ביציאה המזרחית מבאר שבע אפשר לראות שאיראן ניצחה את שבדיה - זה לא נעים לראות איקאה סגורה. שתי דקות נסיעה משם, בכניסה לשגב שלום, שוק ירקות מחפש קונים. אי־שם באופק עמוד אבק זהוב עולה מטרקטורון פרוע, ומסביב הריקנות רועמת כחזרה גנרלית לאפוקליפסה.
השדרנית ברדיו מתנצלת שהיא מנגנת שיר גם בזמן המלחמה. "עד שהשופט יבוא ואותנו יזכה", שר אהוד בנאי. פעם התכוונו לזיכוי הדין, בימים טרופים כאלה הזיכוי הוא של זק"א. גם כשמעמיקים אל לב המדבר קשה למצוא נקודה פנויה. פחונים מסמנים שטחים בין שיחי צבר, שבשבת נעה ברוח, שלושה ילדים רוכבים על חמורים. זה סֵפֶר המדבר וסְפָר הסיפור הישראלי. אני תוהה אם בן־גוריון דמיין שכך תיראה הפרחת השממה. עיר לא סדורה, עיר הפזורה.
המדבר נגמר כשהעיר מתחילה. ברחוב הראשי, פסל של הרצל מביט מעל המרפסת ומבטיח: "אם תרצו - אין זו אגדה". ואכן, רצינו - ואין זו אגדה. דימונה.
"מה מודאגים מהאיראנים? אנחנו הכי בטוחים כאן בדימונה, יש לנו שכנים משוגעים", הוא קורץ אלי. לכל עיר יש את אסטרטג הפלאפל שלה. יושב בצל המרכז המסחרי, מספק למעט העוברים ולא שבים פרשנות טחינה על המלחמה. המוכרת בפלאפל נלחצת וגוערת בפרשן המזדמן: "יאללה, מספיק, מספיק. אל תשב יותר, שלא יבוא פקח ויגיד שפתחנו". אז מותר או אסור לכם לפתוח? אני תוהה. מוכרת הפלאפל מבהירה: "או שתאכל בעמידה או במשלוחים. בכל מקרה אסור לשבת, שלא תהיה התקהלות". עורף "אנא עארף", קווים לדמותו.
ליד הסופר החדש בקצה המרכז המסחרי, חבורה של תאילנדים חוגגים את חופשת המלחמה שנכפתה עליהם עם כמה בירות. "אתם לא מודאגים מההתקפה של איראן?". הם צוחקים. הם מספרים שבאו מתל אביב, וגם באנגלית רצוצה אני שומע את הלגלוג המשתומם - מי יבזבז טיל על עיר בקצה המדבר? אני תוהה איך אומרים בתאית "מפעל טקסטיל".
תמיד יהיה לנו טקסטיל
"בדיוק סיימנו תרגיל שמדמה נפילת טילים ברחבי העיר. תרגלנו על יבש מצב שבו יש לנו כמה מוקדי נפילות. החזרנו את כל הציוד ורכבי החמ"ל למרכז הביטחון החדש של העיר (מרכז ההפעלה בחירום), והלכנו הביתה. כמה שעות לאחר מכן - בום, התרעה. חזרנו לדבר האמיתי, מוכנים לגמרי", מחייך מוטי כהן, קצין הביטחון העירוני של דימונה. בחיים, גם מזל צריך טיימינג.
"יום שישי, שעה 3:05 בלילה, כבר הייתי במרכז הביטחון", מספר בני ביטון, ראש העיר. "דבר ראשון, התיישבתי יחד עם הטלפניות של המוקד העירוני ועניתי לשיחות של התושבים, שהתקשרו לשאול מה קורה ומה עושים. כן, מה שאתה שומע. אני, ראש העיר, יושב במוקד העירוני ועונה לתושבים שלי. אני לא רואה בזה שום בעיה. להפך - גם עכשיו שמתי את מספר הטלפון האישי שלי בווטסאפ לכל מי שרוצה ולכל מי שיתקשר", הוא מנופף בטלפון כמסמן למטוסים לנחות. "אתה לא יכול לבקש מאנשים להישאר רגועים אם אתה לא נגיש להם כשהם צריכים. זה הרגע שבו אתה חייב להיות שם בשבילם".
בימים כסדרם, ביטון זורח כשהוא מדבר על דימונה אהובתו. גם הפעם הקול שלו לא מדביק את תאוצת ההתלהבות שגואה מתוכו, בעיקר כשהוא מדבר על מרכז הביטחון החדש שבו אנחנו יושבים. קשה לא לראות את העייפות המצטברת על כתפיו. "מאז יום שישי לא ישנתי יותר מארבע שעות", הוא מהרהר, "אבל דימונה היא לא סתם עיר, זה מקום אסטרטגי ראשון במעלה. אנחנו יודעים את זה - וגם האויב יודע את זה. זו מלחמה מסוג אחר, שהמדינה לא הכירה. ראינו מה קרה בתל אביב, ברחובות, בבת ים ובראשון. עדיין אני רגוע, אבל אני רוצה שתושבי דימונה יהיו מוכנים. ולכן אנחנו כאן, במרכז ההפעלה בחירום. חייבים לפעול לפני המדינה, לא אחריה".
מרכז ההפעלה החדש הוקם בפאתי דימונה. אולי גם הוא יהפוך לסמל כמו "מפעל הטקסטיל" שליד העיר או כמו מפעל טקסטיל אחר - כיתן - שבמשך שנים סימל את קשיי הקליטה של העולים. עיר של מפעל אחד, נתמך בידי המדינה, ואיום מתמיד שבלעדיו - מה יעשו העולים בלב המדבר? אז המפעל של כיתן נסגר מזמן, אבל לא נהרס. כאן לא מזלזלים בסמלים. אולי הוא יהפוך למוזיאון יום אחד, תמיד יש תוכניות. בינתיים ההווה לא עוצר, ומסביב הדחפורים כבר מיישרים הדורים בין העבר לעתיד. עוד שכונת צמודי קרקע מרחיבה את העיר.
עניין של אחריות
דימונה בזמן מלחמה עם איראן. אפילו לכתוב את זה נשמע הזוי. בדרך אני מדמיין את המרכז כבונקר אטומי. מרתפים אפלים מסרטים הוליוודיים שיתפקדו גם לאחר מתקפה גרעינית. "בדקנו במקומות אחרים בעולם, ומאחר שהמרכז הזה משמש אותנו גם ביומיום השוטף לניהול הביטחון העירוני, חשבנו שלהכניס את הכל למקלט ללא אור שמש ואור חיצוני לא יעשה טוב. העדפנו להשאיר את הרוב על פני השטח", אומר ביטון. אבל מה תעשו אם תהיה התקפה, אני שואל. ראש העיר מחייך חיוך דק, של מי שיודע מה עדיף לא לומר. "אל תדאג, כשזה יקרה - אני מבטיח לך שיש לנו מענה".
אחרי כמה שערים וכניסות מתעתעות, אני נכנס למרכז ההפעלה. שומר מתחת ללדים ארוכים, רקע אפור וכורסאות בסטייל מקבלים את פני הנכנסים. הכניסה למרכז מעבירה אותי מהמדבר הכתום שבחוץ היישר למשרד הקבלה של חברת הייטק ישראלית. התחושה היא שהכל חדש מהניילונים, וזה אכן חדש. מיפקדת הביטחון האזרחי של דימונה צמחה מתוך התודעה שלאחר 7 באוקטובר, אירוע שניכר עד כמה הוא שינה ומשנה את כל החיים הישראליים. מותיר חותם בהכרה בכך שבעת צרה וחירום - הרשות המקומית היא הכתובת הראשונה והמיידית למתן מענה.
"התחלנו עם המחשבות על המרכז כבר לפני 7 באוקטובר, אבל אחריו האצנו את העניין", מסביר ביטון. אנו מסתובבים בין חדרים הומי עשייה. כולם פועלים עם ההבנה שביום פקודה הם עלולים למצוא את עצמם לבד עד ששאר הכוחות יגיעו. המהום הדיונים והעשייה שבין החדרים מבהיר שהמלחמה הנוכחית מותחת את העצבים של תושבי דימונה עד הקצה. "ההנחיות של פיקוד העורף הן דבר אחד", אומר ביטון, "אבל בסוף האחריות האמיתית היא עלינו".
כחלק מהפקת הלקחים מאירועי 7 באוקטובר, החלו בדימונה לטפל בכל המקלטים הציבוריים בעיר, וגם בפרטיים של בתי עמידר הישנים. החשמל במקלטים חודש, מאווררים נקנו והנורות נבדקו. 50 שנים לאחר מלחמת יום כיפור, הרבה אחרי שהוציאו אותם לפנסיה מוקדמת, המקלטים הציבוריים חזרו להיות במרכז העניינים והצלת החיים, והשבוע ביתר שאת.
"ביום שישי ב־3:00 לפנות בוקר המקלטים בדימונה היו פתוחים ומוכנים לקליטת האזרחים", מדגיש ביטון. "זה לא שתיאמו איתנו את ההתקפה, לא היה לנו שמץ של מושג, אבל ידענו מראש שצריך לדאוג למקלטים, כי הם קריטיים לנו, ולכן היינו מוכנים עם זה לפני כולם".
הוא לוקח אותי אל מחסני החירום של מרכז ההפעלה בחירום. רכבי חילוץ, תאורת חירום ומיטות אלונקה פרושות מול דלת המחסן. "כאן ישנים הכוננים שלנו בכל לילה, כך שאם קורה משהו הם כבר כאן, ולא צריך להקפיץ אותם", מספר לי יהונתן דהן, סגן מפקד יחידת החילוץ סע"ר, המורכבת מ־63 מתנדבים שמתאמנים כבר שנה בחילוץ אנשים מבין ההריסות. "החבר'ה האלה - עוד לא ראיתי דבר כזה", אומר ביטון, "אמיצים וגיבורים, עם מסירות שאין כמותה. ראינו אותם מתרגלים חילוץ מתוך מבנה קורס, והם רצו פנימה כדי להציל אנשים".
הביטחון להתמודד בחירום
אפילו בזמן המלחמה, ובכל יום אחר בשנה, כל זה נראה מוגזם - שלא לומר מוגזם בטירוף. אבל להתכונן לטירוף זה הדבר הכי לא מוגזם במדינה הזאת. הפגישה שלנו מתקיימת כשעל המסכים שבמרכז ההפעלה עדיין מוקרנות תמונות של כוחות מנסים לחלץ אזרחים מבין ההריסות בבת ים ובפתח תקווה. אין ספק שהשבוע הזה שינה את כל מה שאנחנו יודעים ומבינים לגבי מה זה אומר להיות אזרח קרבי בעורף הישראלי. לביטון אין זמן להרהורים על כמה זה מוגזם או לא. הוא לוקח אותי אל החניה הענקית שבה מצויים רכבי החירום - בית חולים על גלגלים, מרכז שליטה ממוחשב שנראה כאילו יצא הרגע מסרט ריגול אמריקני, מסכים והרבה דברים מהבהבים, וגם רכב שאותי מרשים לא פחות - ניידת בידור. "צריך לדאוג גם לנפש בזמן חירום", אומר ביטון. "חשבנו על הכל - מים מינרליים, אוכל חם, מקלחות לחיילים, אפילו תחבורה חלופית. זה לא הסיפור של איך שורדים - זה איך שומרים על שגרה בזמן שהכל־הכל קורס".
תגיד, בני - אני מנסה להשחיל שאלה בשטף הדיבור המתעצם - אין ספק שזה מרכז ביטחון מרשים מאוד לעירייה, זה נראה כאילו הקמתם לעצמכם את כל מערכות החירום האפשריות, במקביל למערכות של המדינה, אבל האם כל זה יכול להתגשם כי אתם מקבלים תקציבי אקסטרה מ"מפעל הטקסטיל"?
ביטון נעצר על מקומו. לרגע נדיר אחד הוא משתתק, ונועץ בי מבט נוזף: "כמה זמן הכור קיים? וכמה זמן מרכז ההפעלה קיים?". השאלה מהדהדת במגרש החניה. "ברגע שהבנו כמה זה נחוץ - הבאנו את זה בעצמנו. תסתכל סביבך", הוא מצביע על דופן של רכב חמ"ל, "תקרא מה כתוב כאן - פה זה תרומה מהקהילה הזו, ושם זה תרומה מהקהילה ההיא. עבדנו קשה מאוד כדי להביא את הכסף לזה, אבל היה לנו ברור שזה מה שאנחנו חייבים שיהיה לנו, כי בלי ביטחון שיאפשר לך להתמודד בשעת חירום - אין לך כלום".
לפנות ערב נקבצות מכוניות בחניה הגדולה. עוד מעט תתקיים אחת משתי ישיבות התדרוך היומיות. רכב עוצר ליד השער, השומר יוצא אליו דרוך וחמוש. יד יוצאת מהמכונית ומלטפת את פני השומר. חיוך גדול נמתח עליהן. שקיות מלאות קופסאות אוכל עוברות לידיו. "הגזמת, אמא, הבאת יותר מדי", הוא צוחק. "כפרה, זה התפקיד שלי, להגזים". זה נגמר בנשיקה ובמכונית שנוסעת אל תוך הערב השוקע מעל דימונה.
מרכז השליטה - לב המערכת
חדר ריק, שולחן ארוך עם כיסאות משני צדדיו. בראש השולחן נמצא ראש העיר, בצד השני מסך ענקי. הכל מתווך כיום דרך התקשורת. ואולי גם זה לקח מ־7 באוקטובר - אין בור בלי טלוויזיה שמשדרת את המציאות כמעט מייד. אזעקה טלוויזיונית דורכת את כל מרכז ההפעלה. ביטון בודק בקדחתנות את הטלפון, קם, מתרחק ומדבר עם אלו שיודעים. כולם מנסים להבין לאן נושבים הטילים. לאחר כמה רגעים התמונה מתבהרת, הטילים מיורטים, אפשר להמשיך בשגרה הדרוכה ולהתכונן לישיבת הערב.
ברקע החדר, מסכים ענקיים מציגים תמונות מתחלפות ממאות מצלמות האבטחה ברחבי העיר. אופנוען חוצה צומת, שני ילדים רצים במעבר חציה, חתול עם צל ארוך מחפש אוכל. גם זו מציאות הרגע. שורות של שולחנות מסודרים, מקדימה שלט - ראש מכלול לוגיסטיקה, קב"ט, מד"א, כיבוי אש, חינוך, אוכלוסייה, מועצה דתית וכו'. אנשי החירום מתחילים לתפוס מקומות, בדיחות מסדרונות נזרקות לאוויר. אבל הכל מצטרף לחופת תודעה דרוכה, מתוחה. כל אחד בתורו עולה לעדכן את כל הנוכחים מה השתנה היום הזה מכל הימים. הדברים נאמרים בשורות קצרות, פה ושם הקנטות פנימיות מקלילות את האווירה המתוחה.
לאוזן הלא מתורגלת, ישיבת התדרוך נדמית כמחזה ביורוקרטיה כמעט סוריאליסטי. תחשבו קפקא פלוס מדבוכה, ואתם בכיוון הכללי. ראש העיר מעלה את הדוברים אל מרכז החדר אחד־אחד. כל אחד בתורו מתאר רגעים מהיום החולף, ויחד הם מנסים להרכיב את התמונה הכללית - רגע אחר רגע, בעיה אחר בעיה. נציג המשטרה מעדכן שלנוכח המצב, סדר הניהול בתחנה התחלף. בלילה מפקד התחנה אחראי, ובשעות היום הסגן שלו מנהל. "לכל המקוואות בעיר יש מרחב מוגן, ועשינו סקר בבתי הכנסת למי יש מרחב מוגן במרחק של עד שלוש דקות", מעדכן איש המועצה הדתית. "כחלק מהוראות פיקוד העורף לא להתקהל, צמצמנו את זמן הכנת המת וההלוויה ל־15 דקות". גם למוות יש שגרת חירום.
יש משהו מרגש בדקדקנות הזו, דבר כמעט אבסורדי: לנהל רשימות של בתי כנסת ולוודא שלכל אחד מהם יש מרחב מוגן בטווח של שלוש דקות. לדאוג לקבורה בתוך רבע שעה, לפי ההנחיות, כדי שלא ייווצרו עיכובים. להנחות את בעלי העסקים הקטנים להוציא משלוחים בלבד, כדי שלא תיווצר התקהלות - אבל גם שהעיר לא תישאר רעבה.
"אנחנו לא רק מגיבים, אנחנו מגוננים", אומרת נחמה אוחנה, אחראית מכלול אוכלוסייה. "לכל אזרח, לכל קשיש, לכל אחד עם צרכים מיוחדים יש איש קשר שיודע עליו והוא יכול לפנות אליו. אם צריך, נלך אליו עם תרופות. אם הוא רעב - נדאג שיגיע אליו אוכל. אם הוא לבד - נדאג לו לחברה".
על פני המסכים, החיים ממשיכים לנוע בעצלות ערבי קיץ חמים. משהו בדוברים העולים ומדווחים מערפל את המרחק. הכל נראה כסרט רחוק - האיראנים, המלחמה, הטילים. אבל דימונה היא מטרה. "אנחנו לא סתם עיר בפריפריה", מזכיר ביטון, "אנחנו יעד. והם אומרים את זה בגלוי". האנשים בחדר יודעים שזו רק קליפה. "זה נראה שקט, הכל רגיל כמעט", אומר לי אחד מראשי המכלולים, "אבל אנחנו יודעים שאנחנו על הכוונת".
אף אחד לא מרים את הקול, אבל הגוף מתוח. מוטי, קצין הביטחון העירוני, מזכיר שוב ושוב: "חברים, זה לא הזמן להירדם. ראינו כמה הפגיעות קשות, תמשיכו להזכיר לאנשים שאם מישהו לא יסגור את הדלת של הממ"ד - הוא לא ישרוד". שכני לשולחן ממתיק איתי סוד: "זה אולי נראה כמו חדר בקרה של נאס"א, אבל במקום ללוות שיגור לחלל כדי לחקור את היקום - אנחנו כאן כדי ללוות את השיגורים שמגיעים אלינו, כדי לשמור על הקיום".
הפשטות הופכת לעוגן
מהנדס העיר, אריק אביטבול, עולה לעדכן, אבל ביטון מקדים את דבריו בחיוך ממזרי: "חברים, יש לי הודעה משמחת - מהנדס העיר החליט להישאר איתנו". מחיאות כפיים מלוות את דרכו של אביטבול אל מרכז החדר. "כן, היתה הצעה אחרת, אבל לא זכיתי לחוות שום דבר דומה למה שיש כאן בדימונה", הוא אומר. "מאוד־מאוד קשה לעזוב דבר כזה. דימונה היא לא רק עיר - היא משפחה". המילים שלו נוגעות בכולם. חדר הישיבות מתמלא תחושת שייכות מעבר לגיאוגרפיה ומעבר לעבודה, אלא מתוך הבנה שבסוף זו אכן משפחה שנלחמת יחד על חייה, ושכולם שותפים, כולל הדורות הבאים.
"אחרי טיפול ברעשי החירום, באה השאלה הגדולה: איך ממשיכים? איך בונים רצף לילדים? איך שומרים על שגרה בתוך אי־הוודאות?", שואלת אחת מאנשי הצוות החינוכי. התשובה בדימונה ברורה: באמצעות מערכת החינוך, באמצעות מסגרת ובאמצעות חיזוק תחושת השייכות וההחזקה. "הם חיים בתוך מציאות שאין להם מילים לתאר אותה", מוסיפה אחת היועצות החינוכיות. "כשהם שומעים אזעקה, הם לא רק רצים למקלט - הם שואלים אם גם בתל אביב נפלו טילים, אם סבא בצפון חי, אם יישאר להם בית".
במערכת החינוך העירונית התארגנו מהר: גני חירום לילדים של עובדי מערכת הביטחון והבריאות, מערך שמרטפיות לעובדים הנחוצים בכור ובמפעלי כי"ל, שיחות זום עם פסיכולוגים וקבוצות תמיכה להורים. "אנחנו מתחילים תהליך של עבודה רגשית עם הילדים, והחל מיום שלישי יש למידה מרחוק", מספר שמעון רוזיליו, ראש מכלול החינוך. "אבל אנחנו חושבים על תהליך שבו המורים יבקרו את הילדים בבית. אם מורה נכנס עכשיו בדלת כדי לתת לילד תעודה - תחשבו איך הילד ירגיש".
יש ילדים שמסרבים להיכנס לממ"ד. אחרים לא יוצאים ממנו גם כשיש שקט. ילד אחד כתב ביומן שהחלום שלו הוא שיהיה רק משעמם. כפי שכתב - "שיהיו ימים שאין עליהם חדשות".
אחרון חביב, ביטון מעלה את "המרגיען העירוני שלנו", לירון בורק, ראש המענה הפסיכולוגי בעיר. "לנו, המבוגרים, זה נראה כמו משהו רגיל, אבל תחשבו שהילדים שעכשיו לומדים בכיתה ו' חוו את שנות הקורונה, חוו את 7 באוקטובר, חוו את חרבות ברזל ועכשיו הם חווים את המלחמה עם איראן - והכל בתוך השנים שלהם בבית הספר היסודי". באי החדר מרוכזים בדברים.
"מה שמגביר טראומה אצל ילדים זה לא רק מה שהם חווים, אלא הפער בין גודל האיום לבין התחושה שאין להם משאבים להתמודד איתו. אם אני רואה מחבל, אני נכנס לחרדה. אבל חבר שלי משלדג - הוא פשוט מתפקד. למה? כי הוא יודע שיש לו משאבים. זה ההבדל. ולכן אנחנו כאן. כדי להבהיר לילדים - יש לכם גב, יש מי שידאג לכם. יש לכם משאבים להתמודד.
"אחד הדברים הכי חשובים שאנחנו עושים הוא להחזיר לילדים שליטה. לכבות את הטלוויזיה ברקע, להעיר אותם בשעה קבועה, ארוחה קבועה, סביבה צפויה וודאית - זה מה שמייצב. כהורים, אנחנו לא צריכים לדבר על האיומים, אלא ליצור סדר יום. כשהכל משתנה - דווקא הפשטות הכי גדולה הופכת להיות עוגן".
רגע לפני שהישיבה נחתמת, עופר טלקר, אחד מחברי מועצת העיר, מבקש את רשות הדיבור: "הזמנים הם זמנים קשים, ואנחנו פה כדי לעזור. אנחנו נר אחד, נשמה אחת ועם ישראל אחד. כל עזרה שתצטרך, בני, אנחנו פה לשירותך. באנו פה לא כדי להעיר או לריב. בשעה כזו אין קואליציה ואופוזיציה - תפעיל אותנו, אנחנו כאן בשביל העיר".
הישיבה מסתיימת, והאנשים מתפזרים אל עוד לילה מתוח. בדרך החוצה אני שומע את אחת המוקדניות במוקד העירוני מדברת בטלפון: "מותק, אין מה לעשות. זה ביוב, וזה לא יריח כמו שאנל. זה יסריח וזה ייקח זמן - אבל זה יעבור, כי מטפלים בזה. כרגע זה כל מה שאני יכולה לעשות מכאן כדי לעזור לך, אבל אם את רוצה, אני באה בסוף המשמרת לקפה ועוגה". כאילו הייתי צריך עוד הוכחה שדימונה היא משפחה.
אני מחייך ויוצא לחניה. רגע לפני שאני מתחיל לנסוע אני מביט בשמיים השחורים. הדאגה עדיין כאן. אי־שם, אלפי קילומטרים ממני, מישהו מאוד רוצה במותי האקראי. אבל איכשהו, משהו בהצצה אל הביורוקרטיה של התקווה, הופך את הדרך הביתה לאפשרית, לקלה יותר.