בשנה וחצי שחלפו מאז ידעה מדינת ישראל את היום הקשה ביותר בתולדותיה, השם של בן שפירו, פובליציסט, סופר והוגה דעות יהודי־אמריקני, נכנס לחיינו. האיש לא מש לרגע מן החזית ההסברתית: מתפלמס עם עיתונאים שאינם יודעים על ישראל דבר אבל ממהרים לתקוף אותה, עונה למקטרגים בתקשורת ומשיב מלחמה שערה בכל זירה אפשרית.
הלחימה הבלתי מתפשרת של שפירו למען ישראל הקימה עליו הרבה אויבים ברחבי העולם. השבוע, משהוכרז כי נבחר להשיא משואה בטקס יום העצמאות, התברר, למרבה הפליאה, שנמצאו כאלה גם במחוזותינו. מיעוט צעקני מהשמאל התנפל על שפירו ועל מי שבחרו בו, וביקש להציגו כ"שנוי במחלוקת" - טריק שגור ומוכר, שאותו מיעוט משתמש בו בכל עת שמדינת ישראל נזכרת להוקיר את מי שנלחם עבורה בלי רחמים עצמיים ובלי חשבון אנוכי, אך אינו משתייך לחוגי השמאל "הנכונים".
שפירו לא מתרגש מההכפשות עליו, שניסו לתייג אותו כ"חשוך" ביחס להומוסקסואליות, להפלות ולטרנסג'נדרים. "ראיתי הרבה ניסיונות לעוות את עמדותיי האמיתיות מצד רבים בשמאל הישראלי, במיוחד בתקשורת", הוא אומר בראיון בלעדי ל"ישראל השבוע". "זה לא ממש מפתיע - דרכם לעוות ידועה. מעולם לא אמרתי שהומוסקסואליות היא מחלת נפש, ואני לא חושב כך. הנה הן עמדותיי האמיתיות, כפי שהן: אני מאמין בהגדרה המסורתית של הנישואים, ובכך שהמדינה צריכה להעניק הטבות לנישואים כאלה, מכיוון שזה אינטרס מובנה של המדינה לתמוך במשפחות גרעיניות של אב־אם־ילדים. אני לא מאמין בהסדרה של מערכות יחסים בין בני אותו מין. אני לגמרי בעד החיים, כי אני מאמין שגם לבני אדם שטרם נולדו נתונה הזכות לחיים. אני מאמין שגבר לא יכול להפוך לאישה, שיש רק שני מגדרים (זכר ונקבה), ושגברים בעלי דיספוריה מגדרית נשארים גברים".
אך יותר מכל זה, הוא לא מבין מה הקשר בין עמדותיו בנושאים אלה ואחרים, בין שהן מוצאות חן בעיני מאן דהוא ובין שלאו, לבין הניסיון הנלוז לפסול את הבחירה בו להדליק את המשואה של יום העצמאות – ויחד עמו גם הרוב העצום של עם ישראל אינו מבין: "הרי גם כל מי שלא מסכים איתי בנושאים האלה אמור לחגוג ולכבד את ההקמה של מדינת ישראל, שמבטאת את מימוש ההבטחה האלוהית לעם היהודי ומהווה חומה בצורה מול אויבי המערבאמנם אני תמיד שמח לדון בדעותיי ואף עושה זאת יום־יום - למשל בפודקאסט שלי, שלו מאזינים מיליוני אנשים - אבל הרבה יותר חשוב, במיוחד בעת הזו בהיסטוריה, להכיר בכך שלמרות כל המחלוקות בינינו, אין לפגוע באחדות של חגיגת יום העצמאות של מדינת ישראל".
"אני סומך על טראמפ שלא יאמץ עסקה מהסוג שנחתם ע"י אובמה. אבל אני סקפטי לגבי השליח וויטקוף, שממשיך להביע רגשות חמים כלפי ממשלות קטאר ורוסיה, ושטעה שוב ושוב בניהול מו"מ עם איראן"
במסר המאחד הזה, הצדק עימו. מי כמוהו יודע להבחין בין עיקר לטפל, בין מי לנו לבין מי לצרינו. לא פלא שבזכות נכונותו לסנגר על ישראל בכל פורום ובכל עת, נוהגים לכנות אותו "מגן ישראל".
"הכינוי הזה הוא כבוד גדול עבורי", מודה בן שפירו (41). "אני בטוח שכל אדם הגון צריך להגן על ישראל במאבקה נגד אויבים מפלצתיים ושואפי ג'נוסייד כמו חמאס, חיזבאללה, החות'ים והספונסרית שלהם - איראן. בימינו, להגן על ישראל פירושו פשוט לומר את האמת עליה - יש יותר מדי אנשים שמוכנים לשקר או להתחמק כדי להימנע ממחלוקת. בשבילי משמעות הדבר היתה להעמיד את הפלטפורמה שלי לטובת הפצת האמת על המציאות בישראל ובאזור, להופיע בכלי התקשורת הגדולים בעולם כדי לדבר על כך, להתווכח בשם ישראל באוקספורד ובקיימברידג', וכד'. זה גם כלל השקת מחזמר ששמו 'We Will Rise' בישראל. אבי חיבר לו את המילים ואת הלחן, כדי להביע את אהבתנו לישראלים ברגע הקריטי הזה. וזה כלל גם לתת יותר צדקה, לדבר יותר, לכתוב יותר ולהתווכח יותר".
זה נשמע סטרילי, אבל לאמיתו של דבר אתה חשוף כל העת לעימותים קשים מאוד, שמחייבים כוח עמידה בלתי רגיל. חווית רגעי שבירה, שבהם חשבת לוותר ופשוט להיעלם לזמן מה?
"בקרב שמתנהל נגדנו אחרי הטבח של 7 באוקטובר האופציה של 'לוותר ופשוט להיעלם' כלל לא קיימת, במיוחד כשכל מה שנדרש ממני זה לדבר. החלק הקשה של העבודה שלי בסביבה שלאחר 7 באוקטובר הוא דווקא לשמור על קור רוח, בשעה שאני נאלץ להתמודד עם אלה שבאופן גלוי מטיפים להשמדה של מדינת ישראל ולרצח של יהודים. הרי אני לא אחד מחיילי צה"ל, שמחרפים את נפשם בסריקות מבית לבית ברצועת עזה או בגיחות אוויריות מעל ביירות. בל נגזים ונתאר את מה שאני עושה כמשהו הרואי. אני רק ממלא חובה בסיסית, שחלה על כל מי שאכפת לו".
ובכל זאת, כיצד השתנו חייך אחרי הטבח של 7 באוקטובר?
"כמובן, בתור יהודי־אמריקני לא נדרשתי לסבל או להקרבה שאפילו מתקרבים לרמת הסבל וההקרבה שכל משפחה ישראלית חוותה. עם זאת, מאז הטבח של 7 באוקטובר אני משקיע מאמץ רב במאבק נגד השקרים שמופצים על ידי אויבי ישראל ונגד הסילופים מצידם שנעשים בכל תחום - החל מההיסטוריה של ישראל ועד להתנהלות היעילה להפליא והמוסרית באופן חסר תקדים של צה"ל במהלך המלחמה הזו. רבים מהאמריקנים מסכימים איתי ומחזיקים אצבעות שישראל תשמיד את אויביה (לפי סקרים, מדובר ברוב מוצק בציבור האמריקני) - אך במקביל, גם כמות השנאה הגולמית כלפינו עלתה באופן אקספוננציאלי. אני לא מתרגש, זו המשימה שלי להתמודד עם הדברים האלה. אבל השנאה הזו גרמה לכך שנדרשת הרבה יותר אבטחה על המשפחה שלי".
הזהו שמרן
בשל היותו הקול הנחרץ להגנת ישראל, שפירו אכן נזקק לאבטחה קבועה מסביב לשעון, וכך גם אשתו. מדי פעם מגיעות תזכורות עד כמה זה נחוץ. מאז חזרתו של דונלד טראמפ אל בית הלבן לפחות לא רואים עוד השתוללויות בקמפוסים האוניברסיטאיים, והסטודנטים היהודים מרגישים קצת יותר בטוח, אבל הסכנה טרם חלפה. למעשה, באזורים הנשלטים על ידי מושלים דמוקרטים לא חייבים להיות תומכי ישראל מוצהרים כדי להיפגע - בקלות אפשר ליפול קורבן ל"סתם" פשע רגיל.
לפני כחצי שנה זוג חברים, שסעד עם שפירו באחת המסעדות בלוס אנג'לס, הותקף על ידי שלושה שודדים אלימים כשהיה בדרכו אל המכונית. "הם מתגוררים בעיר במשך כמה עשורים, ובשנים האחרונות תקפו אותם כמה פעמים, אלא שאף אחד לא נעצר ואף אחד לא הובא לדין", מספר שפירו ומדגיש שככה זה כאשר הרשויות במקום להתעסק במה שבאמת חשוב, כמו הדברת הפשע ברחובות, מצדיקות את הפשע, מעדיפות להעמיד פנים שהנושא החשוב ביותר באמריקה הוא אם לביל יש זכות להיקרא סוזן.
כמי שחווה על בשרו את האווירה האנטישמית האלימה בקמפוסים האמריקניים ואת ניסיונות ההשתקה בכוח על ידי פעילי שמאל, שניכסו לעצמם את המרחב האוניברסיטאי בארה"ב, בן שפירו תומך בצעדים של ממשל טראמפ כלפי האוניברסיטאות.
"החופש האקדמי ברבות מאוניברסיטאות העילית בארה"ב נשלל דווקא על ידי השמאל", הוא מסביר. "אוניברסיטאות כמו הרווארד וקולומביה הפכו למרכזי שטיפת מוח בשירות השמאל הקיצוני. סגל המרצים באוניברסיטאות האלה מורכב כמעט כולו מאנשי שמאל קיצונים. סטודנטים שאינם מסכימים איתם מסתכנים בציונים נמוכים יותר; פרופסורים שאינם מסכימים פשוט לא יתקבלו לעבודה. בשונה מכך, מה שממשל טראמפ עושה אינו קשור כלל לחופש אקדמי. מדובר באכיפת חוק זכויות האזרח, האוסר מימון פדרלי לכל תוכנית או פעילות לטובת אזרחים שמפלים על בסיס גזע, צבע או מוצא לאומי. החוק הזה חל על סטודנטים יהודים בדיוק כפי שהוא חל על סטודנטים שחורים. אם המצדדים בעליונות של גזע לבן יקימו מחסומים בקמפוסים של האוניברסיטאות כדי למנוע מעבר של סטודנטים שחורים, או יציקו לסטודנטים שחורים בגלל הגזע שלהם, ואם האוניברסיטאות האלה לא יעשו כלום - הן יאבדו אוטומטית את המימון הפדרלי שלהן. זה אמור להיות כך גם כאשר קורבנות ההתנכלות הם סטודנטים יהודים".
בתור חסיד גדול של השמרנות, שפירו סבור שהאיום הגדול ביותר על השמרנות מגיע לא מהשמאל, שאינו מסוגל להתמודד עימה בזירה הרעיונית, אלא דווקא ממי שמתחפש לשמרן. "יש הבדל בין שמרנות לבין אנטי־שמאלנות בלבד", הוא מבהיר. "השמרנים מאמינים במריטוקרטיה ובערכים תנ"כיים מסורתיים. הם מאמינים בשוק חופשי ובשוויון בפני החוק. אנטי־שמאלנים אולי מתנגדים להגזמות הקשות ביותר של השמאל, אבל זה לא אומר שהם שמרנים. רבים מהם חסידי תיאוריות קשר ריאקציונרים, שמתנהגים כמעין תמונת מראה מוזרה של הווקסטרים ('נעורים', א"ב) בשמאל: הם מאמינים שהשיטה תמיד נגדם, שמריטוקרטיה כשלעצמה היא שקר ביסודה, שהערכים התנ"כיים אינם רלוונטיים, שהשוק החופשי אינו הוגן, שהשוויון בפני החוק נועד לפראיירים. במקום שמרנות, הם מציעים נרטיב של היקום שבו תמיד נגרם להם עוול, שבו הם אינם נושאים באחריות לחייהם שלהם, ושבו צוות של אאוטסיידרים מרושעים פנטומיים זומם לגזול מהם את ההצלחה שמגיעה להם. אם הימין יאמץ בטעות את הקונספירציות האלה כשמרנות אמיתית, הימין יפסיד - ויגיע לנו להפסיד".
"מצער מאוד שרק אחרי הטבח של 7 באוקטובר ישראלים ואמריקנים רבים השכילו להבין ששנאה חסרת רחמים של הפלשתינים ביחס לישראל אינה עוסקת ביישובים של גוש עציון, אלא בעצם קיומה של ישראל"
שפירו ידוע כאחד המבקרים החריפים ביותר של השמאל בארצו, וכמי שחושף שוב ושוב את הנזקים האדירים של השפעת האידיאולוגיה הווקיסטית בכל תחום בחיים האמריקניים. נוסף על ענייני פנים, שפירו אינו מהסס לזהות את הקשר האמיץ בין השקפות שמאלניות לבין שנאת ישראל. בהקשר זה, הוא רחוק מאוד מאופטימיות.
"האנטישמיות מהשמאל נובעת מאידיאולוגיה רחבה יותר שמאדירה כישלון ותוקפת הצלחה", הוא מאבחן בתוקף. "על פי השקפת העולם השמאלית, מי שנכשל הוא מדוכא ומי שמצליח הוא מדכא. על כן, יהודים - אף שהם מהווים מטרה מרכזית לפשעי שנאה, הרבה מעבר לחלקם באוכלוסייה - מוצגים בידי האידיאולוגיה הזאת כמדכאים בשל הצלחתם הלימודית והכלכלית הלא־פרופורציונלית. ישראל היא סיפור ההצלחה הגדול ולמעשה היחיד במזרח התיכון - ולכן השמאל מאמין שישראל בהכרח דיכאה אחרים כדי להשיג את ההצלחה הזו. באותה מידה, הפלשתינים, שלא קיבלו אף החלטה אחת ששיפרה את חיי עמם במשך כ־80 שנה, מוצגים בתור קורבנות דווקא בגלל העוני שלהם ומשום שהם מצדדים באלימות נגד יהודים. אין דרך לשנות את המגמות האנטי־ישראליות של השמאל העולמי כל עוד הוא דבק במטריצה הזו - משום שהדרך היחידה לזכות באהדה היא להיכשל. וישראל לא יכולה להרשות לעצמה להיכשל".
מבין את החשש
האם ניצחונו המחודש של דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות ארה"ב יהווה נקודת מפנה היסטורית עבור ישראל?
"בהחלט יכול להיות. הנשיא טראמפ הוא הנשיא הכי פרו־ישראלי בהיסטוריה האמריקנית, ללא כל ספק. זה משום שהנשיא טראמפ חי בעולם המציאות. הוא מבין ברמה הבסיסית שאויביה של ישראל שונאים את המערב, וששום סיסמה חלולה על פתרון חסר טעם של 'שתי המדינות' לעולם לא תגרום לזה לקרות. הנשיא טראמפ הלך נגד החוכמה הקונבנציונלית שטופחה במחלקת המדינה של ארה"ב, ולפיה הנושא הפלשתיני חייב להיות במרכז השלום במזרח התיכון, והוביל לחתימתם של הסכמי אברהם. הוא מוכן להשיג עוד יותר בחזית הזו בקדנציה השנייה שלו".
האם ארה"ב של טראמפ תכיר בריבונות של מדינת ישראל על יהודה ושומרון?
"ארה"ב בוודאי צריכה לעשות זאת. לא יכולה להיות ולא תהיה מדינה פלשתינית ביהודה ושומרון, גם משום שיהודה ושומרון הם האזורים ההיסטוריים ביותר של ישראל היהודית, וגם משום שבאופן מציאותי כל מדינה פלשתינית יכולה להיות רק ישות טרוריסטית שמכוונת אל ליבה של ישראל, ותו לא. מצער מאוד שרק אחרי הטבח של 7 באוקטובר ישראלים ואמריקנים רבים השכילו להבין ששנאה חסרת רחמים של הפלשתינים ביחס לישראל אינה עוסקת ביישובים של גוש עציון, אלא בעצם קיומה של ישראל".
האם אתה מבין את החשש בישראל נוכח המו"מ של ארה"ב עם איראן, והאם אתה סומך על טראמפ ועל אנשיו שלא יוותרו לאייתוללות בניסיון להגיע לעסקה?
"אני בהחלט מבין את החששות של ישראל לגבי הסכם עם איראן - ואני מסכים לחלוטין עם החששות האלה. איראן היא תיאוקרטיה אסלאמית רדיקלית ורודנית, שנחושה למחוק את ישראל מהמפה. הם מוכנים להתפרק כדי להשיג את מטרותיהם. במקום לנסות לבנות חיים טובים יותר לאיראנים, הממשלה מדכאת את אזרחיה ומתעלת את שנאתה לרצח של יהודים, מוסלמים סונים ואויבים אחרים ברחבי האזור. שאיפותיהם הגרעיניות הן השלב האחרון בניסיונם לעצב מחדש את האזור כולו לטובתם. רק סיום מוחלט וסופי של תוכנית הגרעין האיראנית צריך לבוא בחשבון עבור ארה"ב ובעלות בריתה. באשר למשא ומתן, אני סומך על הנשיא טראמפ שלא יאמץ עסקה מן הסוג שנחתם על ידי הנשיא ברק אובמה - עסקה שטראמפ עצמו כינה 'העסקה הגרועה בהיסטוריה'. אבל אני סקפטי לגבי השליח המיוחד הנוכחי, סטיב וויטקוף, שממשיך להביע רגשות חמים כלפי ממשלות קטאר ורוסיה, ושטעה שוב ושוב בניהול משא ומתן מול איראן".
אילו קהלים הכי פתוחים להקשיב ומוכנים לשנות את עמדותיהם? ואילו קהלים הם הקשים ביותר - אולי אפילו כאלה שלא שווה לנסות לשכנע?
"אני חושב שיש קהלים שפשוט לא יודעים הרבה על הנושא ורוצים לשמוע את הטיעונים - משום כך, תמיד שווה לפנות אליהם. הם פתוחים ללמידה, להקשבה ולבחינה מחודשת של עמדותיהם. ומנגד, יש כאלה שמשוכנעים לחלוטין שישראל רעה במהותה, ושחמאס, איראן, חיזבאללה וכדומה הם הצודקים, או שמציבים סימטריה מוסרית שקרית בין הצדדים, כאילו אין ביניהם הבדל מהותי. אנשים כאלה כמעט בלתי אפשרי לשכנע".
איך אתה מרגיש כאשר אתה נאלץ להתעמת עם יהודים שתוקפים את ישראל ומפיצים עליה האשמות שווא?
"אם אינך מסוגל לגלות סולידריות עם ישראל לאחר האונס והטבח של 1,200 ישראלים וחטיפתם של 250 נוספים לעזה בידי ארגון טרור שמטרתו השמדת עם, או לאחר שצה״ל נוקט פעולות לחימה עירונית מדויקות וזהירות מהמתקדמות ביותר בהיסטוריה - ואם הקשר היחיד שלך ליהדות הוא לקשט 'כיהודי' את המחנה של תוקפי ישראל - אינך ראוי לכבוד או להתחשבות. ישראל, כמו כל מדינה אחרת, ראויה לביקורת כשהיא טועה. אבל אם אתה מנצל את יהדותך המדומה כדי לתקוף את עצם קיומה של ישראל, את צבאה ואת אזרחיה - אינך ראוי לשום דבר חוץ מלבוז עמוק".
מהן המגמות בדעת הקהל בארה"ב כלפי ישראל מאז הטבח של 7 באוקטובר?
"לפי סקרי דעת קהל, התמיכה בישראל ירדה בשני צידי המפה הפוליטית האמריקנית מאז 7 באוקטובר. למען הדיוק, צריך להודות שהיחס לישראל תמיד היה בעייתי בשורות השמאל האמריקני, בדיוק בגלל האידיאולוגיה שדיברנו עליה. למרבה הצער, התופעה הזו רק תלך ותחמיר ככל שהשמאל האמריקני ימשיך להקצין. הימין האמריקני, לעומת זאת, מתחלק יותר ויותר בין אמריקנים שתומכים בישראל מטעמי סולידריות מבוססת תנ"ך (למשל, הרבה מאמינים נוצרים), בין אלה שתומכים בישראל כי הם סבורים, בצדק, שהיא בעלת הברית החזקה ביותר של ארה"ב באזור, ושהיא מקור חשוב לעוצמה צבאית, למודיעין ולפיתוחים טכנולוגיים עבור ארה"ב, לבין הבדלנים שמתנגדים לישראל כי הם מתנגדים לכל מעורבות אמריקנית בעולם. ויש קבוצה קטנה אך הולכת וגדלה של אנטישמים, שמאשימים את היהודים ואת ישראל ב'שליטה במדיניות החוץ של ארה"ב' ומפיצים דרך קבע שקרים על מאמצי הלחימה של ישראל. לפעמים, אבל לא תמיד, יש חפיפה בין שתי הקבוצות האחרונות. אירועי 7 באוקטובר חיזקו את שתי הקבוצות האחרונות, הן משום שהם חשפו לכאורה חולשה ישראלית והן משום שלאחר הטבח ישראל נזקקה לסיוע אמריקני".
מה הסיכויים לשנות לטובה את התדמית של ישראל באזורים אחרים בעולם, כמו אירופה, אמריקה הלטינית או אפריקה?
"אני סבור שישראל צריכה להתמקד פחות באיך לשפר את התדמית שלה, ובמקום זאת להתמקד יותר בהשגת הצלחה. ההישג הגדול ביותר של מאמצי ההסברה של ישראל לא נרשם כאשר בשלטי החוצות של בואנוס איירס נתלו תמונות נוף של חופי תל אביב, אלא כאשר אלפי מכשירי זימונית התפוצצו בו־בזמן בידי המחבלים של חיזבאללה. כאשר ישראל מפגינה שהיא חזקה, אמיצה, חדשנית ועזת רוח - היא רוכשת לעצמה בעלי ברית. לעומת זאת, כאשר ישראל מפגינה חולשה - היא מאבדת בעלי ברית שהיו לה, וזוכה ללעג ולבוז מצד אלה שממילא שונאים אותה. ישראל לא צריכה שיאהבו אותה. אומות שמתרכזות במאמץ לגרום שיאהבו אותן בדרך כלל מגיעות לכך ששונאים אותן. תתמקדו בניצחון. יחד עם הניצחון בא גם הכבוד".
בין זלנסקי לפוטין
ימים אחדים לפני ההגעה לישראל לטקסי הזיכרון והעצמאות, שפירו ביקר באוקראינה וראיין ארוכות את נשיאה וולודימיר זלנסקי. תובנותיו על סיכויי הסיום של מלחמת רוסיה־אוקראינה מסקרנות במיוחד, כי גם הוא מבחין בפרדוקס: אף שיש דמיון בין האיומים וההתקפות על ישראל ועל אוקראינה, התגובה של הממשלים האמריקניים כלפיהם שונה בתכלית - ממשל ביידן תמך באוקראינה אך קשר את ידיה של ישראל; ממשל טראמפ תומך בישראל, אך פחות נלהב לעמוד לצידה של אוקראינה.
לדידו של שפירו, הסיבה להבדל נעוצה לעיתים בפוליטיקה פנים־אמריקנית ובתגובתיות. "ההתנהלות הפתטית של ביידן כלפי ישראל נבעה מההתרחקות של מפלגתו מישראל", מסביר שפירו, אבל ההחלטה שלו להתייצב לצד אוקראינה אחרי הפלישה הרוסית (בשונה מאובמה, שהפקיר את אוקראינה כשהרוסים לקחו ממנה את חצי האי קרים ואת אזור הדונבאס ב־2014)? זה כבר סיפור אחר. ייתכן מאוד שהיא היתה תוצאה של מיצג שווא טיפשי ונטול בסיס, שהדמוקרטים עצמם פמפמו, כאילו טראמפ הוא סוכן רוסי. בעיני הדמוקרטים, טראמפ היה האויב האולטימטיבי, ואם הרוסים סייעו לו - משמע גם הרוסים הם אויב, מכאן הדחף לעזור לאוקראינה.
"טראמפ, לעומת זאת, תומך בישראל באופן כן ואמיתי", ממשיך שפירו. "ובאשר לאוקראינה, אני משער שהוא מגיב לממשל הקודם: אם הדמוקרטים תמכו באוקראינה ללא סייג, אני אשנה זאת..."
"המדיניות הטובה ביותר תהיה לתמוך חזק גם בישראל וגם באוקראינה", קובע שפירו. "במציאות, אותו ציר עומד מאחורי האויבים של שתיהן. רוסיה, סין, איראן - הן כולן עובדות יחד כדי לזרוע כאוס ברחבי העולם. כולן מתנגדות לאינטרסים של ארה"ב, וכולן מתרברבות שהן עושות זאת. ההיבטים הפרקטיים של תמיכה אמריקנית בישראל ובאוקראינה עשויים להשתנות כמובן, כי אלה סכסוכים שונים, אבל הכיוון הכללי של עמידת ארה"ב לצד בעלות בריתה חייב להישמר".
מה התסריט הסביר בעיניך להמשך משא ומתן להסדרה בין אוקראינה לרוסיה?
"אני לא חושב שהמו"מ יכול להיכשל בגלל טראמפ או אפילו בגלל זלנסקי. השאלה היא מה פוטין רוצה. ונראה שהתשובה היא שהוא רוצה להשתלט על אוקראינה - ואם הוא לא יכול להשיג זאת מייד, אז הוא רוצה נתיב ברור להשיג זאת במהלך השנים הקרובות. יש סיבה לכך שזלנסקי הסכים להפסקת אש של 30 יום בעוד פוטין לא הסכים: פוטין מקווה שארה"ב תתייאש ותלך, ותשאיר את אוקראינה נטולת הגנה. לא משנה כמה גזרים הנשיא טראמפ יציע לפוטין, הוא לא יגיד כן אלא אם כן ישללו מהאוקראינים את היכולת העתידית להגן על עצמם - וזה בדיוק מה שהאוקראינים לא יכולים לעשות. הפתרון הסביר ביותר כאן יהיה שביתת נשק בסגנון מלחמת קוריאה, שבה קווי הלחימה מוקפאים היכן שהם נמצאים כיום ומוקם אזור מפורז. אבל כנראה רוסיה לא תסכים גם לזה, אלא אם כן ארה"ב ואירופה היו מוכנות להפסיק להציע לרוסיה גזרים ולהתחיל לשלוף כמה מקלות - אספקה הרבה יותר משמעותית של נשק טוב יותר לאוקראינה, למשל, כדי לאלץ את פוטין לרדת מהעץ".