"הרבה לא רוצים שהראיון הזה יתקיים": הצצה נדירה ללב המהומות בגבעות

אלישע ירד מזמין אותנו להיכנס לתוך הרכב, מתנצל על האבק והלכלוך הרב ומודה ש"הוא ראה הרבה מאוד שעות עבודה בשנים האחרונות. לפחות יש מזגן".

מגזין "ישראל היום": כל הכתבות

בחום של 30 מעלות, בגבעות שממוקמות בפאתי המדבר, מעל בקעת הירדן, מדובר היה בבונוס חשוב במיוחד. שבוע לאחר אחד הפיצוצים הגדולים ביותר שידע אזור יו"ש בכל הנוגע ליחסים בין ההתיישבות הבורגנית, המבוססת, לבין תושבי הגבעות, הוזמנו לביקור נדיר - עמוק לתוך עולם שמעדיף לא להיראות. לא מדובר בחווה שזוכה לתמיכה ממשלתית וצבאית, אלא להארדקור, מה שפעם כונה ארץ המאחזים.

"הרבה מאוד תושבים בגבעות לא היו רוצים שהשיחה הזאת תתקיים, הם לא אוהבים תקשורת", מסביר ירד, בזמן שהוא מתמרן בין הבורות על שביל העפר בדרך לכביש 60 חוצה יו"ש. בשנים האחרונות, גם אם לא היה רוצה להודות בזאת, הוא הפך לאחד ממנהיגי הגבעות ובוודאי לדובר הבולט ביותר של הציבור שם. זהו גם המאמץ שלו כעת - להפנות מבט לחשיבות של הגבעות, ולא לחלקים הבעייתיים שבהן.

במערכת הביטחון יש לא מעט גורמים שלא אוהבים אותו, בלשון המעטה, וחולמים להרחיק אותו מהשטח. בהתיישבות הוותיקה הדעות חלוקות בנוגע לאירוע הגבעות כולו. הוא, מבחינתו, דוהר קדימה עם קבוצה קטנה של דמויות מפתח. אם יש להם הנהגה כלשהי זה הוא וחבריו. מי שפעם היה נער גבעות, מהיחידים שהתראיינו, הפך לקטר שיוזם עוד ועוד גבעות, שלשיטתו מגינות על המדינה ועל ההתיישבות שכלואה בתוך גבולותיה המוסכמים והמנורמלים.

רמת מגרון, שבה התחלנו את יומנו, היא אחת הדוגמאות הטובות ביותר לתופעה. לפני שלוש שנים נפגשנו בפעם הראשונה על הגבעה שאותה הוא מוביל עד היום, "הגבעה שלי". יומיים קודם לכן פונו המבנים וירד ומשפחתו, יחד עם כמה נערים, היו עסוקים בבנייה מחדש. היה זה הפינוי האחרון של היישוב, דה פקטו, שמקים ירד. היום יש שם יותר מעשרה מבנים, והיד עוד נטויה. בין גבע בנימין ועפרה הוותיקות, כשבאמצע גבעת אסף ומגרון החדשות, יחסית, הוקמה גבעה שמחזקת את הרצף ההתיישבותי.

האירועים בשבוע שעבר - שבשיאם תקיפת כוחות ביטחון על ידי כמה נערי גבעות, כולל הצתת מתקן ביטחוני בעל חשיבות גבוהה ביותר - התרחשו כאן, על הכבישים, הצמתים וההרים מולנו. חלפנו על פני המתקן הביטחוני שנשרף, עברנו ליד המקום שבו הנערים זרקו אבנים על ג'יפ צבאי ואחד מהם נורה בטעות, וליד הר בעל חצור, שבו החלה התקרית בין תושבי הגבעות והמג"ד. ההר הגבוה ביותר בבנימין התנשא מעלינו כמעט בכל שלב.

אף שמדובר, לכאורה, באירועים שהיו וחלפו, יש להם משמעות טקטונית, והם מלמדים יותר מכל על הדיסוננס הכבד שבו נמצאים אנשי ההתיישבות הוותיקה, דור ההורים והסבים, המבוגרים, אם תרצו, שחלקם אף הובילו בעבר להקמת יישובים בדרך המלך או באמצעות מניפולציות. בעוד מבחוץ התרעמו על כך שאינם יוצאים כנגד אירועי האלימות, הם נקרעו בינם לבין עצמם.

מצד אחד אפשר לומר באופן גורף, והדבר בלט בשבוע שעבר, כי בהתיישבות הוותיקה מסתייגים מהפעולות האלימות שמבצעים חלק מתושבי הגבעות. מצד שני, מדובר בילדים ובנכדים שלהם, שעולים לקרקעות שבראייתם הן אסטרטגיות בכל קנה מידה, עושים מה שהם עצמם לא מסוגלים לעשות. ולכן הם מסתייגים ותומכים, מעודדים בלי מילים התיישבות ומגנים את האלימות כשהיא יוצאת החוצה ומתפרסמת. ביתר הזמן מדובר בהעלמת עין, בשתיקה, בדיוק כפי שהם מתעלמים מקיומם של הפלשתינים שנוסעים לצידם בכבישים, בדיוק כפי שהם מעדיפים להדחיק את האתגרים שעומדים בפני ההתיישבות.

"לא שולטים בהם"

נסיעה קצרה, ואנחנו בשדה יונתן. מדובר בנקודת התיישבות קטנטונת, בסך הכל בית ועדר כבשים, אך הגבעה הפכה למפורסמת למדי בשנים האחרונות כאחת משיאניות הפינויים. במשך שנים מחבלים מהכפר הסמוך, דיר דבואן, ניצלו את העובדה שאין במקום התיישבות ישראלית והגיעו לציר אלון, מהכבישים המרכזיים בבנימין, כדי לבצע פיגועי אבנים, ירי ואפילו מטענים. קודם למלחמה היה כביש אלון אחד הכבישים שנחשבו למסוכנים ביותר ביו"ש, וכיום, אומרים המתיישבים, בזכות הגבעות שחוצצות בין הכפרים, מדובר באזור בטוח למדי.

אך יש להתיישבות הזו מחירים. בשנים האחרונות, וביתר שאת מתחילת המלחמה, עלו טענות רבות על כך שנערי גבעות נכנסים לתוך כפרים ומאהלים בדואיים ושורפים בתים ומכוניות, בניסיון לגרש אותם מהאזור. "אנחנו לא עוסקים באירועים כמו שראינו בשבוע שעבר", אומר עוז יהודה רום. הוא הקים את הגבעה, ולאחר שנישא הביא אליה את רעייתו. בגבעה מתגוררים גם כמה נערים. לדבריו, "אנחנו עסוקים ברעיית העדר ובעיסוק בחווה. אין לנו זמן לעשות את הדברים שמיוחסים לנו". מדוע, אם כך, פוניתם פעמים כה רבות, אני מקשה, והוא משיב: "בדיר דבואן תוקפים אותנו, והצבא לא רוצה חיכוכים. הרבה יותר קל לפנות גבעה ישראלית מאשר לפעול כנגדם".

זו המנטרה שעולה לאורך כל היום. הם עסוקים בשלהם, אומרים בגבעות, ולא עוסקים בפגיעה בפלשתינים. הם לא בהכרח מתנגדים למהלכים, צריך לומר בפירוש, מכיוון שהם רואים אותם כצורך הכרחי כדי להרחיק את הפולשים, מבחינתם, שנמצאים באדמות יהודיות. לכן, הם אומרים, אין להם זמן להתעסק בעניינים שכאלה. אם להאמין להם או לא - זו כבר החלטה סובייקטיבית.

כשנטען כי אנשי הגבעות עצמם שורפים את הספינה שעליה הם עומדים, מכיוון שכל עוד הם שקטים מאפשרים להם בממשלה הנוכחית, פלוס מינוס, לבנות כמעט ככל העולה על רוחם, הם שולפים טענה נגדית: "אנחנו לא תומכים בזה. אתה חושב שאנחנו לא מתנגדים לשריפת המתקן? אבל אנחנו לא יכולים לשלוט בכל מי שנמצא בשטח".

וזו, אולי, הבעיה המרכזית של מה שמתרחש בגבעות כרגע. תקראו לזה אנרכיה מכוונת או כאוס, אך התוצאה זהה: לצד המערכה המנוהלת של גופים כמו אמנה או החוות החקלאיות, יש אנשים שפועלים על דעת עצמם ומקימים גבעה במקום שנראה להם אסטרטגי. "אנחנו לא שולטים בהם", אמרו לנו חלק מהאנשים המשפיעים בגבעות. "אנחנו מנסים לשכנע אותם", טענו אחרים. כל אחד בגבעות עסוק בשלו, על כל המשתמע מכך, והניסיונות לגבש חזית אחידה קיימים, אך צולחים רק בחלק מהמקרים.

במערב בנימין, האזור שבו סיירנו, המציאות מורכבת אפילו יותר, מכיוון שסטטוס השטח בעייתי. באמצע שנות ה־60 החליט המלך חוסיין לחלק שטחים נרחבים לאנשים פרטיים כדי לדכא מרד שהיה במקום. כמה שנים מאוחר יותר מלחמת ששת הימים הובילה לשליטה של ישראל על האזור, אך השטחים עדיין מוגדרים כפרטיים. התוצאה היא שאף אחד, כולל האנשים שכביכול מחזיקים בבעלות, לא יודעים למי שייך השטח. אדמות טרשים עומדות ריקות וממתינות שמישהו ישתלט עליהן. עד לפני כמה שנים היו אלו פלשתינים, עכשיו אלו ישראלים. מי שאגרסיבי ועקשן יותר - מרוויח.

בורגנים בגבעה

אנו ממשיכים הלאה ומגיעים לגולת הכותרת של תופעת הגבעות. "אעירה שחר" היתה ידועה פעם בשם גבעת הבלאדים, והייתה שם קוד לגבעה שאותה יש לפרק בכל מחיר. במשך חודשים ושנים רדפו כוחות הביטחון אחרי הצעירים הישראלים וניסו למנוע מהם להקים את המקום. כיום ברור למדי מי ניצח בקרב.

כ־30 מבנים ניצבים על הגבעה הגדולה ביותר בשטח. את פנינו מקבל ידידיה אמסלי, שבנה במקום יקב. "אספרסו?" הוא שואל ומציע סלט כוסמת ובטטה. גם בגבעות כבר הפכו לבורגנים. "אנחנו נמצאים כרגע באמצע תכנון של השטח כך שנוכל לבנות בצורה מסודרת יותר", הוא מצביע על הבנייה הקלה שמפוזרת בשטח באנדרלמוסיה. ב"אעירה שחר" נמצאים עמוק בהיערכות להפיכה ליישוב מן המניין, אף שאולי יעברו עשורים עד שיאושר באופן רשמי, כפי שקרה להתיישבות הצעירה.

הטנדר מסתובב על גבי ציר שאותו חוצבים הצעירים מהגבעה אל אזור כפר עוג'ה, הידוע בזכות המעיין שלידו, ואנו ממהרים לנקודה הבאה - "אור נחמן". שני זוגות, עמיחי ושמחה סביר וישי ותחיה כלף, מקבלים את פנינו מחוץ למבנה שהוקם לא מזמן, לאחר פינוי. שמחה ועמיחי הכירו בפינוי היישוב עמונה ב־2017, והם נחושים להקים נקודה חדשה שתחצוץ בין הכפר העוין אל־מועייר לבין גוש שילה.

מדובר בדוגמה נהדרת להתחלפות הדורות. יישובי גוש שילה, ובהם עדי עד, אחיה ואש קודש, היו שם קוד להתנגשות עם פלשתינים מהכפרים באזור בעשור הראשון והשני של שנות האלפיים. אך כעת יש דור חדש שבשבילו יישובי "ההתיישבות הצעירה" הם בורגנים ולא מספקים אתגר התיישבותי. הם כבר בשלב הבא.

"אור נחמן" הוקם בקצה של ניסיון אסטרטגי פלשתיני להקים כפר שיעצור את גוש שילה. הכבישים כבר נסללו על שטחי B, בשליטה אזרחית פלשתינית, כמה עשרות מטרים מהיישוב עמיחי, ואז היוזמה נבלמה רגע לפני המלחמה. הגבעה החדשה מבקשת ליצור טריז שלא יאפשר לתושבי הכפרים לחנוק את ההתיישבות שהולכת וגדלה.

"באל־מועייר למדו את השיטה", מספרים גם המתיישבים בגבעה זו. "הם באים, עושים בלגן, ובמקום לפעול נגדם מפנים אותנו כי זה יותר פשוט". במקרה של "אור נחמן", צריך לומר, גם הם מודים שמדובר בגבעה שניצבת באזור מסוכן למדי, וכבר היו ניסיונות חדירה למקום. הם, מבחינתם, לא זזים לשום מקום. "זו האדמה שלנו, הארץ שלנו, ואנחנו נשארים כאן".

"לא מחפשים לריב"

הנקודה האחרונה שאליה הגענו היא גם האסטרטגית ביותר. בחזרה על כביש 60, אנחנו מגיעים לצומת המשטרה הבריטית, או בשמה הערבי "ואדי חרמייה". מדובר במעבר הכרחי שמוביל מאזור עפרה ובית אל לעבר השומרון, ובחיבור בין מזרח בנימין למערבו. ב־2002 התרחש כאן אחד הפיגועים הזכורים ביותר באינתפיאדה השנייה, כשצלף ערבי רצח עשרה ישראלים במחסום שהיה במקום.

יותר משני עשורים עברו מאז, אך זהו עדיין אחד המקומות המאתגרים ביותר ביו"ש. הפלשתינים עוסקים בשנים האחרונות בסלילת כבישים שמובילים מהכפר אל אמצע שום מקום, מעל הצומת, יוצרים תנאים מעולים להפיכת המקום לבאב אל־וואד גרסת 2025.

אנו עולים בשביל צר אל תוך היער שמעלינו, אחד המקומות היחידים שבהם ניתן לעלות לשטח מכביש 60. בתום נסיעה קצרה אנו מגיעים אל שכונה שנבנתה במקום מוסתר על ההר, כדי לשכן בו מחבלים משוחררים. כרגע הפרויקט נטוש לחלוטין, אף שמבחינה חוקית מדובר בשטחי B, בשליטה אזרחית פלשתינית, ואין שום דבר שיעצור את הפלשתינים מלבנות במקום.

בקרחת יער גדולה עומד יהוידע מגורי ומפעיל את ילדיו יחד עם כמה נערים כדי ליצור טראסת אבן סביב מבנה פח. הוא מבוגר בהרבה מרוב הפעילים בגבעות ועוסק בחינוך לא פורמלי למחייתו. להר החליט לעלות עם משפחתו מסיבות חלוציות ואסטרטגיות. שלושת ילדיו הגדולים מתגוררים עימו בתנאי שטח קשים במקום במשך השבוע, ורעייתו והילדים הקטנים מגיעים לסופ"שים.

אנו עולים יחד לגג של מבצר צלבני עתיק, שקבור למחצה על ראש ההר. בורג' ברדוויל, מכנים אותו הפלאחים, שיבוש של השם בלדווין, מלך ירושלים במאה ה־12 לספירה. הצלבנים הבינו את החשיבות האסטרטגית של המקום, הערבים גם כן, וכעת יש ניצני התיישבות יהודית במקום. בצבא, אומר מגורי, מבינים את החשיבות של המקום, אך אינם יכולים לתמוך בו רשמית מכיוון שמדובר בשטחי B. "אנחנו לא מחפשים לריב עם אף אחד אלא רק להתיישב במקום", הוא מבהיר.

על סוס לבן מצטופפים ארבעה ילדים צוהלים, ונער מושך אותם קדימה בחיוך. במעלה הגבעה עולה נער נוסף, תיק על שכמו, הולך באמצע שום מקום אל היעד שהולך ונבנה. דעאל, שליווה אותנו לאורך היום, צופה בנוף המהפנט, אני מנצל את ההזדמנות ומצלם, ואנו נפרדים מהמתיישבים.

אנו יורדים בשביל הצר ומשתלבים בחזרה על ציר 60. דחפורים שחוצבים בצד הדרך מכינים את השטח לסלילת כביש דו־נתיבי ודו־מסלולי. מלפנינו פורד מוסטנג פלשתיני, מאחורינו טויוטה קורולה ישראלית. לשני הנהגים, כנראה, אין שמץ של מושג מה מתרחש כמה מאות מטרים במעלה ההר.

האם מדובר בחלוצים גיבורים או באנרכיסטים שעושים ככל העולה על רוחם? זו שאלה שיש לה אלף תשובות, בהתאם לאג'נדה. מבחינת תושבי הגבעות אין ספק מה התשובה, והם חותרים במרץ כדי לממש אותה הלכה למעשה. מבחינתם, הם המשוגעים שיוצאים אל השטח כדי לגאול את האדמות. בדיוק כמו תושבי ראשון לציון לפני 150 שנה, בדיוק כמו תושבי כפר גלעדי בשנות ה־20 של המאה הקודמת. עבודה רבה כבר נעשתה - עבודה רבה עוד יש בדרך אל היעד.