זהירות. המטח הכבד הבוקר (חמישי( הגיע אחרי כמה ימים שבהם נדמה היה שאיראן נחלשת ומתקשה בשיגורים. זאת היתה בעיקר משאלת לב: למרות המכות שספגה - היא עדיין מעצמה חזקה ומסוכנת. גם אם ישראל שחקה נתח משמעותי מיכולת השיגור של איראן, יש ברשותה מספיק משגרים וטילים כדי לגרום נזק משמעותי בעורף, וחלילה גם למספר גדול של נפגעים.
זהו לקח חשוב לימים הקרובים. ככל שתידחק עם הגב לקיר, איראן תאבד את הבלמים שעוד נותרו לה. זה אמור להוביל את שלושת המעגלים הרלוונטיים בישראל - הציבור, הממסד הביטחוני ומקבלי ההחלטות - לפעול בהתאם. הציבור חייב להבין שאין רפיון במלחמה. הממסד הביטחוני צריך לבטל מיידית את ההקלות שניתנו, ומקבלי ההחלטות צריכים למקד יעדים, ולא להתפתות להרפתקאות ארוכות ורוויות סיכונים.
ארה"ב. העיניים כולן נשואות לוושינגטון. להצטרפות אמריקנית יהיה משקל מרובע: היא תאפשר פגיעה עמוקה יותר ביעדים אסטרטגיים באיראן, ובראשם במתקן ההעשרה בפורדו; היא תקצר את המערכה משמעותית, ובמשתמע תאפשר לשחרר את הלחץ מהעורף הישראלי; היא תהפוך את המלחמה ואת הבעיה האיראנית מעניין "ישראלי" לעניין "עולמי", כפי שישראל שאפה לעשות תמיד; והיא תדחק את המשטר לנקודה שבה יידרש לבחור בין כניעה לקריסה.
בישראל מעריכים, ובעיקר מקווים, שזה אכן יקרה. הבעיה היא שעם הנשיא טראמפ אי אפשר לדעת עד לרגע האחרון, וגם לאחריו. בממשל שלו יש כוחות שלוחצים לבצע, וכוחות שלוחצים לא לבצע. צריך לקוות שהוא ירים את האצבע למעלה, משום שמדובר באמת בשעת כושר היסטורית, שספק אם תחזור. ישראל סללה עבורו את הדרך - עכשיו נותר לו רק לנסוע בה עד לטהרן.
ישראל. ככל שנצברים הישגי המבצע, גדל הפיתוי בישראל ללכת עד הסוף ולבצע פעולות שיובילו לקריסת המשטר האיראני. ספק אם ישראל רוצה לחסל בעצמה את המנהיג חמינאי - סביר שהיא תעשה זאת רק בתרחיש גרוע, שבו נגרם לה נזק משמעותי בעורף - והיא מעדיפה שהמשטר ייחלש, ושהציבור האיראני יצבור את האומץ והאנרגיה הדרושים כדי להוביל מהלך עצמאי.
לא מעט פורומים וקבוצות חשיבה עסקו השבוע בשאלה מה עדיף לישראל ולעולם - איראן מוחלשת ויציבה תחת שלטון האייתוללות, או שלטון חדש ולא מוכר. הלך הרוח השולט הוא שספק אם יהיה שלטון מסוכן מהנוכחי, שמשלב קנאות דתית עם אידיאולוגיה קיצונית ונכונות להשקיע כל מאמץ במטרה להגשים את שאיפותיו.
ועדיין, רצוי שהאיראנים עצמם יעשו זאת, כחלק מתהליך של שחרור ארצם ויציאה לדרך חדשה. כל מהלך אחר - בוודאי אם יובל בידי ישראל - עלול לצייר אותה גם כאויבתם של מי שיחליפו (אינשאללה) את האייתוללות.
איראן. הדיווחים מטהרן הצביעו על הלך רוח קדורני בקרב הצמרת, ובעיקר בסביבתו של חמינאי. בשבוע החולף הוא איבד רבים מיועציו וממפקדיו הבכירים ביותר, ובהם כאלה שהלכו איתו שנים ארוכות ושנהנו מאמונו המוחלט. בשונה ממנהיגים אחרים, אמנם חמינאי הוא שליט יחיד, אבל הוא לא משוכנע שהוא יודע הכל: הוא מרבה להתייעץ, מעודד דעות הפוכות ולוקח לעצמו זמן להחליט. זאת הסיבה לכך שהוא מצליח לאחוז באיראן כבר 36 שנים, לדכא כל איום ומהפכה ולהתקדם בעקביות להשגת יעדיו.
בישראל, שרואה את עצמה כמרכז כל היקומים, נהוג לחשוב שאיראן הולכת לישון בכל לילה וקמה בכל בוקר עם השאלה כיצד להשמידה. היא אכן רוצה בכך, אך יש לה לא מעט משימות חשובות יותר. הראשונה והמרכזית שבהן היא שימור השלטון. הגרעין נועד לכך: בדיוק כמו צפון קוריאה, להגיד לעולם "יש לנו פצצה", ובמשתמע - נראה אתכם עכשיו. כעת נדמה שהמשטר, שרצה בגרעין כדי לחסן את עצמו, נדרש לוותר על הגרעין כדי להציל את עצמו.
האזור. המלחמה באיראן היא שיאה של טלטלה אזורית, ולתוצאותיה תהיה השפעה טקטונית על מה שיקרה במזרח התיכון, וגם בעולם כולו. הקרנת הכוח הישראלית מציבה אותה בעמדת עוצמה חריגה, שרחוקה שנות אור מזאת שהיא ניצבה בה ב־7 באוקטובר, אבל כזאת שעלולה להתערער במקרה שבו המערכה תתארך מעבר לשבוע-שבועיים הקרובים והישגיה יישחקו.
המדינות הסוניות המתונות מגנות בפומבי את "התוקפנות" הישראלית, ומוחאות לה כפיים בסתר. זאת תשתית טובה להרחבת הסכמי אברהם, עד כדי החלפתה של חגורת האש שתכננה איראן בחגורת הגנה חזקה. אם ארה"ב תבחר להצטרף, היא גם תצמצם במשתמע את השפעתן של סין ורוסיה באזור, ותתייצב שוב כמעצמה המובילה.
צה"ל. המערכה הזאת תוכננה בשקט, והיא מתנהלת בשקט. זהו פועל יוצא של החשאיות שנדרשה בשלב ההכנות, ושל הצניעות שנדרשת בשלב הביצוע (שלא תמיד נשמרת). וזהו גם פועל יוצא של אופיו של הרמטכ"ל, אייל זמיר. בשלושת החודשים הראשונים שלו בתפקיד, הוא השקיע 70% מהזמן שלו באיראן והציף החוצה את 30% הנותרים - עזה, צפון, מילואים, מינויים, תחקירים, משמעת. בשיחות סגורות השבוע, זמיר ביקש להנמיך ציפיות, ובעיקר להיזהר מעיניים גדולות. הוא סבור שישראל יכולה הרבה, אבל שהיא לא כל־יכולה. שכדאי לה להתמקד ביעדים שהיא הציבה לעצמה, ולא להיקלע להרפתקאות.
זמיר הוא שחקן מרכזי במלחמת איראן, אבל מגיע קרדיט גם לקודמו, הרצי הלוי. שתי התקיפות באיראן שבוצעו בתקופתו - באפריל ובעיקר באוקטובר - הובילו להבנה, ובעקבותיה לביטחון, שניתן להילחם באיראן וגם להצליח. מכאן התחילו להתגלגל קבוצות העבודה השונות במודיעין ובחיל האוויר, והתגבשה התוכנית המבצעית ששויפה ובוצעה תחת זמיר.
חיל האוויר. בהמשך לכך, מפקד חיל האוויר, תומר בר, ביצע כמה שינויים ארגוניים בלהק המודיעין ובמטה המבצעי, שמיקדו את המאמץ באיראן תחת ההנחיה להפוך את המעגל השלישי למעגל הראשון, כלומר - לאפשר לחיל האוויר חופש פעולה באיראן, כפי שיש לו בעזה או בלבנון. גם בניין הכוח כוון לשם בהתקפה (למשל, ההנחיה להגיע לחודש יוני עם 100% מטוסים כשירים), וגם בהגנה (פעילות שרידות שונות בבסיסים כדי להבטיח רציפות תפקודית).
בינתיים, חיל האוויר מחזיק ברקורד פנומנלי במערכה הזאת - אבל הוא מודע לסכנות שבהתקפה (חלילה נפילת מטוסים) ובהגנה (ניהול מלאי המיירטים והאפשרות להעמקת הפגיעות בעורף). במקביל, גם מצטבר עומס על הטייסים, המפעילים, הצוותים הטכניים והמיפקדות, שמנהלים רצף קשיח מאז 7 באוקטובר. בין נקודת השפל ההיא לנקודת השיא הנוכחית, מסתתרים אותו החיל ואותם הטייסים: אלה שקראו להם בוגדים ושדרשו להדיחם, אלה שטענו כי הממשלה חשובה מהם. לקח ראשון שכבר נצבר מהשבוע החולף הוא שיחס טייס־מטוס צריך להשתנות, כלומר שדרושים יותר טייסים - בדיוק ההפך משרים בממשלה.
אמ"ן. המערכה הנוכחית יושבת על גב שלושה עשורים ויותר של חקר מודיעיני מדוקדק של איראן. מה שבוצע בחודשים האחרונים הוא מיקוד משמעותי: למשל, בניית תיקי מודיעין למדענים העיקריים שעוסקים ב"קבוצת הנשק" - לדעת בכל רגע איפה כל אחד מהם גר ונמצא - כדי שאפשר יהיה לשגר אליהם פצצה. או למפות את נקודות הכובד של המערכים הביטחוניים והצבאיים באיראן, כדי למקד את התקיפות כך שיוציאו אותם משיווי משקל.
זה תהליך שהתנהל במשולש שבין יחידה 8200 וחטיבות ההפעלה והמחקר - ששלושת ראשיהן מונו לתפקידם בשנה האחרונה - בהובלתו של ראש אמ"ן, שלומי בינדר, שעד לאחרונה עמד בפני אפשרות שיודח כתוצאה מתחקירי ההמשך שמתבצעים כעת בצה"ל למחדל 7 באוקטובר. בינדר, שהיה אז ראש חטיבת המבצעים, מונה לאמ"ן תחת ביקורת, ונדמה שכעת החרב שריחפה מעליו הוסרה.
מוסד. עולם הרשתות החברתיות הגיב מהר למלחמה, עם שלל התחכמויות בנוסח "המעסיק הגדול ביותר באיראן הוא המוסד", ולאחר שהאיראנים טענו לפגיעה במטה הארגון - "אין אף אחד בבית: כולם בטהרן". זה מוגזם, כמובן, אבל זה גם מבטא במידה רבה את הסנטימנט על היכולות הישראליות, על עומק החדירה באיראן ועל תחושת מסוגלות גבוהה.
מרגע שקיבל עליו את האחריות למנוע את הפיכתה של איראן לגרעינית (בתקופה שבה אריאל שרון היה ראש הממשלה ומאיר דגן ראש המוסד), המוסד פעל באיראן בדרכים שונות והצליח להרחיק את איראן מהפצצה. ראשו המכהן, דדי ברנע, היה מהדוחפים העיקריים לנצל את שעת הכושר הנוכחית כדי להיפרע סופית מהאיום. כמו במבצע הביפרים בלבנון, ובפעולות נוספות, הוא נשען על לא מעט יכולות ומבצעים שבנו קודמיו ושהסתנכרנו למערכה הנוכחית.
שב"כ. חלקו במערכה האיראנית היה שולי, ועיקר עבודתו יתחיל כעת. בהנחה שלא יפרוץ שלום מיידי בין איראן לבין ישראל, כל היהודים והישראלים בעולם יעמדו בפני איום. איראן כבר הוכיחה יכולת לפגוע קשות באישים ובנכסים ישראליים, וסביר שהיא תנסה לעשות כעת את אותו הדבר בדיוק. זה מחייב את שב"כ למאמץ שיא, כשבמקביל נמשכים המלחמה בעזה ואיומי הטרור ביו"ש.
בפנייה שלשום לבג"ץ, רה"מ נתניהו ביקש לאפשר לו למנות מיידית את דוד זיני לראשות שב"כ, מהטעם שנדרש תיאום מושלם ביניהם בזמן המלחמה. הטיעון מוזר, בהתחשב בכך שהשניים מעולם לא עבדו ביחד ולכן אין ביניהם תיאום כלל, ושזיני נטול כל ניסיון או התאמה שרלוונטיים לתפקיד. כשברקע חקירת קטארגייט, והמשך החקירה הנגדית במשפטו הפלילי, נדמה שנתניהו מבקש בעיקר חסינות לעצמו.
חרדים. ימים יגידו עד כמה משבר חוק הגיוס היה חלק מתוכנית ההונאה שקדמה למתקפה על איראן. סביר שאריה דרעי - שמקורב מאוד לנתניהו ושמשתתף בקביעות בפורומים ביטחוניים רגישים - היה בסוד העניינים, וסייע להסחת הקשב הציבורי והתקשורתי. נתניהו ודרעי כלל לא השתתפו בהצבעה. סביר שראשם נדד באותן שעות לטהרן.
ההונאה הזו, כמובן, היא לגיטימית - בתחבולות תעשה לך מלחמה - אך קשה להבין איך הממשלה, שביד אחת שלחה את הטייסים לאיראן, קמבנה בידה השנייה את המשך השתמטות החרדים וממשיכה לשחרר להם כספים בסיטונות. בשעה שבבאר שבע, בחולון וברמת גן פינו הבוקר פצועים ואמדו נזקים, ועדת הכספים התכנסה כדי לאשר מנגנון תקצוב חדש למועצות הדתיות. ערב קודם לכן חסידות בעלז חגגה חתונה מפוארת בהשתתפות אלפים, בניגוד מוחלט להנחיות, ובשעה שכל עסק קטן שמעז לפתוח חוטף קנס. נדמה שמכל המילים בעברית, יש אחת שמתארת את ההתנהלות הזאת במדויק: מהמקפצה.
תחבורה. משרד התחבורה כשל, שוב, במציאת פתרונות יעילים שיאפשרו לישראלים ששוהים בחו"ל לשוב לארץ. זה הוביל רבים לחפש אלטרנטיבות: מי שיש לו כסף שכר יאכטה (היו גם מטוסים פרטיים), ורבים בחרו להגיע לשארם או לירדן ולחצות לישראל, למרות אזהרות המסע. אלה שנותרו מאחור, בעיקר עשרות האלפים שהתקבצו בקפריסין, נתונים לסכנת פיגועים כנקמה איראנית.
קשה להבין למה לא מיושמים פתרונות מתבקשים, כמו שימוש בשתי הנחתות המובטלות של חיל הים או שכירת רחפות, ומדוע בכלל נדרשת חוות דעת של הרב הראשי לגבי הטסת ישראלים בשבת. זה לא עניין של פיקוח נפש, אלא של שכל ישר. בהיעדרו, מה שנותר זה תמונות יח"צ של שרת התחבורה עם הנוסעים שזכו לשוב כאילו חולצו מאנטבה.
חטופים. השבוע שוחחתי עם חמישה קרובי משפחה של חטופים חיים שמוחזקים בעזה. עם גל גלבוע־דלאל, אחיו של גיא; עם רוחמה בוחבוט, אמו של אלקנה; עם לישי לביא־מירן, רעייתו של עמרי; עם עידית אהל, אמו של אלון; ועם רותי סטרום, אמו של איתן. כולם מתנהלים באותו החשש, שבחסות המלחמה באיראן נשכח עניינם של החטופים.
ערב המתקפה באיראן, נטען שיש סימנים להתקדמות ואף לפריצת דרך בסוגיית החטופים. בינתיים זה לא קורה: משלחת לא יצאה לדוחא, והמתווכות עסוקות בעיקר בנעשה באיראן. משפחות החטופים מודאגות בצדק, וכתמיד - הן נתונות באפלה, משום שאף גורם רשמי לא מתקשר, מתעניין, מסביר, מרגיע. זה המשך ישיר ליחס (או ליתר דיוק - להיעדר היחס) שהן מקבלות מאז החטיפה.
עזה. העיניים נשואות לאיראן, אבל גם בעזה מתנהלת מלחמה. השבוע נהרגו בה ארבעה חיילים ומספר דו־ספרתי נפצעו, ולמרות הפגיעה בכמה מערכים תת־קרקעיים של חמאס, ספק אם ישראל יודעת להגדיר במדויק את יעדיה. אם הם כוללים את שחרור החטופים, פירוז הרצועה, הגליית בכירי חמאס שנותרו וכינון שלטון חדש. אפשר שניתן להשיג זאת כבר עתה, ולחסוך חיי חיילים (ופלשתינים) ואת הנזק הפיזי והכלכלי שנלווה לכך.
נתניהו טען השבוע שתכנן את המתקפה על איראן במשך חצי שנה. אם כך, מתבקש לתהות מדוע לא סגר קודם לכן את החזית העזתית, כדי להפנות את כל הקשב למאמץ העיקרי. זה עשוי לרמז על כך שישראל, בניגוד לדבריה הגלויים, מכוונת לשלטון־נצח ברצועה, כפי שדורש האגף הניצי בממשלה.
אזהרה. קל להתפתות לגרוף עוד הישגים באיראן. לכאורה זה בטווח נגיעה (או תקיפה). רצוי שישראל תתמקד ביעדים שהציבה לעצמה, בדגש על תוכנית הגרעין והטילים, ותותיר לעם האיראני לקבוע את עתידו. החלשת המשטר ומוסדותיו מעניקה הזדמנות חריגה, אולי חד־פעמית, לשנות את האזור מהיסוד. ישראל לא יכולה לעשות זאת לבדה. היא סללה את הדרך, ועכשיו תורם של האמריקנים ואחרים. רצוי שבתקיפה, כדי למסמר את ההצלחות, ואז בהסכם כובל, שיותיר את איראן חלשה ורחוקה משאיפותיה. יש לקוות שזה יקרה, מכל הסיבות שבעולם. אם חלילה זה לא יקרה, איראן עלולה לקום מהקרשים ולחפש נקמה - ופצצה.