באוקטובר 2021 התרחש האירוע שהפך לנקודת השבירה של רפי מרציאנו, פעיל חברתי וממייסדי תנועת המחאה המיתולוגית "הפנתרים השחורים". הוא עמד לבדו במסדרון בניין ההוצאה לפועל בירושלים וקלט שהחובות שלו ימשיכו להאמיר בשיעורים גבוהים ושהסיכוי לקבל בחזרה את רישיון הנהיגה שלו ירד לטמיון. הרישיון היה הדבר החשוב ביותר עבור מרציאנו, שפרש מעבודתו בעיריית ירושלים כדי לסעוד את בתו הלוקה בשיתוק מוחין. היא אם יחידנית, הזקוקה להסעות יומיומיות לפיזיותרפיה, והוא המטפל העיקרי גם של שתי בנותיה הקטנות, נכדותיו.
מגזין "ישראל היום": כל הכתבות
מרציאנו פתח את השקית האדומה שבידו והוציא ממנה בקבוק בנזין. דמותו של איציק סעידיאן, שהצית עצמו מול משרד הביטחון, עלתה מולו. הוא הביט סביבו, ראה שאין אף אחד מסביב ותכנן להצית את עצמו.
רפי מרציאנו שהורשע בהצתת לשכת ההוצאה לפועל ב-2021 | מתוך מצלמות האבטחה
"רציתי להתאבד שם", הוא מספר לראשונה. "דחקו אותי לתהום והרגשתי שאין לי מה להפסיד יותר. אמרתי לעצמי 'תמות נפשי עם פלישתים', ואז נזכרתי בשמונת הנכדים שלי. איך הם יראו אותי שרוף ככה? ואם אמות, מי יעזור לבת שלי? החלטתי להצית דלפק שהיה ריק לאות מחאה. היו אש גדולה ועשן שחור. לא ברחתי, והמתנתי לשוטרים. הודיתי מייד שאני אשם בהצתה".
נגד מרציאנו הוגש כתב אישום על הצתה בנסיבות מחמירות, והסנגוריה הציבורית, המייצגת אותו, הצליחה להגיע להסדר עם הפרקליטות ולהטיל עליו תשעה חודשי עבודות שירות או חמישה חודשי מאסר בפועל. מרציאנו העדיף מאסר, מאחר שהוא קצר יותר ומאפשר לו לחזור לבתו מהר יותר.
בעוד כחודש וחצי, כשהוא כמעט בן 76, ייכנס מרציאנו לראשונה בחייו לכלא. מאז שהיה ילד הוא התחמק מהעולם העברייני של שכונת מוסררה הירושלמית, התרחק מההפגנות האלימות של הפנתרים השחורים, מצא עבודה בעיריית ירושלים וסייע לשקם ילדים במצוקה. השבוע, נשיא המדינה יצחק הרצוג התחשב בעברו ובמצבו המשפחתי המורכב, וקצב את עונשו על שלושה חודשי מאסר בלבד.
"קיוויתי שהנשיא יבטל את עונש המאסר כליל", הוא אינו מסתיר את אכזבתו. "עד אותו רגע הסתרתי את האופציה הזו מהמשפחה, כי ידעתי שהם יקרסו. מחוסר ברירה סיפרתי לאשתי, ומאז היא לא מפסיקה לבכות. עם הבת אני אדבר על המאסר יומיים לפני כן, כי היא עלולה להתמוטט".
העונש מידתי בעיניך?
"מעולם לא ניסיתי לפגוע במישהו או להזיק. רק רציתי להפנות תשומת לב למצוקה שלי. 60 שנה תרמתי למדינה וקיוויתי שחנינה מהכלא תהיה התרומה שלה עבורי. אני יודע שזו הבחירה שלי, אבל היא עדיין קשה לעיכול. אין לי מושג איך המשפחה שלי תסתדר. הם על הכתפיים שלי".
"מי אתה שרוצה צנחנים?"
סיפורה של משפחת מרציאנו, בת ה־13 נפשות, התפרסם בשנות ה־70 כשסעדיה, אחיו הגדול בשנתיים של רפי מרציאנו, הפך לאחד המנהיגים הבולטים של "הפנתרים השחורים". התנועה הוקמה על ידי צעירים משכונת מוסררה במחאה על קיפוח ואפליה של יוצאי עדות המזרח. מההתחלה נחשב מרציאנו, ששימש גזבר של הפנתרים, לעוף שונה. בעוד חלק מחברי התנועה ארגנו הפגנות אלימות והשליכו בקבוקי תבערה, הוא התנגד לכוחניות ודגל בסיוע לבני נוער.
"גדלתי בדירה בת שני חדרים ביחד עם 10 אחים, הורים, דודה נכה וסבא וסבתא", הוא חוזר לילדותו. "למרות שהכי קל לעבור לפשע מחיי מצוקה, חיפשתי דברים אחרים. כילד הסתובבתי במשרדים בירושלים ואספתי חוברות של טרזן וספרים של סדרת המתח 'פטריק קים', שאותם הייתי מקריא לילדים צעירים ממני".
כשהיה בן 14 עזב מרציאנו את הלימודים כדי לסייע לאביו בעסקי ההובלות, אולם נרשם ללימודים אקסטרניים וסיים 12 שנות לימוד. כשעמד לפני הגיוס לצה"ל, התעקש ללכת רק לצנחנים. "ראיתי את הלוחמים בכותל, אחרי מלחמת ששת הימים, וזה מה שרציתי לעשות. הגעתי לבקו"ם וכולם קיבוצניקים. אמרו לי 'מי אתה שרוצה צנחנים?', אז עשיתי בלגן. עשו לי מבחני כושר וקיבלו אותי. עברתי טירונות, הגעתי לגדוד 202 ואז אבא שלי קיבל התקף לב. בהתחלה נתנו לי חופשות כדי שאעזור לו בעסק, אבל בסוף שחררו אותי. מהפלוגה שלי רק אני נשארתי. כולם הלכו במהלך מלחמת ההתשה".
באותם ימים התגבשו הפנתרים השחורים. "סעדיה, צ'רלי ביטון ושאר החברים נהגו לשבת בקפה טעמון ואני הצטרפתי אליהם אחרי העבודה. דיברנו על המצוקה במוסררה ורצינו סיוע בתקציבים ממשלתיים".
קרה שנעצרת באחת ההפגנות של התנועה?
"רק פעם אחת. ידענו שהמשטרה אמורה להגיע לפני אחת ההפגנות הגדולות, אז אני ועוד חבר עלינו על גג כדי לתצפת. בלשים תפסו אותנו ולקחו אותנו למעצר במשטרה. בתגובה הצתנו את המזרנים בתא. הביאו אותנו לבית משפט והסיפור נגמר במאסר על תנאי לשלושה חודשים. הייתי בן 21 ואמרתי לעצמי שזה לא יקרה יותר, ושאפעל רק בדרך חיובית".
כשמזכירים את הפנתרים השחורים, קשה שלא לחשוב על אמירתה של גולדה מאיר "הם לא נחמדים". איך הרגשת עם זה?
"היא אמרה את זה אחרי ההפגנה הגדולה במאי 1971, כשעצרו את סעדיה וצ'רלי. זה נכנס אצלי באוזן אחת ויצא מהשנייה. היא התכוונה למפגינים שזרקו בקבוקי מולוטוב על השוטרים. הכותרות בעיתונים באותם ימים הכאיבו לה. יצא לי להכיר אותה באופן אישי זמן קצר לפני כן, כשהזמינה את הפנתרים לפגישה במשרד ראש הממשלה. היינו חמישה ממוסררה. היא שאלה אותנו המון שאלות על עצמנו ואני אמרתי לה 'למה כל השאלות? בואו נדבר על המצוקה'. כשיצאנו מהפגישה, לקח אותי הצידה יגאל אלון, אז שר החינוך, ואמר ששמע עלי דברים טובים, שאני לא מיליטנטי, ורצה שאאסוף כמה אנשים כמוני. הוא שלח אותנו ללמוד בווינגייט שנה וחצי והפכתי למאמן סיף. למדתי עם המאמנים הטובים ביותר, כמו אנדריי שפיצר, שלצערי נרצח באולימפיאדת מינכן ב־1972.
"פתחתי מרכז סיף במוסררה והדרכתי בני נוער מטעם העירייה. אנשים קראו לי "בוגד" בגלל שבעיניהם שיתפתי פעולה עם הממסד. מבחינתי, בחרתי בשליחות. הקמתי מרכזי למידה להכנת שיעורי בית, השגתי מחשבים כשלאף אחד לא היה, מנעתי הכנסת סמים ובמקביל יצאתי לקורסים אקדמיים ולהשתלמויות מקצועיות. עשר שנים אחר כך, כשניהלתי את מרכז הנוער במוסררה, נשלחתי מטעם העירייה ושיקום השכונות לארגן תרומות בלוס אנג'לס".
בעקבות פעילותו של מרציאנו, אימצה עיריית לוס אנג'לס את מוסררה. בזכות שיתוף הפעולה הגיעו לשכונה רופאי שיניים, נפתחו הכשרות מקצועיות, משלחות של סטודנטים לימדו את הצעירים אנגלית ולוס אנג'לס אף סייעה במימון לרכישת דיור.
אדווה רוצה ילדים
מרציאנו מגיע לראיון כשהוא מצויד בקלסר ענקי עמוס בכתבות, תעודות הוקרה וצילומים עם דמויות מוכרות. בתמונה אחת הוא לוחץ את ידו של טדי קולק, ראש העירייה המיתולוגי של ירושלים, באחרות הוא מופיע לצד נדבנים יהודים אמריקנים ואפילו עם השחקנית ג'יין פונדה. עיקר גאוותו על תצלום אחד קטן, שבו מופיעה בתו אדווה (38) כשהיא יושבת על הספה ולצידה ההליכון.
אדווה היא הבת השלישית והצעירה ביותר של מרציאנו ואשתו בנידה. השניים הכירו כשהגיעה מארה"ב לישראל בשליחות של עיתון בית ספר בוושינגטון. כשנה לאחר נישואיהם נולדה הבת הבכורה, ליזי, העוסקת בטיפול באמנויות, ושנתיים אחר כך נולדה רוני, העובדת במערכת הבריאות.
"ביום הלידה של אדווה התברר שלא היה לה דופק. מההתחלה ידענו שהיא תישאר נכה. לכל מקום לקחתי אותה איתי, גם למשחקים באצטדיון טדי. במהלך השנים התקדמתי בעירייה והפכתי למנהל היחידה להכנה לצה"ל. למרות זאת הכסף לא הספיק, כי השקענו מאות אלפי שקלים בניתוחים פרטיים ובטיפולים של אדווה. היא אמנם מאוד אינטליגנטית, אבל מבחינה גופנית היא כמו תינוקת".
אדווה סיימה את התיכון ואת מבחני הבגרות, אולם הצבא ויתר על שירותה לנוכח נכותה. היא לא השלימה עם ההחלטה, במיוחד מאחר ששתי אחיותיה שירתו כקצינות במודיעין, וכתבה מכתבים זועמים לשר הביטחון ולרמטכ"ל. בסופו של דבר התנדבה לצה"ל ושירתה במחסן של חלקי חילוף עבור טנקים.
"אדווה תמיד התגוררה איתנו ותמכנו בכל מה שהיא רצתה", אומר מרציאנו. "גם כשרצתה ילדים, למרות מצבה. ידענו שהנטל ייפול גם עלינו. הבת הראשונה שלה נולדה כשהייתי כמעט בן 70 והשנייה לפני שלוש שנים".
עד כמה אתה מסייע בגידול של בנותיה?
"אני דמות האב היחידה שהן מכירות. לפני 14 שנים יצאתי לפרישה מוקדמת כדי להתרכז בטיפול באדווה, ולכן זה היה טבעי שאמשיך גם עם הבנות שלה. אני זה שמסיע אותן לגנים, מחזיר אותן, מאכיל, מקלח ומשכיב לישון. אדווה עוזרת כמה שהיא יכולה".
המסירות הבלתי מתפשרת לבתו גבתה ממרציאנו מחיר לא קל, והמשפחה נכנסה לחובות כבדים בעקבות הטיפולים הרפואיים. הוא לקח הלוואות מהבנקים, התרחק מהשוק האפור כמו מאש, ונאלץ למכור את ביתם במעלה אדומים כדי להחזיר את המשכנתא. כיום הם מתגוררים בשכירות במודיעין.
"אנחנו חמש נפשות שמתקיימות מ־12 אלף שקל", נע מרציאנו באי־נוחות על כיסאו. "החזר החובות שלי עמד על 6,500 שקל בחודש, ומראש התחלנו במינוס. לזה מצטרפות הוצאות גבוהות בחגים או הוצאות לתיקון מכשירי חשמל שהתקלקלו. החובות האמירו ל־400 אלף שקל. ההוצאה לפועל עיקלו לי ב־2019 את חשבונות הבנק וגם לקחו ממני את הרישיון. בהתחלה אשתי הסיעה את הנכדות, אבל זה הפך קשה עבורה. הרגשתי שאני טובע ולא ידעתי ממי לבקש עזרה".
כמו סעידיאן
מרציאנו אוהב לסייע לאחרים. אם ראה ברחוב ילד מוזנח, נכנס איתו לחנות בגדים. אם השכן היה רעב, רכש עבורו ארוחה חמה, גם כשהיה מדובר בשקלים האחרונים בכיסו. כשהוא נקלע לצרה, לקח לו זמן עד שביקש עזרה. "הלכתי לסגן מנהלת ההוצאה לפועל בירושלים, כי הוא היה חניך שלי במוסררה", מגולל מרציאנו את ההשתלשלות שהובילה לעבירה הפלילית. "אמרתי לו שאני חייב את רישיון הנהיגה, אחרת הבת והנכדות ייתקעו בבית בלי טיפולים ובלי מסגרות חינוכיות. הוא היה אמפתי והציע שאשלם 4,000 שקל עבור החזרת הרישיון, ואחר כך נבחן איך ממשיכים משם. עשיתי שמיניות באוויר עד שהשגתי את הכסף".
מרציאנו מציג לראווה החלטה של רשמת ההוצאה לפועל שלפיה אכן שילם את הכסף עבור הרישיון, אלא שהוא לא הוחזר לו. "התקשרתי לסגן מנהלת ההוצאה לפועל והוא אמר לי שהיתה טעות, והסכום נבלע בתוך ריבית הפיגורים שעמדה על כמעט 40 אלף שקל. פטיש חמש קילו נחת על הראש שלי. אדווה לא הרגישה טוב ולא יכולתי לקחת אותה למוקד. בכל פעם צריך להזמין מונית מיוחדת, שיכולה להכיל את ההליכון הגדול שלה, וזו הוצאה גבוהה. היא פספסה לא פעם פיזיותרפיה. באותם ימים התפרסם הסיפור של סעידיאן וראיתי כמה השפעה היתה למעשה. בעקבותיו נעשתה רפורמה בכל מה שקשור להלומי קרב".
בצהרי 17 באוקטובר 2021 יצא מרציאנו מביתו, ניגש לתחנת דלק ומילא בקבוק בנוזל הדליק. משם לקח אוטובוס ללשכת ההוצאה לפועל. "בבוקר קמתי בהרגשה קשה", הוא מתאר. "אין לי רישיון, אין לי כסף, אין לי כלום. הרגשתי שעבדו עלי עם 4,000 השקלים. עד כמה אפשר להכיל? עד לאן אני אגיע? נשברתי. לא רציתי לחיות יותר. ידעתי שביום הזה אין קבלת קהל והחלטתי להגיע. בדרך שמעתי ברדיו שסעידיאן התעורר מתרדמת זמן קצר קודם לכן וזה היה כמו סימן עבורי.
"הלכתי לחדר של סגן המנהלת והוא דיבר איתי על ריבית פיגורים שעלתה ל־50 אלף שקל. נפל לי האסימון. שלוש שנים אני משלם 6,500 בחודש ועדיין יש לי חוב של 400 אלף שקלים? במקביל הריבית רק תופחת. איך אפשר להתמודד עם זה?".
בלשכה נכחו באותו יום 15 עובדים. מסרטון מצלמת האבטחה נראה מרציאנו כשהוא מסתובב במסדרונות הריקים והבקבוק בידו. הוא בדק שאין נפש חיה, שפך את הבנזין על אחד הדלפקים והצית אותו עם גפרור. ברגע שהעמדה עלתה באש, הגיע למקום אחד המאבטחים והשתלט על הלהבות בעזרת מטף. כל האירוע, מההצתה ועד לכיבוי האש, נמשך כחצי דקה.
מה עבר עליך באותו רגע?
"נשברתי. הרגשתי שהכל סוגר עלי. לא ראיתי אור בקצה המנהרה".
לאחר חקירתו במשטרה הובא מרציאנו להארכת מעצרו בבית משפט השלום בירושלים. סיפורו נגע לליבה של שופטת המעצרים, עדי בר טל. "היא הקשיבה לזעקה שלי, שוחחה עם נשיא בית המשפט והם פנו עבורי לסיוע המשפטי", אומר מרציאנו. "בזכותם פרסו לי את החובות והיום אני משלם 2,200 שקל בחודש מבלי לאחר אפילו ביום".את רישיון הנהיגה קיבל מרציאנו בפברואר 2022 בזכות
ביטול סעיף בחוק ההוצאה לפועל המאפשר לשלול או להגביל רישיון נהיגה בשל חוב, שקבעה הכנסת. שנתיים אחר כך, ביולי 2024, הוגש נגד מרציאנו כתב האישום, ולתמונה נכנסו עורכי הדין דני בר דוד וחי רוזנטל מהסנגוריה הציבורית בירושלים. הם ניהלו עבורו הסדר טיעון מול פרקליטות המחוז, תוך שהם נעזרים גם בחוות דעת של ד"ר גילי תמיר, דוקטור לעבודה סוציאלית.
"כולם חשבו שעבודות שירות זה מצוין, אבל הן מתקיימות בבוקר ולא היתה לי אפשרות להסיע את הנכדות", מסביר מרציאנו את ההחלטה לשבת במאסר. "בכלא העונש יהיה קצר יותר וככה אהיה זמין עבורן מהר יותר. אין לי בעיה להקריב את עצמי.
"בהמשך הבנתי מהסנגורים שלי שאפשר לפנות ולבקש חנינה מנשיא המדינה, והם פנו אליו לפני שלושה חודשים. קיוויתי שהרצוג יעניק לי חנינה מלאה. עכשיו אני מקווה שבבית הסוהר יתחשבו בהתנהגות הטובה שאפגין ויקצרו לי את העונש בשליש".
מה הכי מפחיד אותך בכלא?
"חוץ מהעובדה שאהיה רחוק מאשתי, מאדווה ומהבנות שלה - שום דבר. אני אכנס בראש זקוף ואין לי ספק שאסתדר עם האסירים".
אתה חושב מה יעבור עליך בלילה הראשון?
"אני עוד לא שם, אבל בטוח שאהיה קרוע. החברים שלי יהיו המומים. אני רק מקווה שאדווה תחזיק מעמד".
המשפחה תגיע לבקר אותך?
"בשום פנים ואופן לא. אני לא רוצה שהן אפילו יראו את השער של הכלא. לילדות נספר סיפור על כך שאני בחו"ל. אני אשאר חיובי, אשתדל להסתכל על תקופת הכלא בחיוב ואפיק ממנה את הכי טוב שאפשר".
תגובות:
סנגוריו של מרציאנו, עוה"ד דני בר דוד וחי רוזנטל מהסנגוריה הציבורית, מסרו כי מדובר במקרה יוצא דופן שלא נעלם מעיני הפרקליטות, בית המשפט ונשיא המדינה: "המציאות שבה אדם, שתרם כל חייו לטובת המדינה והציל נפשות צעירות מלהתדרדר לפשע, יישלח למאסר בשל מעשים שנעשו מתוך מצוקה אמיתית ולא ממניע עברייני - היא מציאות שניתן היה להימנע ממנה. האינטרס הציבורי בכליאתו זניח והיה בא לידי ביטוי בצורה טובה יותר אם במסגרת עונשו היה נדרש לרצות של"צ, שעות עבודה לטובת הציבור, כגון הרצאות בבתי ספר".
ההוצאה לפועל: "החייב הגיע ללשכה לאחר שעות קבלת קהל וביקש להיכנס. סגן מנהלת הלשכה, מתוך היכרות עימו, יצא אליו עם החלטת הרשמת והסביר לו את מהותה. הוסבר לו שלאחר שיגיש בקשה לרשמת ויציע דרך לפרוס את חוב הפיגורים, היא תתייחס גם לביטול הגבלת הרישיון.
"סכום הפיגורים עמד על מעל 50,000 שקל והחוב הכללי עמד על 400 אלף שקל לערך. לאורך השיחה, ההתרשמות היתה שהחייב מבין, רגוע ומתכוון לטפל או להגיש ערעור לבית המשפט. לא ניתן היה להבחין בשום סימן שיעיד על מה שעתיד להתרחש".
