1
ב־8 באוקטובר, יום אחרי הטבח, בעוד אנו אוספים את מתינו ונלחמים לשחרר את יישובינו ממחבלי חמאס, ובעוד דם הנרצחים לא יבש שעה שצילומי הווידאו של זוועות הברברים (שהתגאו בהן!) פוזרו ברשתות החברתיות, האפיפיור פרנציסקוס ניגש לחלון משרדו בארמון האפוסטולי לשאת את דרשת יום א' לפני אלפי המאמינים שנקבצו בכיכר פטרוס הקדוש.
חלקה הראשון של הדרשה הוא דתי, וחלקה השני מתייחס לאקטואליה: "אני עוקב בדאגה ובכאב אחר מה שמתרחש בישראל, שבה האלימות התפוצצה באכזריות וגרמה למאות הרוגים ופצועים. אני מביע את קרבתי למשפחות הקורבנות, ואני מתפלל עבורם ועבור כל אלה שחווים שעות של אימה וייסורים. אנא הפסיקו את ההתקפות ואת הנשק, והבינו שטרור ומלחמה לא מביאים לשום פתרון, אלא רק למותם ולסבלם של הרבה חפים מפשע. מלחמה היא תבוסה - כל מלחמה היא תבוסה! הבה נתפלל שיהיה שלום בישראל ובפלשתין!"
2
זהו. ישראל נמצאה באותן שעות בחרדה קיומית ממש מפני פלישה בכמה חזיתות, וההערכות דיברו על עשרות אלפי הרוגים. הצבא והממשלה עדיין ניסו להבין את התמונה, ואויבינו דימו שהנה יוכלו לנו. הם החלו ברצח עם האלוהים שהטיפו לו שנים רבות. לרגע אחד ארוך זה נראה אפשרי. המדינה שהיהודים הקימו 75 שנים קודם לכן עמדה מול סכנה אדירה.
אבל מבחינת האפיפיור - האלימות התפוצצה משום מקום, והיא שגרמה להרוגים ופצועים. מיהם האלימים, מה עשו? לא היה אפשר לדעת מדבריו. מה הוא יכול לעשות? להתפלל עבור "אלה שחווים אימה וייסורים". מי אלה, חייזרים מהחלל? הסוף מסביר: בישראל ובפלשתין. שני הצדדים שווים ושניהם סובלים. הנה, בלשונו: טרור (של העזתים) ומלחמה (של ישראל). בהמשך השנה, ככל שהמלחמה צברה תאוצה, התגלה שעבור האפיפיור הטרור לא היה עזתי, פלשתיני או חמאסי - אלא ישראלי.
הוא הקפיד להצהיר פעמיים: "מלחמה היא תבוסה". האומנם? מלחמת בעלות הברית בגרמניה הנאצית היתה מיותרת, לא? אולי כך חשב פיוס ה־12, ששתיקתו לנוכח רצח היהודים בשואה הדהדה בדרשה של פרנציסקוס. המרב שעשה היה לקרוא "הפסיקו את ההתקפות". מדהים. כפי שאמי ז"ל נהגה לומר בעוקצנות: חלקו לאויבים סוכריות ושוקולדים. בוודאי.
3
דיפלומט בכיר אמר לי השבוע שזהו מנהגו הקבוע של האפיפיור לומר מילים ספורות בהתייחסו לאקטואליה בעולם. האומנם? הלוואי שהיה נוהג כך גם בהמשך. ככל שהמלחמה התקדמה וישראל השמידה את אויביה, חורחה מריו ברגוליו נהג לשלוח חיצי ארס נגדה ושלל את זכותה להשמיד את אויביה (שימו לב - לא די בזכותה להגנה עצמית). הוא האשים אותנו ברצח עם, ואת חיילינו ברצח ילדים במכונות ירייה. כמעט בכל הזדמנות הוא צייר ברמזיו את מדינת ישראל כישות אלימה ואת חייליה כמפלצות, לנוכח המסכנים בעזה.
האיכרים שלא שמרו את הכרם לא הודו לאלוהים על השליח ששלח לגאול אותם, ובשל אי־הכרת הטוב ותאוות בצע - רצחו אותו, וכך צאצאיהם נפלו למערבולת של אלימות שסילקה את השלום. הם הפכו מאיכרים לרוצחים. והכל נאמר במתק שפתיים וברמזים פנימיים, והמבין יבין
אבל זה קל מדי. יש להתבונן בחלק הראשון של הדרשה. האפיפיור למתקדמים. לכאורה, דרשה דתית על מידות ומילים שעשויות לשנות את העולם: תודה, סליחה ואני מרשה. ממש לא. הבסיס לדרשה היה משל מפורסם של ישו המופיע בשלושת ספרי הבשורה הראשונים (הסינופטים) - מתי, מרקוס ולוקס. כך פתח פרנציסקוס:
"היום הבשורה מציגה בפנינו משל דרמטי, עם אפילוג עצוב. בעל אחוזה נטע כרם וטיפל בו היטב, ואז, מכיוון שנאלץ לנסוע, הפקיד אותו בידי איכרים. כשהגיעה עת הקציר, שלח את עבדיו לאסוף את היבול. אבל האיכרים התעללו בהם והרגו אותם. אז בעל האחוזה שלח את בנו, והם הרגו אפילו אותו. מדוע זה? מה השתבש? יש מסר של ישו במשל הזה".
4
ובכן, הסיבה לבוגדנותם של האיכרים, אמר, נעוצה באי־הכרת הטוב ובחמדנות שהתגנבו למוחם. "ראו, בשורש הקונפליקטים יש תמיד חוסר תודה ומחשבות חמדניות למהר ולהחזיק בדברים". ועוד אמר: "האיכרים צריכים להיות אסירי תודה על חלקם ועל היחס שקיבלו. במקום זאת, אי־הכרת הטוב מזינה את תאוות הבצע ומצמיחה תחושת מרד בתוכם, עד שהם רואים את המציאות בצורה מעוותת, כאילו בעל האחוזה שנתן להם עבודה חייב להם. וכשרואים את בנו, הם אפילו אומרים: 'הנה היורש, לכו ונהרגהו ונירש לנו את ירושתו', ומאיכרים הם הופכים לרוצחים. זה תהליך". ולא רק במשל, אלא גם בימינו: "וכך, כשהטינה מניעה אותנו, אפשר ליפול לתוך מערבולת האלימות. כן, אחים ואחיות יקרים, חוסר תודה מחולל אלימות, מסלק את השלום...".
אפוא, האיכרים שלא שמרו את הכרם לא הודו לאלוהים על השליח ששלח לגאול אותם, ובשל אי־הכרת הטוב ותאוות בצע - רצחו אותו, וכך צאצאיהם נפלו למערבולת של אלימות שסילקה את השלום. הם הפכו מאיכרים לרוצחים. והכל נאמר במתק שפתיים וברמזים פנימיים, והמבין יבין. רק לאחר הדרשה המסוימת הזאת דיבר האפיפיור על מה שאירע בישראל. הנה ההקשר התיאולוגי והפוליטי העמוק. מכאן הלכו הדברים והסלימו בדרשותיו הבאות: האיכרים הידרדרו עד למצב שביצעו רצח עם.
5
מכל משליו הרבים של ישו בחר האפיפיור דווקא את זה, יום אחרי הטבח ביהודים. שימו לב לראשית דבריו: יש למשל הזה "אפילוג עצוב" - לא במקרה. המשל שנשא ישו בפני הכוהנים והפרושים מזכיר את משלו של הנביא ישעיהו ("כרם היה לידידי", פרק ה). בשני המשלים הכרם הוא עם ישראל. אצל ישעיהו, למרות העבודה המסורה של בעל הכרם, הגפנים הניבו ענבים באושים, רמז לחטאיהם של אנשי יהודה. אצל ישו, לעומתו, שומרי הכרם - ההנהגה הרוחנית של העם היהודי - הרגו את נציגי בעל הכרם, כלומר את הנביאים שהאל שלח, ולבסוף רצחו גם את בנו של בעל הכרם.
האם ישו רמז למותו הקרב? אולי. אבל בפרשנות הקתולית הנמשל ברור - היהודים לא קיבלו את שליחי האל ורצחו את בנו, והעונש מבואר: "ועתה כשיבוא בעל הכרם, מה יעשה לשומרים... השמד ישמיד את בני הבליעל האלה וייתן את כרמו לשומרים אחרים שייתנו לו את פריו בזמן... לכן אני אומר לכם כי תילקח מכם מלכות האלוהים ותינתן לעם אשר ייתן את פריה". אתם מבינים, היהודים לא עשו את מה שאלוהים הטיל עליהם, לא שמרו את הכרם, ועוד רצחו את בנו. כגמול על מעשיהם אלוהים מסיר מהם את בחירתו ומטיל אותה על אחרים, כלומר על הכנסייה. זו תיאולוגיית ההחלפה המפורסמת.
אחד מראשוני אבות הכנסייה, יוסטינוס מרטיר, כתב עוד במאה השנייה: "שהרי אנחנו הנוצרים הננו גזע ישראל האמיתי, הרוחני...". ועוד: "אנחנו הנוצרים... עם קדוש... ועתידים אנו לרשת את הארץ הקדושה עם אברהם ונחזיק בירושתנו לעדי־עד... אך לא איתכם (היהודים) אשר אין אמון בכם...". וזו דוגמה אחת מני רבות בהיסטוריה הכנסייתית. אתם מבינים מדוע הקמת מדינת ישראל היתה מבחינת הכנסייה הקתולית סקנדל תיאולוגי?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו