדת לצד מעבר החציה. האורות הכתומים מאירים את צלליתה, בודדה על רקע מדבר יהודה. אני מאט את הרכב, מחכה שהאישה תעבור. היא מביטה עלי, אני מביט עליה. לאחר רגע שנראה כנצח היא מסיטה את מבטה ומסמנת לי ביד - תעבור, אני מסמן לה תעברי - מעבר חציה שחור ולבן מפריד בינינו.
האישה לא זזה, אני מבין שהיא חושדת בי. לוחץ על דוושת הגז, ומתחיל לנוע. באותו הרגע גם היא. שנינו נעצרים בחריקה זועפת. המבטים מקשיחים. לבסוף היא מרימה את ידה בסימן עצור, עוברת לאיטה את מעבר החציה וממשיכה את הליכת הלילה.
בירידות השקטות מערד לכיוון חורה וצומת שוקת אני מהרהר בתקרית המוזרה שהגורל הציב בדרכי. לאורך כל היום עסקתי בשאלות אמון ופרשנות, ובפער שבין מעשים לכוונות. הגעתי לערד כדי לבחון את השינויים שחלו בעיר הניצבת גבוה מעל ים המוות, ומצאתי בה את עיר העתיד של העבר הישראלי, שהפכה לעיר ההווה של העתיד הישראלי. אם נראה לכם שהמשפט הזה מורכב, אולי הוא מענה לשאלה "מי הזיז את הערד שלי?"
לאחרונה עלתה ערד לכותרות. יאיר מעיין, ראש עיריית ערד, הודיע שיאסור את מכירת עיתון "הארץ" בעיר. התקשורת הביטה משועשעת במה שנראה כהזיה דרומית או כחומר גלם לאירוע "גיחי גיחי" תקשורתי, כשהבהיר כי "כל חנות שתמכור את עיתון 'הארץ' - נשפץ לה את המדרכה מול החנות".
בשיחה עם מעיין הוא מסביר מהיכן נבעו הדברים. "תביט", הוא אומר ומצביע על תמונה בקיר שלצידו, "זה אישי לגמרי. אחיין שלי, איתי זפרני ז"ל, נרצח במסיבת הנובה. נרצחו שם 1,200 איש, ובהמשך גם 800 חיילים. אני בעצמי עדיין משרת בעזה. עד לפני חודש עוד הייתי באוגדה, וזו פשוט לא המציאות". אבל זו רק ההתחלה. בפברואר יחידתו של מעיין נקראה לשוב למילואים בעזה בפעם השלישית בתוך שנה וחצי. "הם קראו ליחידה שלי לחזור לעזה. בהתחלה אמרו לשלושה חודשים, ארבעה, ווזה נמשך. התקשרתי למפקד, אמרתי להם: תכניסו אותי. לא אישרו לי. ראש עיר אי אפשר לגייס - לא ויתרתי, הגעתי עד ראש אכ"א. החברים שלי באוגדה קרסו. רציתי להשתתף בזה כדי שהם יוכלו לצאת הביתה מדי פעם, זה חשוב לי. אז הלכתי למילואים בלילות ובסופי שבוע. כשפחות צריכים אותי בעיר. מתי ישנתי? אל תשאל…"
בין עזה לערד, מעיין, סגן אלוף במילואים, מגלה שלפי "הארץ", חיילים מאוגדתו יורים בפלשתינים ללא הבחנה. קולו מתלהט. "אין דבר כזה לירות על אזרחים! זה שקר מוחלט! מי יכול להוריד פקודה 'תירו על פלשתינים ללא הבחנה'? אתה צריך לחיות בלה לה לנד כדי להאמין שדבר כזה בכלל אפשרי! ברור שאומרים לירות מעליהם - לא עליהם. אתה יכול לדמיין חייל שיקבל פקודה כזו ויסכים לירות באזרחים ישירות? לאן הגענו".
אתה לא רואה סיטואציה שדבר כזה יכול לקרות?
"רק בטעות. חיילי צה"ל הרגו חיילי צה"ל אחרים, הם ירו בחטופים, אתה חושב שזה היה בכוונה? ברור שזה בטעות. זו מלחמה, טעויות קורות כל הזמן. ראינו צלף יושב על גג, יורה על חיילים שלנו. מיקמנו אותו, ראינו אותו עם רחפן, שנייה לפני שטיל מגיע אליו - שני ילדים רצים אליו. ביטלנו. שתבין, הטיל כבר היה באוויר. באותו לילה הצלף הזה הרג חייל שלנו. עכשיו תגיד לי - זה מוסרי או זה לא מוסרי?"
לטענת מעיין, אנשי "הארץ" הפכו את עדויות החיילים שיורים לעבר פלשתינים. "הבנתי ש'הארץ' הפך ממתבונן מהצד - לצד", הוא נסער, "מעלילים עלינו שקרים. חד וחלק זה סיוע לאויב בשעת מלחמה. אז אתה רוצה שאני אסייע לאויב שלי? לא ברור לי למה המשטרה לא פותחת בחקירה נגדם".
התקשורת רעשה. פעילים חילקו "הארץ" בחינם. בחנות סטימצקי המשיכו למכור את העיתון ואמרו: "יש כמה לקוחות שקונים 'הארץ' בכל יום, נראה לי שזה רק העלה את המכירות שלהם". הגדילה לעשות אחת מתושבות העיר הוותיקות, שתפרה לעצמה שמלה מהדפים הראשונים של העיתון, וכך הסתובבה בעיר, מחאה אופנתית.
אתה נגד דמוקרטיה? אתה רוצה לכפות את דעתך?
"אני לגמרי דמוקרטי, אבל יש כאן התנגשות של ערכים. זה כמו בשבת. אם יש פיקוח נפש, זה דוחה שמירת שבת. גם פה יש פיקוח נפש לאומי".
ראש העיר הקודם, ניסן בן חמו, קרא לזה בריונות.
"מי אתה שתחליט מה מותר ומה אסור? יש חוק נגד הסתה. אתה לא בית משפט. זו לא מאפיה".
האירוע העלה שאלות מהותיות לגבי תפקידו של ראש עיר במדינת ישראל - לפנות את הזבל? לחנך? לדאוג לבניינים או לערכים? הבטחת הבחירות של מעיין היתה שהוא "הבולדוזר", אחד שעושה. ואין ספק שהוא עושה, והרבה. אלא שמתנגדיו מאשימים אותו בהיותו הבולדוזר לפני העגלה של החרדים בעיר. האירוע חשף את קצה הקרחון של סערת השינוי שמתחוללת בעיר שבקצה השמיים ובסוף המדבר. יש כאלה שיקראו לזה שינוי נפלא, יש כאלה שיאמרו שזו הזוועה בהתגלמותה.
החלום והתגשמותו
ערד נוסדה ב־1962 כעיר תכנון מדברי חדשנית - לא עוד עיירת פיתוח בדרום, אלא ניסיון לבנות עיר בחירה וללא כפייה בנגב. לובה אליאב, הרוח החיה מאחורי היוזמה, הכריח את מתכנני העיר לעבור לגור בשטח, לחיות את האקלים, להרגיש את המרחב, ורק אז לתכנן. כך נולדה עיר על קצה הצוק - קווים ישרים, מבני ציבור מרווחים, רחובות שתוכננו לטובת הולכי רגל ולא למכוניות, אוויר הרים נפלא עבור מעמד ביניים"איכותי", שקיבל איכות חיים בפריפריה.
על שולחנו של מעיין מונח הספר "ערד עיר ניסיונית" של ד"ר הדס שדר. העיר בקצה מדבר המציאות היתה ניסיון. סימון אפשרות לעיר פריפריה עם חזון, תרבות וחיים מודרניים ועשירים. עיר שבאה לקרוא תיגר על פרגמטיות האידיאל של מפא"י - קודם תעשה ואז תתהה. אבל בצד האפל של הניסיון הסתתרה העובדה שערד היתה העיר היחידה בישראל, שהיתה לה ועדת קבלה.
"ערד היתה העיר הכי חזקה בישראל, היה לה דירוג סוציו־אקנומי 8! רק למועצת אזוריות היה יותר", אומר מעיין, "אבל בתוך 30 שנה העיר הידרדרה לחלוטין מ־8 ל־3, העיר נרדמה בעמידה". התכנון המקורי לא הביא בחשבון את פניה המשתנות של הדמוגרפיה הישראלית. אחרי חדוות ההקמה וועדות הקבלה, החיים קרו. ערד הפכה ממותג איכותי לעיר הגרושות, אחר כך באה העלייה מבריה"מ, אחר כך עובדי המלונות, עובדים זרים, ואז הגיעו החרדים.
בעיני מעיין, הסיבה העיקרית להידרדרות של ערד היא אמונה. "החילונים האמינו לכל רואי השחורות שאמרו החרדים משתלטים, שהלך על העיר. אז אמרו יאללה, נלך מפה. יותר משהחרדים השתלטו על ערד, החילונים עזבו אותה. 9,000 איש עזבו, שליש מהעיר".
כניסת החרדים מחסידות גור לערד יצרה מאבק על אופי העיר. "היתה כאן מדיניות של להילחם בחרדים בכל מחיר, לא בנו כדי שהם לא יקנו בתים", מבהיר מעיין, "במשך עשור עיריית ערד הפלתה לרעה את התושבים החרדים וילדיהם במוסדות חינוך, לקחה תקציבים שהגיעו ממשרד החינוך והעבירה לממלכתיים. החרדים לא קיבלו פתרונות בבתי ספר ובגנים, והעירייה לא קידמה עבורם דבר, ילדים למדו באוהלים, במרתפים ובמחסנים. חשבו שזה יבריח אותם".
הקרב על העיר הוביל לשנים של דשדוש, קיפאון כלכלי ובעקבותיו עזיבה ושקיעה. מפעלי סמל כמו מגבות ערד וחדשנות טכנולגית כמו מוטורולה נסגרו. הדבר החמיר את מעגל ההגירה השלילית מהעיר. אנשי גור מצאו בעיר המידרדרת פנינת נדל"ן חדשה וקנו בה בתים. אולי הסמל המובהק לשינוי שעברה העיר התגלם בביתו של הערדניק הכי מפורסם - עמוס עוז. כשעוז עזב את ערד, העירייה לא הפכה את ביתו למוזיאון. הקונים החרדים לא רצו אפילו לשים שלט - כאן גר עמוס עוז. "מי זה?" הם תהו.
הסחרור מטה העלה את המתיחות בין קבוצות האוכלוסייה השונות. התכנון האידיאליסטי נעלם אל מול שינויי הזמן הישראלי. במקומו צמחו שאלות חדשות: מי קובע את ערכיה של עיר, תושביה המשתנים או עברה המקובע? האם ניתן להתחדש בלי למחוק את זהות העבר? ומה מחיר השותפות בחלום הישראלי תחת גפנו ותאנתו?
כבר מרחוק רואים את השינוי. מגדלים כחומה מיתמרים מעל רכס כידוד. עדר ציפורי מנופים נחתו על העיר, והם פורשים כנפי בטון, מלט ומתכת. חצי מהמדרכות בשיפוץ, ולא רק בגלל "הארץ". בנייני מגורים חדשים מוקמים בקצב מואץ, וזוהי רק ההתחלה. סיור ברחבי העיר עם מעיין נשמע כך: "אתה רואה, כאן עומד להיות פינוי־בינוי, פה תוקם השכונה החדשה של יוצאי צבא, כאן הגדלנו את זכויות הבנייה, פי שניים או שלושה, כאן יוקם הפארק החדש, פה המתחם המסחרי החדש".
לאור חזונו של בייגה
מעיין, בן 57, נולד בירושלים, גדל והתחנך בה כבן הציונות הדתית. הוא אינו בן ערד ומתנגדיו ממשיכים לטעון שאין לו זיקה לעיר, ולהזכיר שמעיין העתיק את כתובתו לעיר רק ערב הבחירות האחרונות. בתום ספירת הקולות מעיין כבש את הראשות בפער קטן אך דרמטי. מתנגדיו טוענים שחסידות גור התייצבה במלואה עבורו בקלפיות. יום במחיצתו מבהיר שמעיין הוא המפא"יניק החדש. בעוד אחרים שוקעים בתהיות - הוא עושה. "את המלחמות אני משאיר לאחרים, אני פשוט פועל. רץ קדימה".
נהדר שאתה יכול לרוץ קדימה, אבל תסביר לי מה השתנה. מאיפה כל התקציבים לפיתוח ההיסטרי מגיעים? זה משום שאתה מקורב יותר לממשלה?
מעיין עוצר אותי בתנועת נחרצת. "ממש לא, ראש רשות לא צריך להיות חבר של אף אחד - להפך, צריך לדעת איך להעביר תקציב ואיך לגייס את האנשים הנכונים לתפקיד. מי שחושב שהממשלה מחלקת כספים למקורבים ולחברים, לא מבין איך הדברים עובדים. הימים האלו שראש הממשלה היה מגיע והיה נותן מיליונים לאיזו רשות לפרויקט - נגמרו. אין יותר חגיגות, יש קולות קוראים לכל דבר. הייתי מנכ"ל עיריית ירושלים, הייתי שבע שנים ראש הרשות להסדרת התיישבות הבדואים. אני בא מהממשלה, יודע איך עובדים משרדים, איך משיגים תקציבים, איך מדברים עם מנכ"לים. כשבוחרים מנהל בית ספר להיות ראש עיר, אומרים 'איזה יופי - הוא איש חינוך'. אבל כשמהנדס העיר אומר שזה בלתי אפשרי, מנהל בית הספר אומר - אוקיי, אני אומר למהנדס 'חביבי, זה אפשרי'. אם רוצים יש פתרונות".
על שולחנו של מעיין מונחת האוטוביוגרפיה "בין מדבר לאוצר" של בייגה שוחט, ראש העיר המיתולוגי של ערד. מעיין מתפעם. "הוא היה מנהיג אמיתי. כשאתה קורא את הספר אתה מבין שבייגה היה בולדוזר - לא רק אני. היה לו חזון. הוא הלך בגדול. הבן שלו שלח לי קטע שבו בייגה ביקש מהממשלה לממן אולם תרבות. אמרו לו שאין כסף - אז הוא התחיל לבנות, הכסף יגיע אחר כך.
בייגה הלך על חזון. כשהייתי בעיריית ירושלים, למדתי מניר ברקת - אם אתה בונה, תבנה בגדול. תעשה פארק של 150 מיליון, לא של 20. קודם כל תתחיל לעשות, אחרי זה תמצא את התקציבים".
הדהירה הזו קדימה ניכרת היטב בעיר, אבל השינוי גם גורר תגובת שרשרת מהצד השני. ":ערד היתה עיר בחירה - כיום היא עיר דחיקה", מקונן תושב ותיק. מעיין, מצידו, לא מתנצל. השיחה איתו היא כמו משחק מונופול שיצא משליטה. "הבאנו עשרות מפעלים חדשים לעיר, בקרוב נקים מרכז מסחרי חדש, שכונות ענק עם מגדלים וצמודי קרקע ליוצאי צבא בלבד. שיפצנו את מגרש הכדורגל העירוני, עלינו ליגה, ועכשיו אנחנו מתכננים קאנטרי קלאב ענק שיהיה פתוח גם בשבת, ופארק מים מהגדולים ביותר במזרח התיכון.
"אנחנו מתכננים רכבת קלה בין ערד לצומת שוקת, שתקצר את המרחק מהעיר למרכז לשעה ומשהו. המטרה היא ליצור בצומת שוקת 'האב' תחבורה של אוטובוסים, רכבת ורכבת קלה שישרתו את 30 אלף חיילי המודיעין שישרתו שם, את כל תושבי הנגב המזרחי,יהודים ובדואים. כל אלו שגרים בנגב המערבי וחושבים שהם קרובים למרכז, יגלו שהם תקועים בפקקים בעוד תושבי ערד כבר מגיעים".
גם אהבה, גם גאווה
אין זה מקרי שצומת שוקת מוזכר ללא הרף. מעיין לוטש עיניים לעיר המודיעין החדשה שהולכת ומוקמת בין לקיה לבאר שבע. הכל מתכנס לחזון הגדול - להפוך את ערד, כיום עיר שבין 30 ל־40 אלף, תלוי את מי שואלים ובאיזה יום בשבוע, לעיר של 150 אלף תושבים. אני מודה - גם בקרב גדולי החולמים בחול שאני מכיר בנגב, מעיין הוא רדיקל חלומות רציני. מאיפה כל האנשים האלו יבואו, אני תוהה, אתה בונה על עוד חרדים?
"ההפך", צוחק מעיין, "כמה חרדים אתה חושב שמגיעים או בכלל יכולים להגיע לעיר? 150-100 משפחות בשנה, זה המספר שכל כך הפחיד את החילונים. בשלב הראשון אני בונה על 4,000 זוגות צעירים של יוצאי צבא שיבואו לכאן. בישראל אנשים חולים על נדל"ן, ואני מאמין גדול בכך שההיצע מביא את הביקוש, לא להפך". מעיין גאה לעודד את היזמים להכפיל ולשלש את זכויות הבנייה בשטחיהם, הכל כדי לבנות לדורות הבאים של ישראל.
"קראו ליחידה שלי לחזור לעזה. בהתחלה אמרו לשלושה חודשים, ארבעה, וזה נמשך. התקשרתי למפקד: תכניסו אותי. אמרו לי שראש עיר אי אפשר לגייס - לא ויתרתי. רציתי להשתתף בזה כדי שהחברים שלי יוכלו לצאת הביתה מדי פעם, זה חשוב לי. אז הלכתי למילואים בלילות ובסופי שבוע"
"אני פוגש אישית כל יזם שיש לו רעיון, אני לא שולח אותו לאגף זה או אגף אחר. אני עוזר לו כמה שאני יכול, כדי להגשים את הרעיונות הטובים. אבל לא רק בתחום הנדל"ן. גם יזמות עסקית ותרבותית. יש לכם יוזמה? רעיון? הנה מכאן אני קורא בגלוי ליזמים - בואו! ניפגש איתכם ונעזור לכם לממש אותו".
בינתיים, ברחוב ובכיכר הווירטואלית, הוויכוחים על דהירת הבולדוזר מתלהטים. בקבוצת "ערד לקדמותה" ניתן למצוא את אלו שרואים את השינוי כאובדן. התושבים החילונים מרגישים שהמרחב הציבורי נשמט מתחת לרגליהם. "שלטי פרסום של נשים מרוססים, פסל האהבה נשבר, אירועים בהפרדה במימון העירייה. הפכנו לבני ברק? הסופרים פתוחים בשבת - אבל לעוד כמה זמן?" שואל תושב ותיק.
מעיין מבהיר שהוא ראש עיר של כולם. "שברו פה את פסל האהבה. אמרתי לחרדים - חד וחלק, לא יהיו כאן קרבות דת. מי שישבור - אנחנו נתקן את הפסל, כך שזה לא ישנה שום דבר, ואם מישהו ינסה, נתפוס אותו ונעמיד אותו לדין. הנה, לגבי מצעד הגאווה, היו כאן דגלים ואף אחד מהחרדים לא העז לגעת בהם. אם כבר, היו כאלה מהכיפות הסרוגות שניסו, אבל אין לי הנחות לאף אחד. אנחנו שומרי חוק, ולא נאפשר שיפרו אותו".
אלא שבישראל כמו בישראל, לא משנה מה אתה אומר, אלא מי אומר. כל ציטוט ופוסט של מעיין ואנשי העירייה מנותחים ומפורשים כחלק מהמערכה על קצה הצוק. משיחות עם תושבי ערד עולה חשדנות תמידית בכוונותיו של ראש העיר.
החזון שלך הוא לייצר פה חיים משותפים?
"ודאי שכן. ישראל משתנה, ערד תהיה עיר של חיים משותפים. של יוצאי צבא, בוגרי גרעינים, סטודנטים דתיים־לאומיים, חרדים וחילונים. במלחמה האחרונה כולם היו במקלט - גם דתיים, גם חילונים, גם עם כלבים, גם בלי. פתחנו את המקלטים שלנו גם לבדואים מהסביבה שלא היה להם מקלט. בניגוד לתושבים הוותיקים, אני חושב שערד היא מקום של כולם".
גם אחרי המלחמה עם איראן מקלטים הם נושא לוהט בערד - הוותיקים מתלוננים שכל המקלטים הופכים לשטיבלים.
"מה זה משנה שזה במקלט? יש 80 כאלה בעיר. חילקנו אותם לכולם - עולים, קשישים, נוער. נתנו עשרה לחרדים - וזה פתאום בעיה? מי ששואל על זה הוא אנטישמי. זו שפה של שנאה".
צלילים של קיץ
הערב יורד, אנו יוצאים ממבנה העירייה. "אפילו שלט עיריית ערד לא היה כאן", מתגאה מעיין. המרכז המסחרי מתחדש. היכל התרבות על שם בייגה שוחט החליף את קולנוע אוריון הישן. כל דור צריך מקום להתגעגע. ילד בלונדיני רץ רטוב בין סילוני מים. מאחוריו אישה קוראת ירחון ברוסית. שתי בדואיות חולפות עם שקי קניות, בחור מקועקע מלטף אישה במדי פאנק. אב חרדי מחזיק בעגלת תינוק. שני ילדיו צוהלים כשהמים גועשים לשמיים. ערב קיץ עירוני וצבעוני. מעיין מחייך מרוצה. "שלושים שנה היתה פה מזרקה, לא הפעילו אותה חמש שנים. למה לא? תראה איזה יופי, איזו שמחה".
בפייסבוק מותר להתלונן אנונימית, במרכז אנשים ניגשים ללא הרף למעיין. בעל עסק חרדי מוטרד מענייני חניה. בעל חנות תוהה מתי מעיין יעשה גם לו סרטון טיקטוק. מעיין גאה לקדם עסקים מקומיים בצורה יצירתית.
לואי אבו קבטה, בעל ה"לאפה", מוסד אוכל שמשלב שווארמה ובית קפה, מתעקש שנתארח. מעיין לא מהסס. "נו, מתי תכניס כשרות, שגם אני אוכל ליהנות מהאוכל שלך?" הוא מקניט אותו. אחרי שנים ברשות להסדרת ההתיישבות הבדואית בדרום, מעיין מרגיש בנוח עם הבדואים. לואי מחייך בהערכה. "אני עובד על זה", הוא אומר. זו נקודה מרתקת. "אתה רואה את הפיצה? אחרי שנים בעל הבית התעייף, החליט לסגור בשבתות. אז מה אומרים? יאיר מעיין סוגר את העסקים בשבת… תנסה את הבייגל טוסט, הכי טוב שיש".
אנשים נגשים למעיין ללא הרף. "אני מה זה אוהב אותו", אומר לי עופר תואב, "מאז שהוא כאן העיר בשינוי מלמטה למעלה". מעיין צוחק: "שתלנו אותו כאן, כל היום חיכה בשבילך". חבורת יוצאי בריה"מ נהנים מהשווארמה המצוינת של לואי. לא לאוזניו של מעיין הם אומרים שהם מרוצים מהשינויים בעיר. "אמרו שהוא בשביל החרדים. בינתיים הוא עושה הרבה דברים טובים - שם אורות ברחובות, המזרקה פועלת, כיף לצאת בערב ולשבת כאן".
אני מביט מסביב. המציאות הישראלית חדה חידות. סבב בלתי נגמר של חרדים ובדואים מתחלף לצד הכספוטים. כלכלה שחורה או מנוף כלכלי? בדואים יושבים מול חנות תכשיטים - אתגר למשטרה או חלומות ישראליים שהולכים ומתקרבים. בקלחת הישראלית הכל חשוד. מעיין מבחין במבט התוהה שלי לעת ערב. "עזוב אותך", הוא נוזף בי. "30 שנה נרדמו פה, וכל הנגב התקדם. עכשיו ערד חוזרת".
לא כולם מודדים הצלחה דרך קו רקיע עירוני. השאלה שמגולגלת לפתחו של מעיין היא לא רק עד כמה ערד תגדל - אלא איזו עיר תגדל כאן.
מבחינת מעיין זה ברור - עיר של כולם. "השבוע 'פסטיבל הפסנתר', מוסד תל אביבי ותיק, מגיע לערד". זו לא רק גיחה תרבותית, אלא הצהרת כוונות. "יש פה צמא לתרבות. בתחילת אוגוסט יתקיים פסטיבל ערד, והשנה זה יהיה הפסטיבל הכי גדול שהיה בעשור האחרון", הוא מבטיח, "השקענו המון, ארבעה ימים - עם מופעים לילדים, לנוער, למבוגרים, בחמישה אתרים בעיר, מהצהריים עד הלילה. אהוד בנאי, רביד פלוטניק, נינט טייב, ישי ריבו, עמיר בניון, במת רוק, אודיה. מי אמר שאין גיוון? בכל מקום בעיר יהיו אירועי חוצות, מופעים בחינם במרכז המסחרי כדי לחזק את העסקים". עוד בטרם שאלתי, מעיין עונה: "כן, גם לחרדים יהיו מופעים משלהם. אל תדאג, אני דואג לכולם".
פעם פסטיבל ערד היה מדורת השבט. אחד מבין כמה שבטים. הפסטיבל התפרש על פני כל חלקי העיר, ממופעי פארק המוזיקה במרכז המסחרי ועד הנערים והנערות שישנו על רצפת הקניון. זה היה ביטוי של עיר כמרחב פתוח ומשותף לכולם. לכאורה, שכן אני זוכר שגם אז היו שקנטרו - למה הזיזו את הערד שלהם.
הכל השתנה ב־18 ביולי 1995. הדוחק לפני מופע הפרידה של להקת משינה הביא למותם של שלושה בני נוער - נעמה אלקריב, איתן פלד וחן יצחק ז"ל. באו לשמוח בקיץ, ולא זכו לשוב הביתה. כל כך הרבה שנים אחרי, הלב נשבר כשאני נזכר. מאז פסטיבל ערד דעך, התקיים במתכונות שונות ומצומצמות, כמעט נעלם. תואב הוותיק מאבחן פילוסופית - "הפסטיבל השנה זה לחיים או למוות. שנים מנסים להחיות את הפסטיבל, וזה לא מצליח. הגיע הזמן לבדוק אם זה יכול להיות כמו בעבר, או שצריך להתקדם הלאה".
אנו ממשיכים לקניון המקומי. המציאות הערדית ממשיכה להשתנות בדרך אל עבר העתיד. בעל חנות "מחנה יהודה" מסמן את הכיוון: "אנחנו מוכרים כאן מוצרים פרימיום, כשרים למהדרין לחרדים. תטעם את הקשיו שלנו, אין דבר כזה". כמה חנויות משם, מתחם ה"אופרה", פנינה קולינרית - קונדיטוריה צרפתית, סושייה יצירתית ופיצה נפוליטנית, הכל כשר.
ערד משתנה, אבל לא מספיק מהר עבור המוכרות בסופר־פארם. הן מאוימות מהחרדים ומתלוננות שאין לאן לצאת. אם החזון של מעיין יתממש, יהיו יותר מקומות. האם על מקומות אלו הן חולמות? כל עיר היא תשבץ בלתי פתיר והתמהיל הייחודי של ערד במיוחד. האם עיר העתיד של העבר הישראלי תדע להיפרד מעברה כדי להיות מתווה ההווה של העתיד הישראלי? לטובת כולם אני מקווה שכן. תביטו אל ערד, תראו את ישראל.