הרמטכ"ל חשף לשרים: מה באמת מצבו של חמאס, ומה המשמעות

עזה. נדרש פחות משבוע לכמה משרי הממשלה מאז הסתיימה המערכה המוצלחת באיראן כדי לחזור לספורט החביב עליהם: חבוט במפקדי צה"ל ככל יכולתך. בכל מהדורת חדשות בשבוע החולף דווחנו איך שר כזה (סמוטריץ') או אחר (בן גביר) חבטו במפקד כזה (זמיר) או אחר (ניצן אלון) ו"הוכיחו" אותו שצה"ל לא מספק את הסחורה בעזה.

מגזין "ישראל היום": כל הכתבות

כתמיד, מפליא שהדיונים הביטחוניים הרגישים ביותר דולפים ללא שליטה. לקורא/צופה שתוהה איך זה קורה, מומלץ לנקוט כלל אצבע פשוט: לחפש את מי שיוצא גדול מההדלפה. את זה שיש לו אינטרס להראות שהוא "נלחם" על עקרונותיו. שהוא "לא מוותר". שהוא מבין את המקצוע הצבאי טוב מכולם, אפילו אם הוא לא גזר חוגר מימיו. שהוא "מראה להם", ולא משנה אם "הם" זה מפקדי צה"ל, שרק הנימוסים שלהם מונעים מהם לענות באופן ראוי.

ובכל זאת, נדרש מענה. הרי הקורא/צופה עלול לתהות כיצד ייתכן שאותו צבא שהפליא בביצועיו באיראן, מתקשה בעזה מול אויב חלש ונחות פי כמה. והתשובה היא שזה לא דומה כמעט משום בחינה שהיא. אין דין מערכה מתוכננת ומפתיעה כדין לחימה מפרכת בשטח בנוי מעל לקרקע ומתחתיה. ואין דין מערכה אווירית־מודיעינית כדין מערכה קרקעית. ואין דין לחימה במדינה ובצבא שבנויים באופן מסודר, ולכן גם מייצרים אינסוף מטרות, כדין לחימה באויב היברידי שמנצל הזדמנויות.

ואין דין מערכה מול מתקני צבא וממשל לגיטימיים כדין מערכה מול אויב שחי בקרב אזרחים המשמשים לו מחסה. ואין דין מערכה שמתנהלת ללא נכסים שלך שהאויב מחזיק בהם כדין מערכה שבה האויב מחזיק 50 ישראלים, מהם 20 חיים. ואין דין מערכה שבה אין לישראל שום עניין באוכלוסייה של הצד השני כדין מערכה שבה היא צריכה לדאוג להאכיל מיליונים במישרין או בעקיפין. ואין דין מערכה שזוכה לתמיכה בינלאומית גורפת, כולל סיוע אמריקני וערבי אקטיבי, כדין מערכה שרוב העולם מתנגד לה ומטיל בגינה מגבלות וחרמות שונים על ישראל.

כל אלה הם נתונים במשוואה המורכבת שנקראת עזה. מי שרוצה לשנות אותם צריך לדעת שיהיה לכך מחיר, והוא צריך להיות נכון לשלם אותו: מחיר מניעת סיוע מאוכלוסייה, מחיר גירוש של אוכלוסייה (או בשמו המכובס: "יציאה מרצון"), מחיר של הרג בלתי מבוקר שלא מבחין בין מחבלים לאזרחים, מחיר של כיבוש מוחלט של השטח ושליטה מלאה בו. זה גם מה שאמר הרמטכ"ל זמיר לשרים, בדרכו המנומסת. צה"ל יכול לעשות את כל זה, אם תיתנו לו את ההוראה. רק שיהיו לכך מחירים, והאחריות היא על ראשכם.

כך נהג זמיר ערב המתקפה באיראן. הוא הציג לשרים את יעדי המערכה, ואת המחירים שעלולים להיות לה. ההערכה היתה שבמטס הפתיחה, בערב הראשון, ייפלו בין אפס לשלושה מטוסים (בפועל לא נפל שום מטוס), ושבכל מטס בהמשך המלחמה עלול ליפול מטוס אחד בממוצע (בפועל לא נפל שום מטוס). ההערכה גם היתה שב־24 השעות הראשונות ישוגרו לישראל 500-300 טילים (בפועל שוגרו ביממה הראשונה כ־80 טילים), מרביתם בשעתיים הראשונות לאחר תקיפת חיל האוויר (בפועל, שיגור הטילים החל כעבור 17 שעות). ההערכה גם היתה שצפויים מאות הרוגים (בפועל היו 28) ונזק כבד בהרבה מכפי שנגרם.

כל זה לא נועד להפחיד את השרים מקבלת החלטה על מלחמה באיראן. נהפוך הוא: צה"ל היה שותף ראשי להכנתה ודוחף עיקרי לביצועה. העובדה שהמחיר הזה לא התממש ברובו היא תוצאה של המצוינות בביצוע של צה"ל (בהובלת חיל האוויר), של הפגיעה העמוקה מהמצופה במערכי הפיקוד האיראניים, ושל ההלם שאחז בהם והקשה עליהם לתפקד.

גם בעזה שאלת המחיר נאמרת בכל הזדמנות: מחיר בחיי חטופים, מחיר בחיי חיילים, מחיר בחיי פלשתינים, מחיר בלגיטימציה. מי שטוען שזמיר הבטיח שמבצע "מרכבות גדעון" יעשה בתוך כמה חודשים את מה ש"חרבות ברזל" לא עשתה בשנה וחצי - לא הבין את שנאמר. ייעודו של המבצע היה להגביר את הלחץ על חמאס כדי להוציא אותו מתפקוד, וכדי לייצר תנאים שיאפשרו שחרור חטופים. שני הסעיפים האלה התממשו במלואם: הרמטכ"ל הגדיר השבוע את חמאס "ארגון מת", ואת החטופים ניתן להשיב בהחלטה כחלק מהסכם.

המניע להתגוללות על זמיר, ועל צה"ל, אינו נובע מביצועים כושלים או ממצגי שווא. הוא נובע מכך שבוצעה כעת הרמת מסך מלאה למה שהיה ברור מלכתחילה: שיש מי שמוכנים להקריב את החטופים, שיש מי שמבקשים לנהל מלחמת נצח, שיש מי שאינם מבינים את כלל היסוד של כל מערכה צבאית: שאחרי ההישג הצבאי מגיע זמנה של הרגל המדינית - וזה לא משנה אם מדובר באיראן, בלבנון או בעזה.

ועוד משהו. הרמטכ"ל ואלופי צה"ל הם לא מלצרים במסעדה שתפקידם להגיש את המנות החביבות על השרים. הם גם השפים והיועצים הקולינריים המקצועיים. לשום שר (בטח בקבינט הנוכחי) אין שום הבנה איך מתכננים מטס לאיראן, איך בוחרים איזה מטוס יבצע איזו משימה ובאיזו פצצה להשתמש לכל יעד, ואיך מתאמים תדלוקים וחילוצים ומחברים מודיעין למטרה, ואפילו לא איך מתאמים עם "השותף" את כל מה שדרוש. בשביל זה יש אנשי מקצוע - וזה נכון באוויר, ביבשה, בים ובמודיעין. תפקידם של אנשי המקצוע הוא לשרטט את גבולות ה"אפשר", וגם את גבולות ה"רצוי" וה"כדאי". כמי שהאינטרס היחיד שלהם - בשונה מהשרים שמונעים גם מפוליטיקה - הוא ביטחון ישראל, רצוי להקשיב להם לא רק כשזה נוח, אלא בעיקר כשזה לא.

הסכם. יש שתי דרכים להסתכל על המצב הנוכחי. אפשר לבחון אותו בקטן: להסתכל על כל חמאסניק שאוחז בקלצ'ניקוב או מטמין מטען בעזה, ולהגיד שעד שהוא לא יחוסל המלחמה לא תסתיים, ושכל השאר יחכה עד שזה יקרה. ואפשר לבחון אותו בגדול: להסתכל על הדיבידנדים שניצבים מנגד, ולהגיד שגם עזה תטופל במסגרתם בדרך זו או אחרת.

הדיבידנדים האלה חסרי תקדים. מי שמשווק אותם במרץ מאז סיום המערכה באיראן הוא הנשיא טראמפ. הפסגה שלהם היא שרשרת של הסכמים אזוריים שישנו דרמטית את המזרח התיכון. עמודי היסוד שלהם הם הסכמות ביטחוניות יציבות שימנעו מהגורמים העוינים - איראן בראשם - להציב איום קיומי מחודש על ישראל ועל הציר האזורי שארה"ב מבקשת לעצב כעת. והבסיס שלהם הוא שחרור החטופים כחלק מהפסקת הלחימה בעזה.

זאת קונסטרוקציה מפוארת, שלא ניתן יהיה לבנות אותה מהפסגה למטה. גם אם יושג הסכם חלקי עם סוריה כפי שנדון כעת, הוא בוודאי לא יוביל ישראלים לאכול בקרוב חומוס בדמשק. וגם אם יושגו הבנות עם סעודיה, הן לא יתבטאו בנורמליזציה גלויה כל עוד המלחמה בעזה נמשכת. שלא לדבר על הירי מתימן ועל הנזקים הבינלאומיים שכרוכים ישירות במה שיקרה ברצועה. בקיצור, איך שלא הופכים את הדברים, עזה היא אבן הראשה: ממנה מתחיל הכל.

לסוגיית עזה יש בגדול שלוש חלופות. הראשונה היא לכבוש את כל השטח. היתרון: שליטה מלאה. החיסרון: אחריות מלאה לכל מה שקורה לפלשתינים, סכנה לחטופים ונפגעים רבים לצה"ל, וסכנה שזה יהפוך למצב נצחי. השנייה היא עוד מאותו הדבר, כלומר המשך הלחימה האיטית שמסיבה לחמאס נזק, אבל לא משנה את התמונה הגדולה. היתרון: המשך הלחץ על חמאס. החיסרון: אחרי 21 חודשי לחימה ספק אם זה מה שיחזיר חטופים ויגרום לחמאס להרים דגל לבן. השלישית היא הסכם. היתרון: סיכוי ממשי להשבת כל החטופים הביתה, וסיום המלחמה תוך שיובהר שאם חמאס ישוב להתעצם ישראל תשוב להילחם. החיסרון: בהיעדר פירוז והגליה, חמאס נשאר ברצועה ועלול להשתקם.

זה (במילים קצת שונות) מה שאומר צה"ל לשרים. וכמי שלא עוסק רק במלצרות, הוא גם ממליץ לבחור בחלופה השלישית. אגב, השרים עצמם חיים באוקסימורון מובהק: מצד אחד הם מזהירים ללא הרף שאם המלחמה תיגמר חמאס ישוב להתעצם ויכה מחדש, ומנגד הם אישרו רק השבוע במשאל טלפוני כי אין מניעה ביטחונית לשובם של תושבי העוטף הביתה - כלומר שאין סיכוי שחמאס יכול לתקוף מחדש.

גם טראמפ דוחף לחלופה השלישית, והוא כורך בתוכה עולם ומלואו. יש בה, כאמור, לא מעט סיכונים: החשש שחמאס לא יוכרע, וגם פוטנציאל ההתחמשות המסוכן בנשק מתקדם של סעודיה והאמירויות, וגם של טורקיה שמנהלת מגעים לחזור לתוכנית ה־F-35 בתמורה לחימום היחסים בין ישראל לסוריה. מנגד, יש בה הרבה יותר סיכויים - מדיניים, ביטחוניים, כלכליים. קחו למשל את סוריה: אפשר יהיה לייצא ולייבא דרכה סחורות ביבשה לאירופה. אפשר יהיה להניח דרכה צינורות נפט וגז. אפשר יהיה להסתייע בה כדי להקשות על איראן לשוב לגזרה הצפונית. ויהיו עוד המון הזדמנויות, שלא מחייבות כרגע את ישראל לקחת סיכונים גדולים מדי מול משטרו המעורער של אחמד א־שרע.

דומה שגם נתניהו נוטה כרגע לאפשרות הזאת. כדרכו, הוא מפזר רמזים לכאן ולכאן, אם כי השבוע האחרון, על רצף הסיורים האינטנסיבי שהחליף את העדות במשפט, נתן תחושה שהוא כבר עמוק בקמפיין הבחירות. הסקרים אמנם לא מעידים על שינוי במאזן הבין־גושי ששומר על יציבות חודשים ארוכים, אבל נתניהו שאחרי איראן מרגיש בשיא, ומקווה שאם אכן יביא הסכם חטופים שבצידו תופינים מדיניים יהיה לו טיקט משמעותי ללכת איתו לקלפי. את העובדה ששום דבר מהותי לא באמת השתנה בעזה בחודשים האחרונים - כלומר שניתן היה לסגור עניין כבר מזמן, להחזיר חטופים הביתה ולחסוך בחיי חיילים - כבר ישווקו איכשהו לציבור העייף.

מאבקים. שישה מרכזיים כאלה מתנהלים עכשיו, כולם בעלי חשיבות לא מבוטלת. הראשון הוא על החטופים. אין צורך להכביר לגביו במילים. הכל ברור וגלוי. אם אכן יתגבש הסכם, יתחילו הדיונים על זהות החטופים החיים שישוחררו. ישראל תנסה להסתייע ברשימה מפורטת על מצבם הבריאותי כדי לבחור על פי קריטריונים מקצועיים, או שתותיר את המשימה לחמאס. זאת תהיה סלקציה אכזרית: מי לחיים, הביתה ולשיקום, ומי להמשך העינויים הפיזיים והנפשיים, ואולי גם למוות.

המאבק השני הוא על חוק ההשתמטות מגיוס. מי שנפגש השבוע עם יולי אדלשטיין התרשם שהוא נכנע כמעט בכל הסעיפים, כלומר ששוב נקבל הרבה השתמטות ומעט גיוס. הממשלה מן הסתם בונה על כך שכחלק מסיום הלחימה בעזה גם יקטן הצורך בחיילי מילואים, ויירד הלחץ מצידם לגייס חרדים. היא טועה: הזרמים התת־קרקעיים שנוצרו ב־21 חודשי מלחמה חזקים מכל קומבינה פוליטית. אם יש כוח אחד שלא נספר בסקרים ושעשוי להיות לו משקל משמעותי בבחירות הבאות הוא עניינם של המילואימניקים, ובמשתמע חלוקת הנטל. זה, יותר מכל דבר אחר, יהיה הטיקט של נפתלי בנט.

המאבק השלישי הוא על תקציב. העיתונות הכלכלית כבר מחממת מנועים לקראתו. האוצר טוען לניהול כספים בזבזני ורשלני של צה"ל ומערכת הביטחון, שמגיבים כי האוצר לא למד את לקחי 7 באוקטובר. יש טעם בטענות של שני הצדדים, וכתמיד הניהול צריך לבוא מלמעלה ולא מלמטה: על הממשלה להגדיר מהם הצרכים הביטחוניים של ישראל לשנים הקרובות, ואילו סיכונים היא מוכנה לקחת. מזה צריך להיגזר סדר העדיפויות בתקציב ובבניין הכוח. הבעיה היא שישראל גרועה בניהול דיונים כאלה, משום שהם מחייבים אותה לעסוק בשורשי תפיסת הביטחון הלאומי שלה. הסכם מול עזה, בהנחה שיושג, יהיה הזדמנות טובה להתחיל בדיון החשוב הזה.

המאבק הרביעי הוא מול איראן (יהיו שיאמרו שהוא הראשון). סיום המערכה היה נקודת ההתחלה של המערכה הבאה. בהנחה שאיראן לא שינתה מדרכיה, היא תחפש כל דרך כדי להשתקם ולפגוע, כשהיא גם מגובה ביצר נקמה משמעותי. זה מחייב את ישראל להיערך כדי לבלום, ובמידת הצורך להכות שוב. כמה לקחים מיידיים שכבר עולים: הצורך להכפיל את מספר המיירטים (בעיקר של מערכת החץ) אל מול תוכנית ההתחמשות השאפתנית של איראן בטילים; הצורך להכפיל את מספר כלי הטיס הבלתי מאוישים על סוגיהם השונים; הצורך לשנות את יחס הטייס־מטוס, כלומר להכשיר יותר טייסים; הצורך להעמיק את ההשקעה במערכי מודיעין ספציפיים; והצורך להגדיל דרמטית את מערך האבטחה לטובת הגנה על מוסדות ועל אישים. זה, בהמשך לצורך שעלה כבר בראשית המלחמה לחזק את הגנת הגבולות ואלמנטים מסוימים בצבא היבשה, בדגש על יחידות ההנדסה.

המאבק החמישי הוא ביהודה ושומרון, שהפכה לזירה משנית (מאוד) במהלך המלחמה אבל מייצרת כאב ראש תמידי גם בהקשרי הטרור הפלשתיני וגם בהקשרי הטרור של קיצונים יהודים. למרבה הצער, הממשלה מגלגלת עיניים גם כעת, עם פתרונות מומצאים ל"כוח משימה" שלא יצליח לסכור את הפרצה ההרסנית שנפערה עם ביטול המעצרים המנהליים וסירוס מחוז ש"י של המשטרה. כתמיד, זה נובע מרצון לקרוץ לבייס הפוליטי: כתמיד, זה יסתיים בדמעות ובדם.

המאבק השישי הוא על היום שאחרי. תחת המלחמה בעזה ובלבנון ובאיראן, וכשברקע עניינים בוערים כמו החטופים, התנהל רוב הציבור באווירת "שקט, יורים". אבל מתחת לפני השטח הכל ממשיך לבעור, בדיוק כמו לפני 7 באוקטובר ואולי גם יותר, כי בזמן שהטייסים טסו - השרים המשיכו לחוקק ולחבל בדמוקרטיה כאילו אין מלחמה. וכשהתותחים יידומו, ישוב הכל, ובעוצמה גדולה פי כמה, ויתברר שוב - כפי שנכתב כאן עשרות פעמים - שישראל יכולה לכל אתגר חיצוני, אבל האיום הגדול ביותר על קיומה הוא מבית.